בכל משפט בעברית מסתתר המספר המקראי

רוביק רוזנטל | 16 באוקטובר 2018
דברים בערב השקת הספר "מדברים בשפת התנ"ך" בבית ביאליק, 11.10.2018

אם נוציא מן השפה שלנו את המילים מהתנ"ך, נישאר אילמים. אם נוציא מן השפה את השורשים המקראיים וצאצאיהם התנייניים וגזורֵי השם, נישאר בלי חומרי יצירה לשונית

האם אנחנו מדברים בשפת התנ"ך?

ברור שלא. ישראלי שיפנה למלצרית ויאמר "הלעיטיני מן האדום האדום הזה" יזכה מן הסתם לתביעה על הטרדה מינית. אנחנו לא אומרים לגסטרולוג "מעַי מעַי אוחילה", ואיננו מבקשים בחנות האופנה "שמלת שֵש, בוץ, תכלת וארגמן". העיתון בוודאי אינו מספר לקוראיו "וַילך נתניהו וַיעמוד בעצרת הגויים, וַיצעק צעקה גדולה, וַיְגַל ערוות עמלק ברבים".

אז האם אנחנו מדברים בשפת התנ"ך?

ברור שכן. בכל משפט בעברית, אם ללכת אחרי מאיר אריאל, מסתתר המספר המקראי, שם קיבוצי לחבורה רבת משתתפים ורבת דורות של גאוני ספרות אלמונים. מאחורי הצהרות שר הביטחון מסתתר רבשָקֶה הקורא לעבר שלוחי המלך חזקיהו "מה הביטחון אשר בטחת". מאחורי שאלת הקלישאה "מה שלומך אח שלי" מבצבץ יואב השואל את עמשא "השלום אתה אחי". בתנ"ך 20 מילים נרדפות לפחד, וכך יש לנו היום פחדים לכל דורש: החרדה לפסיכולוגים, הבעתה לפסיכיאטרים, היראה למאמינים, האימה לחובבי הז'אנר הקולנועי, והמגור לאפרים קישון: "שולטהייס האגדי מדשדש על המפתן, ובעיניו מגור נעלם". אז אולי לא נבקש מהמלצרית את "האדום האדום הזה", אבל נודֶה שמְנַת הנודֶלס עם קריספי ביף ברוטב סצ'ואן הייתה "משהו משהו".

*

אם נוציא מן השפה שלנו את המילים מהתנ"ך, נישאר אילמים. אם נוציא מן השפה את השורשים המקראיים וצאצאיהם התנייניים וגזורֵי השם, נישאר בלי חומרי יצירה לשונית. אם נשלוף מן השפה את אלפי מטבעות הלשון שהגיעו אלינו היישר מסֵפֶר הספרים, השפה תצלול לעוני מנַוול. אם נוציא מן השפה העברית את שבעת הבניינים המקראיים, השפה העברית תקרוס. אם נוציא את חוק התאם המין והמספר מן התחביר, המשפטים העבריים יתפוררו ויהפכו לערימת גרוטאות.

במתח הזה, בין ה'לא' וה'כן', מתחולל הסיפור הבלתי ייאמן של הזקֵנה בת ה-3000 שיצאה מן החלון בארץ כנען, שוטטה ברחבי העולם וחזרה בכוחות מחודשים למחוז ילדותה. את הסיפור הזה יש לספר בלי להחסיר דבר. הוא מתחולל בזמן ובמרחב, לאורך הדורות, ברחבי העולם היהודי, בהיסטוריה הקצרה והסוערת של היישוב ומדינת ישראל. מי שמנסה להכניס גדרות בתוך השפה, בין העתיק והחדש, בין הגבוה והנמוך, בין הנכון והשגוי, בין "השפה הטהורה" לבין "שפה הזרועה סיגי לעז", מחטיא את המטרה. הסיפור של העברית דורש לפרק את הגדרות, ולגלות את סוד החיבור.

*

אני רגיל לשאלות שאני נשאל לא פעם, לעיתים ביותר מקורטוב חשד, מה אני. עיתונאי? לשונאי? בלשן? סופר? סופר ילדים? מילונאי? זכיתי כנראה בקללת הברכה של כתיבה בכל סוגה אפשרית, והקללה-ברכה הזו מבלבלת ואפילו גובה מחירים. אבל התשובה פשוטה: בכל אחת מהסוגות האלה אני מספר אותו סיפור, סיפורה של השפה העברית, וזאת בלשון בני אדם, ויסלחו לי רעַי הבלשנים. גיליתי שאני יכול לספר את הסיפור הזה גם לילדים. גם במילונים, יצירה מפרכת השמורה למזוכיסטים, אני מספר אותו סיפור עצמו. וכשאני כותב רשימה בעיתון או ברשת, אני מספר סיפור. וכשאני מדבר עם דוברי העברית בכל אתר ואתר, צוחק אתם ולפעמים אפילו שר אתם, אני מספר סיפור. סיפורה של השפה העברית.

בספר "מדברים בשפת התנ"ך" אינני מספר את כל הסיפור. החיבור בין שפת התנ"ך לעברית המודרנית הוא פרק אחד בסיפורה של העברית, אבל בעיני הוא פרק המפתח. בלי לפענח את המנגנונים המאפשרים לשפת התנ"ך לשכון ביסודות העברית המודרנית, העברית הישראלית, נשארים גם יתר פרקי הסיפור סתומים. פרקי המשנה והתלמודים והמדרש, פרקי הגאונים ורש"י והרמב"ם, פרקי ספרות השאלות והתשובות, פרק ספרות ההשכלה, נסמכים על שפת המקרא ממש כמו בעברית המודרנית, ובו בזמן מעשירים אותה, מאתגרים אותה, פותחים עוד אפשרויות. גם פרק שפות היהודים עוד לא נכתב במלואו. וגם הסיפור רב הדורות על המגע בין העברית לשפות העולם, מהודו ועד מנהטן, צריך עוד להיכתב. גם אותו אי אפשר לכתוב בלי הבסיס, שפת המקרא.

*

הגעתי אל העיסוק בשפת המקרא מתוך עניין מתמשך בעברית הישראלית. היא נמל הבית שלי. מהי העברית הישראלית? לא, זו אינה "ישראלית" מבית מדרשו של גלעד צוקרמן. זו אינה שפה זרה, או אחרת, או "היברידית", זו עברית. אבל שלא כמו בדורות קודמים זו עברית שאינה מפסיקה לנוע, להשתנות, להתעשר וגם להתרושש. בכל מקום שבו כתבתי על העברית הישראלית הציצה שפת המקרא, הרימה את ראשה השָׂב והודיעה: אני פה. אם תשכח אותי או תברח ממני, לא הבנת כלום. לא הייתה ברירה. חזרתי לשפת התנ"ך.

חזרתי אליה כיהודי חילוני. החילוניות שלי אינה היעדר, אינה שלילת דת, אלא יסוד בהשקפת עולמי, ומן הסתם יש לכך עקֵבות גם בספר. אני רוצה עם זאת להתעכב דווקא על התיבה הראשונה בצירוף: "יהודי". אם לא בבית הכנסת, היכן אני פוקד אותה, את היהדות שלי? אם לא באמצעות שולחן ערוך, איך אני מממש אותה? אם הבחירה האלוהית וההתגלות הם בעיני מיתוסים ולא מעשים שהיו, במה אני יהודי?

יש לי כמה תשובות, אבל אציע אחת מהן, הקשורה לעניין שלשמו התכנסנו. להיות יהודי פירושו להיות בן לעַם הָאָרוג ממילים. עַם שהחומות שלו הם טקסטים. הממלכה הישראלית המקראית שמרה על עצמה בחומות ובבריתות. כשנפלו החומות הפיזיות המשכנו לחיות מכוח הטקסט. הטקסטים היו לכתבי קודש, והשפה – ללשון קודש. ללא התנ"ך, המשנה, התלמודים, הפיוטים, הפרשנים, ההוגים והפוסקים על מאות אלפי הספרים ומאות מיליוני המילים שכתבו וכתבו וכתבו לא היה עם יהודי. השפה העברית שמרה על עם ישראל.

זה מה שקרה לעברית מאז תחיית הלשון ועד ימינו: היא חזרה מן הספרים אל החיים. היא השתחררה מהצורך לשמור מכל משמר על קדושת המילה והטקסט. השפה חזרה להיות אמצעי תקשורת, אמצעי שליטה, חלק מתרבות מנהגית שבה עובדים יחד, אוכלים יחד, מנהלים דיון, וסתם מדברים. ממש כמו בימי התנ"ך. החיבור שבו עוסק הספר שלי הוא על כן בין השפה החיה ההיא לבין השפה החיה שלנו. בלי החיבור הזה לא היה החזון הציוני מתממש. הראשון שזיהה זאת היה אליעזר בן יהודה, שכל הממעיטים בדמותו אינם יודעים מה פיהם סח.

*

ההצלחה הזו כרוכה במחירים. את המחיר הגדרתי בספרי במה שקראתי "פרדוקס ההד". פרדוקס ההד מתאר סתירה. לשון המקרא היא התשתית של העברית החדשה. שפת התנ"ך ניצחה. תחיית הלשון היא הצלחה עצומה. ואולם, דובר העברית של היום אינו נזקק ללשון המקרא לצרכיו הלשוניים ובתהליך רכישת השפה והשימוש בה. במילים פשוטות: אין צורך להכיר את התנ"ך כדי לדבר ולכתוב בעברית. הדובר הטבעי יכול לעבור את כל חייו בלי לקרוא פרק בתנ"ך, שלא לדבר על דף גמרא. הוא אינו מתבקש להבחין בין יסודות שנוצקו ברבדים הקדומים של העברית לבין מה שהתחדש בה ב-130 שנות עברית חיה בארץ ישראל.

האם זו בעיה של ממש? בעיני המתבונן שלי זו אכן בעיה של ממש. היא חושפת עוני. השפה מתרחבת, מתעשרת ואפילו מתגמשת עם השנים, אבל תיבת התהודה נאטמת. התנ"ך אינו מהדהד מנאומי הפוליטיקאים ומכתבי הפובליציסטים. הוא נשמע פחות ופחות אפילו בחלקים מן השירה החדשה והספרות העשירה הנוצרת כאן. ההד נדחק יותר ויותר חזרה אל בתי הכנסת ובתי המדרש, ושם הוא טבול רובו ככולו במעטפת הגמרא.

אני אדם אופטימי. אני מאמין בתיאוריית הפיצוי. אם התנ"ך יושב בכל פינה של טקסט עברי חדש, שעתו תגיע, והיא גם מגיעה, טיפין טיפין. גם אם איננו מכירים את התנ"ך, אנחנו שומרים עליו. אבל עכשיו התנ"ך זקוק לנו, לא פחות ממה שהיינו זקוקים לו לאורך הדורות.

אני אמשיך בדרכי. יש עוד כמה ספרים שצריך לכתוב, וכמה קהלים שצריך לפגוש. כי אם עוד לא הבנתם, אז גם אני, כמו העם היהודי, עשוי ממילים.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים