טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה

רוביק רוזנטל | 31 במאי 2018
המאמר הופיע בחוברת של בית הספר לעיצוב בצלאל במסגרת תערוכת חמסות מעוצבות במוזיאון האסלאם בירושלים

החמסה, כף היד המקושטת המופיעה בבתים רבים כל כך, מתנדנדת במכוניות ומחוברת למחזיקי מפתחות היא קמע מזל עממי, וגם הולידה קריאת מזל, חמסה חמסה חמסה! על גלגוליה הלשוניים של החמסה, וגם על מזל, אמונות טפלות ושאר ירקות

 

חמסה היא מילה ערבית, ופירושה חמש או חמישה. היא מופיעה בערבית הספרותית וגם בדיאלקטים הערביים המדוברים בדרך דומה: ח'מסה, בח' חיכית. היא זכתה למשמעות מצמצמת: הקישוט, או הקמע שצורתו כף יד, וכך קיבלה מקום כבוד בשדה הסמנטי של האמונה העממית. החמסה, כף היד שחמש אצבעותיה פשוטות, שומרת על הבית ועל דיירי הבית מן העין הרעה. לחמסה נולדה בת קטנה: חמסיקה, חמסה קטנה.

חמסה באה מן השפה אל החפץ, אך גם חזרה אל השפה, כברכת מזל מילולית. "חמסה חמסה" היא ברכת מזל, מלווה בהושטת כף יד פתוחה. אפשר גם בשילוש: "חמסה חמסה חמסה". הברכה המילולית מהדהדת את כוונת החפץ: הגנה בפני העין הרעה. לפעמים היא מלווה ביריקה לגירוש קללת העין: טפו טפו טפו. וכך כותב בעל בלוג באתר ישראבלוג: "הבנק שלי יוכל סוף סוף להיות אופטימי גם בסוף השנה טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה". גירסה מילולית נוספת: "חמסה עליך", כמו באחד מהמנוני בית"ר ירושלים: "חמסה עלייך בית"ר ירושלים, עולה השמש צהובה השמיים שחורים, סימן שבית"ר ירושלים אתך ה'". המקור ביהודית המרוקאית: "חַ'מְסָה עַלִיק". גם 'חמסיקה' היא ברכת מזל. מסתבר שיש לה גם משמעות אלימה משהו: "חטף חמסיקה", חטף סטירה.

השילוש הקדוש ושבעה הרועים

החמסה שולחת זרקור אל מעמדם של המספרים בשפה ובתרבות, לצד תפקידם החשבוני-סדרתי. על הבכורה במעמד הסימבולי מתחרות שתי ספרות: שלוש ושבע. שלוש הוא מספר השלמוּת. מן השילוש הקדוש לנוצרים, דרך המשולש הרומנטי ועד המשולש הדיאלקטי של הגל וממשיכיו: התזה, האנטיתזה והסינתזה. בצבא, כידוע, נחלק כל דבר לשלושה חלקים: המשימה הבאה, הרובה האישי, כדברי האמרה המשודרגת: "בצבא הכל מתחלק לשלוש, חוץ מהעוף, הוא מתחלק לארבע". חוק השלושה הצבאי לא הומצא בצה"ל אלא בחיל הנחתים האמריקאי. פעילות החיל בנויה על עקרון 'האחריות על שלושה' במסגרת שרשרת הפיקוד, כדי לאפשר ניהול יעיל של החיל. לכל אלה בסיס בפתגם הלטיני omne trium perfectum: מה שמגיע בשלשות הוא מושלם.

לעוצמה המאגית של המספר שבע יש מעמד מרכזי ביהדות. מה שמגיע בקבוצות של שבע משדר כוח, לעיתים כוח להרע. שבעה ימים בשבוע, שבע השנים הטובות והרעות ושבע השיבולים בחלומות פרעה, שבע השנים שהן מחזור השמיטה, שבע השמיטות שהן מחזור היובל, שבע מחלפות ראשו של שמשון, שבע [פעמים] יפול צדיק וקם (משלי כד 16). לאלה נוספים שבעה אילים, שבעה פרים, שבעה רועים, שבעה שופרות ועוד. שבע הוא המספר היחיד שזכה לצורת הכפלה מעצימה: שבעתיים, כמו בשיר הווידוי של למך: "כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה" (בראשית ד 24). כוחו המאגי של המספר הוליד ממנו שורש מאגי, שב"ע, שממנו נגזרו השבועה ופועלי השבועה. את החיילים משביעים (בהפעיל) בקריאה "אני נשבע" (בנפעל), ובארצות הברית עדיין קובעים 'מושבעים' את גורלם של נאשמים בבית המשפט. אוהד נאמן לרעיון או למנהיג הוא "אוהד מושבע". האטימולוג קליין מציג את ההשערה שהקשר נוצר מהנוהג להישבע או לקיים פעולה פולחנית שבע פעמים. הכוהן מזה שבע פעמים מן הדם (ויקרא ד 6), הנוהג להשתחוות שבע פעמים מופיע בסיפור הפגישה בין יעקב לעשו (בראשית לג 3). השבועה מופיעה גם בגירסה ארמית, אבל הקשר בין המספר לבין השבועה הוא ככל הנראה ייחודי ליהדות, והופעתו בארמית הושפעה מהתרבות היהודית. עם זאת יש למספר שבע הופעות סימבוליות בתרבויות שונות: שבעת פלאי עולם, שבעת צבעי הקשת, שבעת החטאים בנצרות שהם אולי גלגול של הפסוק "שבע תועבות בלבו" (משלי כו 25), שבעת גרמי השמיים שבעקבותיהם נקראים ימות השבוע בתרבות הנוצרית ועוד.

לא במקרה המספרים האלה הם אי זוגיים, ואליהם מצטרף מספר האופל, שלוש עשרה. המספר האי-זוגי מפר את הסדר הטוב שנקבע על ידי המספרים הזוגיים. גם השלמוּת של השילוש מושגת באמצעות מתח בין שונים. המספרים הזוגיים מסמלים חיבור, השבת הסדר על כנו. שתיים הוא מספר הזיווג, שנים עשר מייצג מערכת שחוברה לה יחדיו: שנים עשר השבטים, שנים עשר הנביאים, שנים עשר המזלות. בשיטות מתמטיות שונות שתים עשרה הוא בסיס המערכת החשבונית.

המספר חמש נטוע בין שלוש לשבע, והוא מחפש את זהותו. מעמדו כמפר סדר השתבש מאחר שהוא שייך לשיטה העשרונית, שבה מסודרת המערכת החשבונית המוכרת לנו. למספר חמש קדושה מסוימת ביהדות בזכות חמשת חומשי התורה, או 'החומש'. החמסה מעניקה למספר חמש מעמד מאגי מסוים, אך מקורה באסלאם, על פי סיפורה של פטימה בת מוחמד, שצרבה את ידה בתבשיל כשראתה את בעלה עלי מביא אשה צעירה למיטתו. האות ה', המקבילה הגימטרית של חמש, זכתה לכבוד מיוחד: אות קוד לאלוהי ישראל, שאין לקרוא לו בשמו המפורש.

היד החזקה והעין הרעה

החמסה קושרת בין שני איברי גוף: העין וכף יד. הקישור הוא ויזואלי. החמסה מכילה בתוכה במקרים רבים את העין שממנה היא מגינה, או אולי זו עין מגוננת, עין כנגד עין. הקישור בין שני האיברים הוא סימבולי: היד היא הכוח, העין היא המחשבה, הרעה או הטובה, ובהרחבה, ראי הנפש.  הקישור הסימבולי זוכה גם למימושים לשוניים. שימושים לשוניים מסתמכים על איברי הגוף בתחומים שונים של השפה: בדימויים, בצירופי לשון, ביצירת שורשים ופעלים ומילות יחס. היד מייצגת כוח באמצעים לשוניים שונים. האדם התומך ושומר על כוחו של אדם אחר הוא "יד ימינו". אלוהים הוציאנו ממצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה". הכוח המאגי מסומל באמצעות צירופי לשון: יד האלוהים, יד הגורל, יד המקרה או היד הנעלמה, המנהלת לכאורה את הכלכלה העולמית בשוק החופשי. ומה אמרו החרטומים אל פרעה? "אצבע אלוהים היא" (שמות ח 15).

העין הרואה היא העין המבינה. 'ראה' בעברית ובשפות אחרות פירושו גם 'הבין'. 'הרואה' הוא הנביא, זה היודע את העתיד. האדם האמפתי מביט אל זולתו "בעיניים טובות", והוא על פי ספר משלי "טוב עין". הנדיב נותן מכספו "בעין יפה", הקמצן "עינו צרה", "רע עין" על פי משלי, הוא הקנאי. הפועל שנגזר מן העין, 'עוין', המופיע ביחסי שאול ודוד, מלמד על שנאה כבושה ומסוכנת.

קנאה היא רגש  קשה להגדרה, שילוב של שנאה, חמדנות ותחושת אכזבה ומצוקה. היא "המפלצת  ירוקת העין", the green-eyed monster  מבית היוצר של שייקספיר. על הקנאה נאמר במגילת שיר השירים שהיא "קשה כשאול". בקנאה טמון איום שאפילו השנאה אינה יכולה להתחרות בו. האיום הזה זכה לפרשנות מאגית: המקנא מביט בזולתו וחושב את מחשבותיו הרעות, המבט הרע נושאת קללה. הקללה אמורה להתגשם, לרדוף את המקולל, ועליו לעשות כל מה שנדרש כדי להתגונן בפניה.

הכוח המאגי של הקנאה מופיע במסכת אבות: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם" (מש' אבות ב יא). הביטוי הוא 'עַיִן הרע' ולא 'עֵין הרע', ומכאן שאין מדובר כאן בסמיכות במשמעות 'עינו של הרע', אלא בצירוף שמני שאינו נכנע לחוקי התחביר, ומשמעותו העין הרעה. הנוטריקון הנפוץ הוא עיה"ר. הכוח המאגי מופיע במקביל באסלאם. מוחמד אומר באחת משורות הקוראן: "השפעת העין הרעה היא עובדה". באסלאם נהוג גם שלא לשבח ישירות אדם, מהלך האמור לעורר את העין המקנאת, אלא לייחס את תכונותיו הטובות של אדם לאלוהים, והנוהג הזה זלג גם אל היהודים.

עד כמה נפוצה המאגיה הגלומה בעין הרע אפשר לראות בריבוי העצום של ביטויים נרדפים בשלל שפות. ברבות מהן התרגום המילולי של הביטוי הוא אכן "עין רעה". ביידיש אומרים: אַ בייז אויג, וגם: געבן אַן עין הרע, לתת עין רעה, להטיל קללה.  כך באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באלבנית, בארמנית, בשפות סין והודו, באירית, באיטלקית בפולנית, בפשטונית ובסומלית, והרשימה חלקית. בכמה שפות הביטוי המקביל שונה במקצת. בערבית הביטוי הוא עין אל-חַ'סוד: עין הקנאה, או עין ח'ררה: עין חמה. בהולנדית הפירוש הוא "עין כועסת", בפרסית 'עין פוצעת', בפורטוגזית 'עין שמנה', בשפת גליסיה בספרד זוהי עין המכשפה – מייגאלו. ביטויים רבים מתייחסים לפעולת הקללה, כמו “להטיל את העין הרעה" בשפות שונות, "להכות באמצעות העין" בהונגרית. בלטינית  השתמשו בפועל fascinare, להטיל קללה, כדי להגן בפני העין הרע. מהפועל הזה נולד הפועל האנגלי fascinate שמשמעותו דווקא חיובית. בשימושים מודרניים, המשוחררים לכאורה מהאמונה המאגית, משמשים עדיין ביטויים שהפכו למעין קלישאות: "הסתכל על מישהו בעין הרעה" מתייחס למי שמטיל בזולתו מבט כועס. הביטוי משמש גם בתעשיית הבידור. לקראת יציאת סרט או מופע מתקיים מרתון ראיונות יחסי ציבור, שבהם מוקדש לכל מראיין זמן קצוב וקצר. כאשר המראיין התורן עובר את הזמן שהוקצב, איש היח"צ "נותן בו עין רעה".

היהדות מציעה דרכים רבות להילחם בעין הרע, לצד החמסה, וכך בפולקלור של עמים רבים. הדרך הלשונית האשכנזית היא דבר השבח המעצים ומגונן כאחת "בלי עין הרע". הספרדים נוהגים להוסיף לו "בן פורת יוסף", מכיוון שלפי המסורת התלמודית, ככתוב במסכת ברכות (נה ב), העין הרעה אינה שולטת בזרעו של יוסף.

סימן טוב ומזל טוב

העין הרעה, ובעיקר הניסיונות להתגונן מפניה, מעלים סוגיה שיש לה ממד עומק, סוגיית המזל, או בהרחבה, הגורל. במפגש בין העין הרעה לבין היד המגוננת פועלים לכאורה שני כוחות: כוח מסתורי המופעל על ידי האדם המקנא, המטיל את העין הרעה, וכוח מסתורי המצוי בפיסת המתכת או האבן התלויה על קיר הבית. האמונה בכוחות מסתוריים המכוונים את חיי האדם בלי שיש בידינו להכיר אותם, להבין אותם ולשלוט בהם עמוקה מאוד, וספק אם האדם המודרני, הרציונלי לכאורה, משוחרר ממנה.

לאמונה בכוחות המסתורין שמות שונים. דומה שהמילה שסחפה אותם יותר מכל מילה אחרת בעברית היא 'מזל'. את החמסה תולים 'למזל', כלומר, היא ערובה להצלחה מתמשכת. הביטוי "היה לי מזל" נאמר באופן יומיומי, אבל הוא אוצר משמעות הדורשת תשומת לב. לכאורה, המזל הוא ישות מופשטת, חסרת דמות, המתלווה אל כל מעשינו כצל. היא משפיעה השפעה אקטיבית על מעשינו, ועם זאת היא שרירותית, לא מנומקת, ואינה תלויה בנו. לי אייאקוקה, המנהל המיתולוגי של חברת המכוניות קרייזלר, נשאל פעם איך הוא בוחר את המנהלים במפעלים של החברה. "זה פשוט מאוד", ענה, "אני בוחר מנהלים שיש להם מזל". "ואיך אתה יודע שיש להם מזל?" הקשה השואל. "עובדה, בחרתי אותם", ענה אייאקוקה.

מזל היא מילה שהתגלגלה מאכדית לעברית. באכזית המילה היא מַזַזְתוּ או מַזַלְתוּ, הדרך בה ערוכים הכוכבים, והיא קשורה גם לחפץ ביתי-מאגי אחר, המזוזה. 'מזל' מופיעה פעם אחת במקרא. היא קשורה למערך הירח והכוכבים, ולאמונה שמצב הכוכבים קובע את גורלו של האדם: "המקטרים להבעל, לשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמיים" (מלכים ב כג 5). מערכות הכוכבים נקראו על פי התיאור שהיה מוכר בעידן העתיק מזלות, וכל מערכת – מזל. חובבי האסטרולוגיה, יריד ההבלים הפופולרי של החברה והתקשורת המודרנית, קושרים אפוא את המשמעות הקשורה בכוכבים לרעיון הגלום במזל. בלשון חכמים הורחבה 'מזל' למשמעות גורלו והצלחתו של אדם. מן המילה מזל נגזר השורש מז"ל, ומכאן 'נתמזל מזלי'. מילה קרובה למזל היא גורל. גורל במקורה המקראי מיוחסת לאבנים או חפצים אחרים ששימשו לצורך הכרעה במצב של מחלוקת או ספק, וזאת בסיפורים שונים במקרא, ומכאן אנו מטילים או מפילים גורל.

אדם שיש לו מזל בעיני סביבתו הוא 'בר מזל' או מַזָּלִיסְט, או בגירסת הלדינו מזליקוֹ. חסר המזל הוא ביש מזל, גירסה דו לשונית של הביטוי הארמי-תלמודי ביש גדא המופיע במסכת ברכות, מילולית: מזל רע. גדא, בעברית גד, היא מילה נרדפת למזל. 'מזל טוב!' היא ברכה מקובלת באירועים משמחים חשובים, כגון ימי הולדת, זכייה במינוי או בפרס וכדומה. רש"י כתב: "בא גד – בא מזל טוב". על השימוש בצירוף כברכה משפיעות שפות שונות כגון אנגלית: !Good luck, וכן גרמנית: !viel Glück (הרבה מזל!). הברכה 'בסימן טוב ובמזל טוב' נפוצה בערבית היהודית העיראקית. בדרך כלל היתה 'סימן טוב' ברכה להולדת לבן, ו'מזל טוב' לבת. על כן בנים רבים נקראו סימן טוב, ובנות – מזל טוב, שם שלימים התקצר ל'מזל'.

האיש חסר המזל או חוסר המזל בכלל זכו למילת סלנג נפוצה שמקורה בערבית: נַחְס. "איזה יום נחס היום, עוד לא עשינו אפילו סיפתח אחד" אומרים הגששים במערכון "שוק הספרים". מנחוס הוא חוסר מזל, ונבלעת בו ההנחה שהוא נגרם באמצעות קללה. ביהודית מרוקאית נְחִיס הוא מזל שטני, מזל המביא פורענות, מְנְחוּס נאמר על מה שמביא מזל רע ושטני. מכאן נולד הפועל עברי: לנַחֵס, להטיל קללה, במתכוון או שלא במתכוון. שדרי הספורט אוהבים את הפועל. כאשר כדורסלן עומד על קו העונשין יאמר הפרשן "הוא קלע עונשין מצוין". "עכשיו ניחסת אותו", אומר השדרן, והפלא ופלא: הכדורסלן החטיא. לכן נאמר באחד מאתרי האוהדים, שאחרי כל מחמאה של פרשן או שדרן יש לומר במהירות "חמסה חמסה חמסה".

יש או אין מזל לישראל

סוגיית המזל פילגה את חכמי ישראל לדורותיהם. היא אתגרה את יסודות האמונה באל היחיד כמעט בכל היבט. המזל הוא שרירותי, לאלוהים יש סיבה לכל מעשה. המזל הוא נקודתי, מתייחס לאירועים, האל משגיח על מכלול מעשי האדם וגלגולי חייו. עבודת האל בנויה על יסודות של חטא ועונש, כלומר, למעשיו של אדם השפעה ישירה על גורלו, למזל אין מניע מוסרי או עניין בכוונותיו של האדם. העובדה שהמזל הוא שיקוף של מערכות הכוכבים והכוח המיוחס להם הפכה את המחלוקת לתהום: או שאתה עובד את אלוהים, או שאתה "עובד כוכבים ומזלות", עכו"ם. מכאן נולדה האמירה הידועה "אין מזל לישראל". רבי יוחנן אמר: "אין מזל לישראל. מניין שאין מזל לישראל – שנאמר: כה אמר ה', אל דרך הגויים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגויים מהמה - גויים יחתו, ולא ישראל" (שבת קנו). על פי רב, אברהם לא האמין שייוולד לו בן: "ריבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו אלוהים: "צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל". המדרש קובע מפורשות: "המזלות והכוכבים אין בידם יכולת להרע או להיטיב, כי הכל בידי שמיים שברא הכוכבים והמזלות, ואמרו חז"ל אין מזל לישראל".

הניסיון הנמרץ  של היהדות להתנער מהאמונה בכוח המזל מעיד דווקא שהאמונה הזו הייתה חזקה למדי. לצד המתנגדים, יש תומכים ברעיון המזל גם בין החכמים. קביעתו של רב שאין מזל לישראל היא תגובה על רבי חנינא שאמר: "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". הראיה הברורה לכך היא בתלמוד עצמו: "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבארון", וזאת בעקבות מסכת מועד קטן: "חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא [לא בזכות תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר]" (ח א). גם ההתנגדות לכוחם של הכוכבים נחלשה. י"ב המזלות נזכרים בספרות ימי הביניים בלי לקשור אותם לעכו"ם. אבן עזרא כתב בפיוט מצחיק מריר: "אשכים לבית השר – אומרים: כבר רכב/ אבוא לעת ערב – אומרים: כבר שכב/ או יעלה מרכב – או יעלה משכב/ אויה לאיש עני – נולד בלי כוכב". משמע, לכל אדם כוכב יש בשמיים, כפי ששרה לנו אילנית. המקור הוא בספר במדבר: "דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל" (כד 17). רש"י מפרש: "לשון דרך קשתו, שהכוכב עובר כחץ".

עמדת ביניים ביהדות מנסה לתווך בין שתי הקביעות המנוגדות האלה. בתיקוני הזוהר נכתב: "וזהו שאמרו חז"ל אין מזל לישראל. כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה, ישלוט בהם המזל". אמרה יהודית נפוצה היא "משנה מקום – משנה מזל", כלומר, מי שעושה מהלך אקטיבי, משפיע על מזלו. זאת בעקבות מסכת ראש השנה: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה ... ויש אומרים: אף שינוי מקום" (טז ב).

הפולקלור היהודי מעיד שהיהודים לאורך הדורות לא זלזלו במזל כלל וכלל. המזל הוא מעין השלמה, תעודת ביטוח כאשר ההשגחה העליונה הבוחנת מעשיו של אדם מתעצלת לסייע לו כשצריך. הרעיון הזה מתבטא בשורה של פתגמים יהודיים מעדות שונות. חוקרת הפולקלור גלית חזן-רוקם קובעת באוסף פתגמים שהמילה 'מזל' ולצידה 'גורל' ו'גזירה' היא הנפוצה ביותר בפתגמי עדות ישראל. תמר ברוש כותבת בספרה "מילים משביעות מלחם" כי בפתגמי הספרדית היהודית 'מזל' היא המילה הנפוצה ביותר, ללא מתחרות.

ביהדות מרוקו אומרים: "אם מהשמיים שומרים עליך, לא מהארץ יקשו עליך" (אִילָא מְן סְמָא יְ'חְ̃דִיכּ, לָא מְן אָ̃רְ̃ד יְ'̃דִיּקּ). כלומר, אם יש לך מזל, או שיש לך הגנה מההשגחה העליונה, אין לך ממה לחשוש על פני הארץ. הפתגם נאמר על אדם שיש לו מזל, או שהוא נתון לחסות של אדם בעל השפעה. ועוד אומרים: לא תועיל לו היפה בנשים, אם אין מזל.

העיסוק במזל בלשונות היהודים מתמקד ברוב המקרים בתקווה למצוא חתן לבנות. "אם גורל בתי התעקם, אני איישר אותו" אומר האב היהודי במרוקו. " שדופה השושנה על גבעולה עד שיבוא מזלה" אומרים בלדינו, "היפה מתאווה לגורלה של המכוערת [שמצאה חתן]", וגם: "מוהר ומתן אתן לך אני, מזל והצלחה ייתן לך אלוהים".

כדרכם של הישראלים המודרניים המזל צץ בתרגומי שאילה רבים. בשפות אירופה שונות מופיע הביטוי "המזל הולך עם הטובים" שמקורו לטיני: audentes fortuna iuvat. ביטוי מפרגן פחות למַזָליקים הוא "יותר מזל משכל", שגם מקורו לטיני, בכתבי קיקרו: vitam regit fortuna, non sapientia. יש גם "מזל של מתחילים", המקור באנגלית.

התרחקנו מעט מהחמסה ומן העין הרעה, אבל המחלוקת לא פסחה גם על אלה. יהדות המזרח הסובלנית לא יצאה כנגד החמסה, למרות שהיא ירושה שקופה מתרבות האסלאם ומגלמת אמונה במזל שיבוא לאדם מחפץ התלוי בביתו, וביכולת להילחם בדרכים מסתוריות בעין הרע, בעוד שהעמדה המסורתית היא שאדם יתגבר על העין הרע בכוח מעשיו הטובים. המרן עובדיה יוסף התנגד לעיסוק המופרז בעיניו בגירוש עין הרע, וזאת בעקבות פוסקים רבים לפניו: "מי שאינו מקפיד (חושש מעין הרע) לא מקפידים עליו (אינו ניזוק מעין הרע)". הוא לגלג על הפוסקים שאסרו עלייה לתורה של בני משפחה בזה אחר זה מחשש לעין הרע, ולחוששים ממנו קרא "נודניקים" ו"זקנים".  ואולם, דומה שהעמדה הרווחת כלפי כוחה של החמסה, וכלפי אמונות עממיות בכלל, הייתה ונשארה אחת: "אם לא יועיל – לא יזיק". ולך תתווכח עם חוכמת העם. 


1
תגיות :
תמונה ראשית