שפת הנוער: הרס העברית או מנוע צמיחה

רוביק רוזנטל | 24 במרץ 2017
המאמר הוצג לראשונה בהרצאה במכללת תלפיות, 21.3.17

בעיני דוברים רבים שפת בני הנוער היא ביטוי להידרדרות השפה העברית. מבט לעומקה של שפת הנוער הישראלי בעידן הרשתות והשפה הגלובלית מגלה תמונה מורכבת, ולא בהכרח פסימית

היחס שלנו לקבוצה הגדולה והעמומה הקרויה "נוער" נע בין שני קטבים.

הקוטב הראשון הוא הקוטב של אברהם שפירא. "אתם נוער אתם?" אמר, "אתם ברארה". ומאז ועד היום נועד לנוער בעינינו המבוגרים תפקיד היסטורי: לקלקל את העולם הנפלא שבנינו עבורם, ובנושא שעל הפרק, לקלקל את העברית ולהוריד אותה לאשפתות.

הקוטב השני הוא הקוטב של מרטין בובר. הנוער, אמר, הוא הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות.  ובמקרה שלנו, הנוער הוא עתידה של השפה, מי שבבוא העת יעשיר אותה ויפתח אותה וירחיב את מוטת הכנפיים שלה, מי שיגאל אותה מכללים שהתיישנו ומדרכי ביטוי שאבד עליהם הכלח.

בעת האחרונה אני שומע יותר ויותר את אברהם שפירא, ופחות ופחות את מרטין בובר. "זאת שפה זאת?" היה אומר, ובעקבותיו נאנחים בני השבעים והשישים ואפילו בני הארבעים, "זה ברארה". ובאמת, אפשר ממש להתחלחל למשמע משפטי הנוער הבאים.

"תכלס סבאבה כאילו?" משפט מפתח תלת-לשוני וקלישאי.

"מואה מואה מואה או אם ג'י את מאממת". משפט יסוד בפקצית, שפה שנולדה מבלוגים של נערות באינטרנט והפכה מאושיות שפת הרשת עד היום.

"מה קורה אחי? הולכים סרט אחי? חפיף אחי". שפה ווטסאפית עם יסודות הקרויים ערסיים.

הווטסאפ עודד שפה מקוצרת המחזירה את השפה לנהמות האדם הקדמון:

"פששששש",

"בעעעעעעע",

"שיואווווו".

הרגש שחוזר ועובר ורוחש כמו מנטרה בכל מקום שאליו אני הולך ביחס לעברית הוא אם כן הזעזוע. ברחוב, לאחר הרצאה, וגם בתקשורת שוררת תחושה שהשפה העברית במצב נורא, מידרדרת לאשפתות, ומוקד המחלה הוא השילוב הלא קדוש בין שפת הרשת, הקרויה גם נטספיק, לבין שפת בני הנוער. נכון שכולנו מצויים היום ברשת, אבל לפחות לכאורה מי שיוצר שפה חדשה או דפוסי שפה ברשת הם בני הנוער.

טלוויזיה, אינטרנט, סלולר ונוער המסכים

לפני שאנסה להתמודד עם הזעזוע, כמה מילים בשאלה מהי שפת הנוער. מתחייב לומר שבני נוער, מאז ומתמיד, אינם יוצרים שפה חדשה. ילדי ישראל, הדור הבא שלנו, נושאים כצידה לחיים את השפה שספגו מילדותם, בבית ההורים, בבית הספר, בתנועת הנוער, בקולנוע ובטלוויזיה, בספרי הילדים. הם גדלים בתוך שפת התרבות, לומדים אותה ומשתמשים בה במגע שלהם עם הסביבה. בתוך המערכת הזו מחפש כל דור דרך לביטוי זהותו המיוחדת. השפה המיוחדת לנוער היא חלק מתרבות הנגד של הנוער. זו גם הסביבה שבה נוצר הסלנג במשמעותו המודרנית, ולא רק היום, ולא רק בישראל. הסלנג נתפס היום כתת שפה רוחבית, להבדיל מהתפיסה שראתה בסלנג תת שפה של קבוצה מקצועית או חברתית מבודדת. על פי המקובל במחקר הסלנג נוצר בין הגילאים 18 ל-24, גילאים שכבר מחפשים קול עצמאי ועדיין אינם מוברגים במערכות החברתיות. יתכן שקביעה זו מחייבת עדכון, שכן גילויי שפה העצמאית היום מתגלים בקבוצות גיל נמוכות יותר.

ראוי כאן להבחין בין שפת ילדים לשפת בני נוער, וההבחנה עשויה להפתיע. השפה של ילדי הגיל הרך, כבר בגיל שלוש, מעוררת בנו לעיתים קרובות כל כך פליאה עצומה. מעניין שכולנו מדברים על שפת הנוער, ואיננו מדברים על שפת הילדים. אין לנו כל טענות נגדה. שפת הילדים העבריים ממשיכה להיות הפלא של תחיית הלשון העברית. אלא שהשפה הנפלאה הזו נוטה להתחבא כשהילד הופך לנער, והילדה - לנערה. הם מתרחקים ממנה כדי ליצור לעצמם מקום משלהם. השפה הנאה היא בעיניהם שפה של מבוגרים, זקנים אם תרצו. חוקי השפה נוצקו בדמותם של המורים ללשון, והם משעממים ומעיקים. צירופי הלשון שעולה מהם הד הדורות של העברית נראים להם גרוטאות שפה מעלות אבק. היצירתיות הלשונית של בני נוער נודדת לשדות זרים כי העברית היא המובן מאליו.

אנו קוראים לבני הדור הזה "ילדי המסכים".  המונח עצמו הוא תרגום לא מדויק של המילה המולחמת screenagers שטבע דוגלס ראשקוף בספרו "משחקים את העתיד" (Playing the Future) משנת 1997. תרגום נאות יותר של המונח יהיה "נוער הצָגים". המילה זכתה אמנם לביקורת על כך שהיא סטריאוטיפית, אבל אי אפשר  לחלוק על כך שהיא מגדירה מאפיין המרכזי של דורות חדשים, ותחולתו הולכת ומתגברת: ילד שנולד לעולם הזה בעשורים האחרונים, ברוב ארצות העולם, מבלה את ימיו ואת הפנאי שלו מול מסכים מסוגים שונים: טלוויזיה, מחשב, מסך משחקים, טלפון חכם יותר או פחות, אייפאד ועוד. המסכים מעבירים תמונות, טקסט ומידע בטכנולוגיות מגוונות המשתלבות זו בזו. איך משפיעים המסכים על השפה של צרכניהם?

השפעת הטלוויזיה על השפה, שכבר כמה וכמה דורות התחנכו לאורה המהבהב אינה חד משמעית. הטלוויזיה אינה מעודדת שימוש בשפה גם בתוכניותיה שלה וגם בתגובת הצופה הפסיבי. מאידך מראים מחקרים לא מעטים שמינוף הטלוויזיה ללימוד השפה ולהעברת ידע בכלל תרם רבות לכישורים הלשוניים בזכות היסוד הוויזואלי והבידורי דווקא. רוב רובם של סרטי הקולנוע ותוכניות הטלוויזיה המיובאות לישראל לא דובבו, והדבר ללא ספק השפיע על השליטה הטובה יחסית של הישראלים בשפה האנגלית.

השחקנים העכשוויים חובקי הכל בעולם המסכים הם המחשב והטלפון הנייד, המתלכדים עם השנים ליחידה טכנולוגית אחת. התוצר המובהק של טכנולוגיית המחשב בתחום התקשורת הוא האינטרנט, ששינה את פני התרבות, התקשורת, הכלכלה ומה לא, וכמובן גם את פני השפה. השינוי הוא רב פנים. מחד אפשר לזהות השפעות שארחיב בהם לכיוון רידוד השפה. מאידך מאפשר האינטרנט נגישות לטקסטים בהיקפים עצומים, נגישות שקודם לכן היתה קשה עד בלתי אפשרית. האינטרנט יצר פלטפורמות ששינו את פני המדע והשיח. ובעניין השפה, האינטרנט הוא קודם כל טכנולוגיה המשתמשת וחושפת את דפוסי השפה הקיימים. כפי שמעבד התמלילים הוא הקולמוס החדש, כך האינטרנט הם המשרד, הארכיון והספרייה. ההבדל הטכנולוגי דרמטי, המהות לא השתנתה.

ובכל זאת יצר האינטרנט תשתית לתת-שפה חשובה, נרחבת ומעניינת ועם זאת מטרידה, שיש לה גם היבטים בעברית. שפת האינטרנט חברה לשפה שהחלה להיווצר בתחום הסלולר, שפת ההודעות הקצרות, המסרונים או האס-אם-אסים, שהוגבלו ל-140 סימנים להודעה. אלה ניזונו משפה מיוחדת של האקרים הקרויה leet. המגבלה המכוננת של 140 סימנים כבר אינה רלוונטית לטלפונים החכמים, שמספר הסימנים להודעה בהם כמעט אינו מוגבל, אך היא נותרה בערוץ אחר של האינטרנט, הטוויטר.

שפת האינטרנט הייחודית או הסלנג האינטרנטי, שנקראה לימים Netspeak, חלחלה לרשת בעיקר בתוכנות התקשרות מהירות. אלה זוהו בעיקר עם בני נוער, שהעדיפו אותן על האפשרויות המסורתיות יותר של האימייל. החוקרים מאוחדים ביניהם בהגדרה הבלשנית של הנטספיק: שפה כתובה הבנויה על פי העקרונות של שפת הדיבור. דהיינו, הנטספיק מחקה את הדיבור, אך בני אדם בכלל ובני נוער בפרט אינם מדברים בנטספיק. ברוב המקרים זה פשוט אינו אפשרי, שכן העקרונות של חילוף אותיות ומספרים וכדומה אינו בא לביטוי אלא בכתיבה; במקרים אחרים מה שנראה קוּל ומגניב וגם ברור מאוד בכתיבה יישמע מגוחך בדיבור.

מה יש בה בשפת האינטרנט? יש בה קצב, יש בה תכיפות, יש בה נגישות למידע ולצורות ביטוי מגוונות, האינטרנט נמצאת בכל מקום. התקשורת הסלולרית הופכת יותר ויותר מיידית, בו-זמנית, ווטסאַפּית. רשת האינטרנט מאפשרת לכל אדם להתבטא בציבור, לפתוח את רעיונותיו למרחבים ציבוריים נוספים, מה שניתן בעבר רק למעטים. מה אין בה? יתרונותיה הם חסרונה. נעדר בה היסוד המזקק והממתן של הזמן, נעדר ממנה עומק הדורות. היא אינה אוהבת ניואנסים. הנוער היום מתכתב ללא הרף, אבל הוא אינו יודע מהו מכתב, מהו אורך הנשימה ועומק המבע של המכתב. האמת, גם אנו, הוריו וסביו, כבר שכחנו מהו מכתב.

שמונה טענות זעזוע

שפת בני הנוער אינה רק אינטרנט, וגם הטענות נגדה והזעזוע ממנה מתייחס למכלול השפה: לדיבור, להבעה בכתב ובעל פה ועוד. הטענות נגד השפה של בני הנוער מגוונות. אספתי שמונה טענות סטריאוטיפיות, שיגרמו לבן יהודה ולמורה חסידה להתהפך בקברם:

טענה ראשונה: אי אפשר להבין את השפה שלהם. הסלנג שלהם מבלבל. השפה ברשתות החברתיות מקוצרת וחידתית. משפטים בפקצית, למשל, אינם ניתנים אפילו לתרגום. הטענה "אני לא מבין את השפה שלהם" של דור ההורים נאמרת במעין האשמה. אם אני לא מבין את השפה שלהם, הרי זה משום שזו שפה לא ראויה. האמת היא שאתה כהורה אינו מבין את השפה כי היא לא נועדה לכך שתבין אותה, ואף מסתתרת בה ציפייה חצי מודעת שלא תבין אותה. בפרשנות מרחיקת לכת אפשר לראות בשפת בני הנוער סוציולקט, המשרת מטרות של זהות קבוצתית, ויש בו גם יסוד של חשאיות האופייני לשפות משנה או ואריאנטים לשוניים.

התשובה המשלימה שיש להוסיף כאן היא: אם תרצה להבין, אתה תבין. ראשית, זה לא מסובך כל כך. סלנג חותר לפשטות. שנית, הסלנג אמנם מתחדש, אבל הוא פועל בתוך מסורת ובתוך דפוסים לשוניים שניתן להגדיר אותם בקלות. למשל, הורים מתלוננים שוב ושוב על ה"כאילו". אבל "כאילו" הוא בסך הכול סמן שיח או קשר ריק, שהיא תופעה לשונית מוכרת ולא חדשה, המאפשרת סינכרוניזציה בין החשיבה והדיבור. מי שמתלונן על כאילו יחזור לנעוריו, ועל פי הגיל יגלה שהוא נהג לומר שוב ושוב "יעני" או בגירסה החיפאית "ינטו", ואם יחזור לאחור ייזכר ב"אפעס" שצץ בכל חלקה טובה. מי ש"סבבה" מעצבנת אותו, יגלה מסורת עתיקה של דברי שבח בערבית, מ"אחסן" דרך "פנאן" ו"אחלה", וגם ימיה של "סבאבה" קצובים.

טענה שנייה: הכול אצלם אנגלית. השימוש בשפות זרות גדול יותר מהשימוש בשפת הדיבור השוטפת. כך סמל השפה המתחדשת 'או אם ג'י", או משפט בפקצית: "עינתוש מאמי, מי נו סי יו מוצ'ו טיים". סיומות באנגלית שנולדו בכתיבה ברשת חדרו לדיבור. אם פעם הסיומות המובילות היו ניק וצ'יק, היום אלה סיומות מסוג מגניביישן, ביחדנס, חייםלס, משמעותפול, בהחלטלי ועוד.

בעניין זה השקפתי ברורה ואולי ידועה. השימוש בלעז אינו בעיה של העברית, וזאת בכל המשלבים. עמיתי אבשלום קור מתלונן במעל לכל במה נגד השימוש במילה "מונדיאל", ואני סבור שהמילה העגולה והחמה הזו מתאימה לאירוע שהיא מייצגת הרבה יותר מהביטוי הקר והחצצי "גביע העולם". לא במקרה עיקר הזעם נגד הלעז מתמצה בתקופה האחרונה בעניין אחד: שלטי החוצות, ולא נגד השמות הלועזיים של החנויות, אלא נגד הכיתוב הלטיני הבלעדי, וגם אותי זה מקומם. להזכירכם, שלטי חוצות נקבעים על ידי אנשים בוגרים ולא על ידי בני נוער. בדיבור ובכתיבה היומיומיים אנחנו מדברים היום כמו בדורות הקודמים, והיום כמו אז עברית המתובלת במילים לועזיות.

ויש לי הפתעה עבורכם. גם נערים מדברים עברית. קיימתי לפני כמה שנים שיחה עם בני נוער על עולמם הדיגיטלי,  עברתי על נוסח השיחה שוב ושוב ולא מצאתי מילה אחת בלועזית. הם אינם משתמשים באנגלית בדיבור השוטף, אלא כסימני היכר לשפה המיוחדת שלהם.

כנסו כנסו, ותצאו בחוץ

טענה שלישית: הם מדברים וכותבים בשגיאות דקדוק. הדיבור, הכתיבה ובעיקר הכתיבה ברשת מחקה שפת דיבור ואת השגיאות הרווחות בשפת הדיבור. "אני יגיד לך" בנטספיק לא ייתפס כעילגות אלא כחלק מהנהוג ברשת.

ראשית, אין לזלזל בשגיאות. היכרות עם הנורמות הלשוניות והקפדה עליהן היא סימן היכר של בן תרבות ושל תרבות מפותחת הנשענת על השכלה. אינני מקבל את הטענה של גלעד צוקרמן ש"הדובר הילידי תמיד צודק". הדובר הילידי מתוודע כל חייו לנורמות לשוניות מקובלות כפי שהנהג הילידי מתוודע לכללי הנהיגה, ואיש החברה הילידי מתוודע לקונבנציות התנהגות. בעניין זה אני מפנה אתכם למאמר מצוין של גיא דויטשר במסגרת "במת אורח" באתר:

"לשאלה האם חברה צריכה להתעקש על הנחלת שפה תקנית, ששונה משפת הדיבור הטבעית, אין שום קשר למדע הבלשנות. זו שאלה של נורמות חברתיות וערכים תרבותיים, שדומה לשאלה האם צריך ללבוש חליפה ועניבה. אילו היתה השפה רק מכשיר תקשורת יעיל באמת לא הייתה שום סיבה להתעקש על נורמות תקן בכתיבה ובדיבור. הרי "שלוש שקל" מובן בדיוק באותה מידה כמו "שלושה שקלים", ו"לא באתי למה לא רציתי" מובן בדיוק באותה מידה כמו "כי לא רציתי". הצורך ללמוד וללמד את השפה התקנית לא נובע מכך שהיא יותר הגיונית או יותר סדירה או יותר מובנת, אלא מכך שהשפה היא אחד הנושאים החשובים ביותר של זהות תרבותית, אם לא החשוב מכולם".

אס אני אינני תומך בהכשרת שגיאות רק מפני ש"דובר ילידי אינו טועה". לצד זה יש שני אבלים גדולים מאוד, המוליכים למקומות שונים. האבל הראשון הוא שהשגיאה אינה בהכרח עבירה גסה על נורמות של התנהגות לשונית. הנורמות הלשוניות המוצגות בלוחות הדקדוק או בתקנות האקדמיה אינן עשויות מעור אחד. "שתי שקל" ו"אני יגיד לך" הן עבירות גסות המלמדות על עילגות. "ראשון למאי" לעומת "אחד במאי" או "מזרון" לעומת "מזרן" או "לרכוב" לעומת "לרכב" או "מאוד יפה" לעומת "יפה מאוד" או "כמה" במלעיל לעומת "כמה" במלרע או "וְבֵּית הספר" לעומת "וּבֵית הספר " הן חלופות שלא זכו לתו תקן אבל השימוש בהם אינו מאיים על התבניות המכוננות של השפה העברית. שפת הדיבור או מה שקוראים הבלשנים "המימוש הלשוני" אינה מחויבת בשלל הנורמות הלשוניות, המקובלות והמקובלות פחות. יתרה מזו, שיחה שוטפת שבה הדובר עומד על פרטיה ודקדוקיה של כל תקנה, מקפיד בקלה כבחמורה, אומר הֶענן בסגול או שְמַרְתֶם במלרע, ואפילו טורח גם לתקן את בן השיח, היא עניין משעשע במקרה הטוב, ומביך במקרה הבינוני. קוראים כתבו לי איך הם וחבריהם כמעט הפילו זוג טהרני לשון שטרחו לתקן את כולם כל הזמן אל התהום במסע ג'יפים לאנטליה.

האבל השני מתייחס לבני הנוער ולעבירות הפרדיגמאטיות שעליהם יש להלין ולשנן את הנורמה. השגיאות האלה ישנן, אך הן היו כאן תמיד, שגיאות רב דוריות ורב גיליות. ד"ר יעל רשף מהאוניברסיטה העברית ניסתה לבחון באמצעות טקסטים מתעדי דיבור איך דיבר דור הצברים לפני קום המדינה, אלה שמתלוננים היום על הבנים והנכדים. המסקנה ראויה לתשומת לב ולקצת פרופורציות. לא רק שדיברו אז בשגיאות, בדרך כלל דיברו באותן שגיאות בהן מדברים היום, שום דבר לא נשתנה. אפשר לומר שיש כבר מסורת ישראלית של עילגות ושיבושים. בפאפראזה על הפרייארים, שגיאות לשון לא מתות, הן רק מחליפות דוברים. כמה דוגמאות.

אני יגיד לך. תיעוד משנת 1932: "יקנו לי אופניים אז אני ירוץ בשוק"; "מחר אני יביא אונייה".

תצא בחוץ. הציווי בעברית לא מת אתמול, וגם לא אצל עובדיה יוסף. בשנת 1925 מוצאת יעל רשף ציטוט בנוסח "אני אמרתי לחבר רפופורט 'תחזיר לי את מה שלקחת'". בשנת 1937 כותב הבלשן דולז'נסקי: "כמעט וחדלנו להרגיש את השיבוש שבדבר: תלך במקום לך, תאכלי במקום אכלי". לנוהג הזה של ציווי בלשון עתיד שורשים עמוקים במקורות.

כנסו כנסו. לא, זה לא נולד באינטרנט. הצורות "כנסי, כנסו", במקום "היכנסו" או "תיכנסו" מתועדות בשנת 1937, והבלשן שלמה מורג מעיד שהיו נפוצות מאוד בשנת 1945. הצורה "עַזבי אותי" מתועדת משנת 1911.

חיבאתי אותו, הלוויתי ממנו. פעלים בבניין בלתי מתאים נשמעו כבר בעבר הרחוק של העברית החדשה. בשנת 1927 מתועד "הוא התחלק ונפל" (במקום החליק). באותה שנה כבר אמרו "הלווייתי לו" (במקום לוויתי), "השכרתי ממנו" (במקום שכרתי), ואפילו "חיבאה אותו בארון" (במקום החביאה).

יושנת במיטה. לא אתמול, ולא בשפת הפריפריה או הדור העילג, אלא ביישוב העברי של פעם, מתועד משנת 1911 ופעמים רבות בהמשך. וגם "גודל וחודל" (במקום גדל וחדל) ועוד.

יָכַלתי יָכַלת יָכַל. "הוא לא יָכַל לעבוד, הוא שכב חולה" (1926).

אמא לא הֵכּירה. לא רק איה כורם והראל מויאל. אבינרי מביא דוגמאות ל"מֵכּיר" משנת 1929. וגם "אני מַביא" (1929), ועוד ועוד.

מה שעולה מממצאיה של יעל רשף היא העובדה, שלמרות שהשיבוש מושרש מאז ראשית העברית החדשה, הוא לא חדר לשפה התקנית, ונחשב עד היום שיבוש, פרט ל"הן יבואו", שיש לו יסודות גם במקורות. מסקנה: הישראלים אוהבים לשמור על נורמות, כדי שיהיה להם מה לשבש.

טענה רביעית. הם מדברים בשגיאות הגייה. בניין הֶפעיל כבר מזמן החליף את הִפעיל. א' כבר מזמן אינו עיצור והוא כבש גם את ה' ע' וי'. הכתיבה ברשת מְחַקָה את עצלות ההגייה, בעיקר כשמדובר בעיצורים. 100מם כמשל.

ומה עם ההגייה המזעזעת? מדברים בעברית, אבל איך היא נשמעת. לא מצאתי מחקר בנושא אבל יש כמה תופעות הגייה או הנגנה מיוחדת לבני הנוער. המרכזית בהן היא מה שקורא גיא דויטשר "עקרון ההרס", דהיינו, ויתור מתמשך על יסודות לשוניים, במקרה הזה, יסודות פונטיים או פונולוגיים, מטעמי עצלות או רצון לפשט את השפה. אפשר לשמוע במשפט המפוברק "אני אואבת לאסתובב ברושלים" או "אייתי בטיול באמק איזרעאל ואיה ממש ממש מדאים" את הוויתור המתקדם על הבידול בין א', ע', ה', י' והפיכת כולם ללא-עיצור-לא תנועה, סתם נפיחת אוויר. כן ולא הפכו ל"כֶּה ולֶה". זה גם מה שקרה לחיריק: הִרגשתי הפך הֶרגשתי, ומשם התפשט להתפעל: הֶתאכזבתי, ורק החודש שמעתי בחורה בהריון שאומרת "פֶּרכסתי". קשים חייו של החיריק כבר מימי נתן אלתרמן.

גם אם עקרון ההרס אופייני להתפתחות הלשונות, לא רק העברית, אין פירושו שצריך לאהוב את התופעה. אך יש לזכור שהנוער לא המציא את זה. הוויתור על עיצורים עבריים נמשך מאז ראשית העברית החדשה ובעצם הרבה לפני כן, ויש לו רמזים כבר בימי המשנה. ההברה הספרדית ניצחה בתחום הטעם והתנועות, ההברה האשכנזית ניצחה בתחום העיצורים. ויתרנו על האותיות הלועיות ח' וע', על ק' הענבלית, ו' השפתית ועוד, אף כי באמצעות הלעז פתחנו פתח לאותיות הגרושות, צ'די, ז'ין וג'ימל, והחזרנהו את הוואו. היעלמותו של החיריק אינה המצאה של בני הנוער, והיא נשמעת באמצעי התקשורת. אֶכפת לי? אז מה אתם אומרֶם?

שתי תופעות קרובות בתחום הנגינה בשפת בני הנוער ראויות לתשומת לב: הראשונה היא סימן השאלה המובלע בסוף משפטי חיווי, לעיתים עם 'כאילו' ולעיתים בלעדיו: "אתמול הלכנו לקניון, כאילו?" "אני מה זה פישלתי בבחינה?" סימן השאלה וה'כאילו' מתכתבים זה עם זה, ומעידים על עמדה מתנצלת וספקנית, סוג עממי של פוסט מודרניזם. לכך מתלווית תכונה מתפשטת של דיבור ילדותי, בעיקר אצל בנות, שכמעט קשה לחקותו.

לסבתי היה כריש ברגל

טענה חמישית, הם כותבים בשגיאות. האיות המוקפד נעלם כמעט לגמרי, והדבר ניכר בטקסטים כתובים של אנשים צעירים ובני נוער. הרשת מעודדת את התהליך. שגיאות בשפת הרשת, בצ'טים ובפורומים ובמידה רבה באימיילים רבות יותר באופן מובהק מאשר בטקסטים בערוצי כתיבה אחרים. זאת גם מפני שהכתיבה חפוזה וכותבים רבים נמנעים מהגהה; וגם מפני שהשפה ברשת מכילה מסרים חתרניים ותיקון נורמטיבי הוא לכאורה בגידה במהותה. איות שגוי של מילים שונות הופך ברשת לנורמה חדשה ומחייבת, דוגמת שולתת!!!!1.

 כאן אני בהחלט בדעה שאין להקל ראש בתופעה. מערכת החינוך, הורים ואנשי אקדמיה הבודקים בחינות ועבודות יודעים שיש התרופפות של ממש בהקפדה על איות נכון. ובהחלט אין מדובר בצעירים בלבד או בשפת הרשת בלבד. לא מזמן הבאתי באתר "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. אורך חיים (אורח חיים). "פעילות גופנית מסייעת לשמירת אורך חיים בריא" (חמישים פלוס).  אם (עם). "טוב אז הלכתי אם שירלי לקניון, היא מה זה חמודה!" (ראש אחד).אניתי (עניתי). "וגם הוא שאל אותי כמה זמן אני אוהבת אותו ואז אניתי לו ש3 שנים" (ישראבלוג).הואיל (הועיל). "אם זה לא יואיל זה בטח לא יזיק" (עידן הדלי). "אנחנו היהודים מחקים למשיח כבר 2000 שנה" (תגובות באתר nrg).כריש (קריש). "לסבתי היה כריש ברגל בזמן הריון או אחרי לידה" (אתר סטארמד).לעין ערוך, לעין ארוך, לאין ארוך (לאין ערוך). "משוחות (משוכות). "ריצת משוחות בסיגנון אנגלי" (אתר פוטולייט).עיקוב (עיכוב). "איפה עובר הגבול בין עיקוב זמני בדיבור לבין בעיה שצריך לטפל בה??" (אתר דוקטורס).פתר (פטר). "ובכל זאת פתור בלא כלום אי אפשר" (אתר קדמה).קרס (כרס). "הגברים הללו לרוב בעלי קרס גדולה וראש מקריח" (בית"ר ירושלים).שכך (שכח). "שככתי את הסיסמה" (בכל אתר ואתר). אפילו העיתון לאנשים חושבים נראה לא פעם כמו העיתון של עורכים שאינם מבדילים בין פטור בט' לפתור בת'.

בעיני שליטה באיות חשובה יותר מהרבה שיבושים דקדוקיים זניחים בשפת הדיבור כמו דקדוקי בגד כפת או הטעמה. השאלה היא למה הכישלון רב כל כך, ולמה יש בנושא הזה ירידה מתמדת. הכישלון רב כי מדובר בפער הפונטי ובאובדן העיצורים שהזכרתי זה עתה. רוב רובן של טעויות האיות הן בחבורה המבלבלת הזו. גם השוני בין הכתיב המנוקד והכתיב חסר הניקוד עשוי לבלבל. בין האשמים במצב אפשר למנות את תפיסת 'השפה כמכלול' ששלטה שנים במערכת החינוך, ובדרך ללימוד פתוח ויצירתי הזניחה עניינים שהשינון יפה להם. אולי תרמה לכך גם המגמה שאינני מתווכח אתה להכיר בדיסלקציה, ולא להתמודד חזיתית עם חלק מתוצאותיה, שהאיות השגוי הוא אחד מהם.

לצד השינון יש דרכים שונות להקניית האיות הנכון, וכאן הדבר תלוי בתוכניות הלימוד ובעיקר במורה הבודד. האיות אינו עניין שרירותי. הוא מייצג את העברית לדורותיה ואת שיטת השורשים העברית-שמית. הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה. חיבור בין האיות לבין שאלות של משמעות ותוכן הוא מפתח להפוך את העיסוק באיות משינון יבש ללימוד מרתק. וברגע של פרסומת אני מזמין אתכם לספרי החדש "מלחמת האותיות" שיצא רק לאחרונה לילדי ראשית הקריאה.

טענה שישית. כושר הביטוי שלהם ירוד. הדיבור בעל פה בציבור עילג ורדוד. הכתיבה מידרדרת. שפת המסרים הקצרים נכתבת בדרך כלל במשפטים לא מוקפדים, דיבוריים, חסרי ניואנסים. האינטרנט גם הרג את אחת הסוגות החשובות לאורך מאות שנים, המכתב. האימייל הוא אמנם מכתב, אבל הניסיון האישי והמחקר מראים את האופי השטוח שבו, וזאת מפני שנעדר ממנו מימד הזמן של המכתב: זמן הכתיבה, זמן המשלוח, זמן הקריאה. הטוקבקים הם תמצית העילגות.

אין להקל ראש בטענה זו, ועם זאת, ראוי מאוד להימנע מהכללות. המרחב התקשורתי והספרותי חושף שפה של אנשים צעירים שאינם עילגים, ויש להם יכולת כתיבה מצוינת. השטח מתפוצץ מכשרונות. עם זאת תוצאות של מבחנים ומפגש עם טקסטים שאינם בעלי יומרה ואמירה מגלים שבמרחב הביניים של מה שאפשר לקרוא "האספסוף המשכיל" יש ירידה בכושר הביטוי,. החל בהצבת רעיונות, בניית טקסט, וכלה בעיצוב משפטים ובפיסוק. בין היתר אני בא כאן בהאשמה של ממש אל המערכת. שלושת היסודות עליהם נבנה כושר ביטוי הם כתיבה יוצרת, רטוריקה והיכרות עם ספרות קאנונית. בשלושת אלה יש הזנחה פושעת ומודעת  של מערכת החינוך. לעומת זאת מתעקשים לייבש את השפה באמצעות הוראת כל כללי ודקדוקי התחביר, והניתוח העקר והמייגע של משפטים, שאינו תורם דבר להבנת הנקרא ולכושר הביטוי והכתיבה. אם מתוך המערכת הזו פורץ דובר או כותב רהוט, הדבר קורה למרות המערכת ולא בזכותה.

משפיל גאים ומגביה שפלים

טענה שביעית, השפה שלהם רדודה. הנוער לא קורא, משפט שאני שומע כבר שנים רבות. האינטרנט, כך נראה, החמיר את המצב. האופי המקוצר והמיידי פגע בקריאה של טקסטים ארוכים, ובמפגש עם טקסטים קלאסיים, בקריאה רצופה בעיתון ועוד. הוא גם פגע בעצם התפיסה של הספר כקאנון תרבותי והעיתון כקאנון תקשורתי. הבלוגים למיניהם אפשרו לאנשים רבים להתבטא, אך שברו את מעמד הסמכות התרבותית והלשונית היוצר חסמים מפני חשיפה לטקסטים ירודים. פועל יוצא מכל אלה הוא רדידות תרבותית ואובדן ההד התרבותי.

טענה שמינית, הם מתרחקים מן המקורות. טוב, אז יש לנו למרות הכול כותבים ודוברים טובים במאגר הדורות הבאים, אבל מה עם ההד? הד הדורות של השפה, שהוא הדה של התרבות. ההד, רבותי, הולך ומתרחק. רדידות לשונית אין פירושה בהכרח מעט מילים. בעברית אין מילים רבות, כעשרים אחוז מהיקף המילון של שפות כמו צרפתית, גרמנית וספרדית, שלא לדבר על אנגלית. מבחן העושר אינו בשימוש במילים נדירות וגבוהות במקום מילים רווחות. ההד מתבטא במה שבין המילים, באסוציאציות מן המקורות, בשימוש דו משמעי הניזון ממשמעויות שהתגלגלו והתעתקו לאורך הדורות, באירוניה הנוצרת במפגש בין שימוש לשוני עכשווי לשימוש לשוני קלאסי. ההד מתבטא בהיכרות עם צירופי לשון ובשימוש מושכל בהם. לנגד עינינו הולכים ונעלמים צירופים שהדור שלנו ושל הורינו הכיר והשתמש, כמו "מצוות אנשים מלומדה". במדגם אקראי של בני עשרים פלוס התברר שאיש אינו מכיר את הביטוי.

בעניין זה יש יתרון ברור לחינוך התורני, ואני לא מדבר על החינוך החרדי המתמצה בהיכרות עם הטקסט ההיברידי והמפותל של התלמוד. לשם המחשה אביא מחקר שנעשה בקרב בנות אולפנה שעיקרה חוזרות בתשובה, ועל כן הן נהנות משני העולמות, מהפתיחות החילונית לסוגות טקסט שונות, ומהמפגש עם המסורת הלשונית של הכתבים הדתיים. במחקר, שערכה רחל פסטרנק, התברר למשל כי השכיחות של פעלים וצירופים פועליים השאובים מן המקורות והקשורים להווי הדתי עולה באופן מובהק ביותר על השימוש אצל נערות בסביבה חרדית רגילה כקבוצת ביקורת, קל וחומר זה של הנוער החילוני.

המחקר מצא בטקסטים של בנות האולפנה ביטויים כמו "קיבלתי קבלות" (החלטתי לשפר את מידותיי); יישר כוח; הקב"ה נותן ניסיון. נמצא שימוש במקורות ובתפילה כמו "עולה על כולנה" (מתוך "אשת חיל"), "ה' משפיל גאים ומגביה שפלים" (מתוך תפילת שחרית בנוסח ספרדי: "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום"); "כמים הפנים לפנים" (משלי כ"ז 19 – כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם); "ה' תבורכי מני עליון", "לדון אותה לכף זכות", "אשפוך לפנייך שיחי" ועוד.

כשיתפוגג אבק הביטים

התמונה שהבאתי אכן אינה חד משמעית. לטעמי יש להיות מוטרדים פחות מהשפעת השפה הגלובאלית, ומשיבושי הדיבור הגנריים שהם כבר חלק בלתי נפרד מהעברית הישראלית. אני מוטרד בהחלט מירידה ברמת האיות והכתיב, המחלחל לעוד ועוד דורות כותבים. אני מוטרד מהזנחת הכישורים הרטוריים של הדור הבא. אני מוטרד מירידת הד הדורות בשפת הדורות הבאים, מההיכרות עם יסודות קלסיים בשפה. יש לנו נכסים קלסיים, הם משאב מתכלה, אם לא נדע להנחיל אותם, וכאן למערכת החינוך ולאווירה הכללית יש תפקיד חשוב. ודאי שלמשבר העולמי והמקומי בתחום מדעי הרוח יש כאן השפעה רבה.

ראוי להוסיף כאן כי הכול היום קורה מהר מאוד, דורות מתחלפים בקצב מהיר, הטכנולוגיות משתנות, מתחלפות ומשתכללות. לתרבות, יש לזכור, יש קצב משלה. עדיין איננו יודעים באמת לאן זה מוביל, ונדע משהו אולי בעוד שנות דור, כשיתפוגג אבק הביטים של האייפונים והפייסבוק. מוטב להתבונן במה שיש היום, וכאמור, להקשיב. אני סבור שהמבעים הקטועים, מעוררי החלחלה של הנטספיק ושל שפת הנוער בכלל אינם שפה חדשה או אלטרנטיבית, אלא סוג של תעתוע. שפת הקיצור, הנהמה והרגשונים היא חומת מגן לשונית, מדגרה שבה בני הנוער מכינים לנו את תרומתם לשפה, שתצא לאור עוד שנה, עוד חמש, עוד עשר, ותשנה את השפה שבה מדברים הישראלים, תשליך מה שאינו דרוש, תוסיף מה שדרוש, תגמיש את השפה, תדלדל כאן ותעשיר שם. שפת הילדים הטבועה בבני הנוער לא נעלמת. היא מתחבאת, סופגת, מבשילה, ומוכנה לצאת לאור בלבוש שפת הדורות הבאים. קליפת הברזל של "תכלס סבאבה כאילו?", על סימן השאלה המוצנע בסופה, מתגלית כקליפת שום. כשהיא נושרת מתחילה התמונה להתבהר.

נוכל לחזור עתה אל אברהם שפירא ומרטין בובר, ולהציע שתי אפשרויות. האחת היא שמתוך שנות המדגרה של שפת הנוער תצמח ברארה.

משפת הדיבור הישראלית תצמח עילגות שתאגד את פגמי השפה של יוצאי כל הגלויות, מעורבבת בעילגות צברית מקורית. תביא שתי שקל. מה אתה משקר עלי. ניצחנו את המשחק. וויי וויי רבק. אולי נאבד את ה' הידיעה כדרך יוצאי השפות הסלאביות, או את ההבחנה בין זכר ונקבה כדרך האנגלוסקסים. והרי את הע' והח' איבדנו מזמן.

מן העברית האינטרנטית תצמח שפה שטוחה, מקוטעת, הנזקקת לרגשונים דיגיטליים כדי לבטא רגש. ער? ערה? זזים. עזובותי באמאשך. לייק. לא אהבתי. לִיְיקַקִתי. פִסְבַּקְתָ. צייצנו.

מן השפה הגלובאלית יצמחו משפטים מעורבבים מרוצפים ביוּ נואו, ווטאבר,  עוד ועוד 'כאילו', בכל משפט רענן, ולאט לאט ישכיחו מאתנו את העושר שמציעה לנו העברית בכל כך הרבה פינות. נשׂים בגדים, ניקח שיעורים ונעשה חברים.

אבל מן המדגרה הזו יכול גם בובר לקבל את חלקו.

מן העברית האינטרנטית נגלה עושר צבעוני בלתי נדלה של דרכי ביטוי. בכל פינה נמצא עוד ועוד כותבים, דוברים, כותבי מוזיקה, סטנדאפיסטים, משוררים בשלל סוגות שירה. הכתיבה האקדמית תשתכלל ותזדכך.

מן האוקיינוס הרב תרבותי השוטף את העולם לצד הגלובליזציה, ניחשף לעוד ועוד שפות, נלמד אותם. נכדים ישחזרו בכתב ובעל פה את העולם של סבם וסבתם, נקבל עוד משוררים וסופרים המספרים את התרבויות שנכחדו.

מתוך אלה, הלוואי, תחזור ותבצבץ התרבות הנשכחת והמופלאה, זו שעל ערשה של העברית החדשה, תרבות לשון המקרא. תלמידי הישיבות יצאו מכלאם בישיבות ויפיצו את השפה המתנגנת, השיחתית של התלמוד. ומי יודע, אולי בחגיגה התרבותית הזו ישובו ביאליק ועגנון אל המקום הראוי להם: הקלאסיקה העברית, היהודית-ישראלית.

ונדע אנגלית, וגם סינית, וערבית, ורוסית. נהיה חלק מן העולם, ניקח מעושרן של השפות האלה את הטוב ונערב אותה בעברית, במבנה העומק שלה. היא רק תתעשר מכך.

אלה גם אלה, הברארה של שפירא והסיכוי הנצחי של בובר, מגולמים בשפת הנוער, מוטמעים בה, מחפשים דרך לפרוץ. אלה גם אלה אינם חזון לעתיד. הם כבר כאן. צריך רק להקשיב, לעצמנו, ולבני הנוער, הסיכוי הנצחי של התחדשות השפה העברית, ולעשות כל מה שביכולתנו כדי לתת לבובר לנצח.


1
עוד בנושא