ציפורה הולכת בשדות

רוביק רוזנטל | 11 באפריל 2018
מתוך הספר "70: סיפורו של קיבוץ רבדים". צילום: מיכה לובטון

סיפור שנכתב בעקבות עדותה של ציפורה מינץ, חברת רבדים, על ילדותה בשואה

בבוקר קמה ציפורה לעבודה. ציפורה אוהבת לעבוד.

אחר הצהריים היא מתקלחת במקלחת הציבורית שבה זורמים המים במשורה ממגדל המים הקטן, מנקה עצמה היטב היטב. זמן רב היא עומדת מתחת למקלחת ומיטהרת.

אחר כך היא יוצאת ללכת בשדות. הולכת והולכת, והשדות הולכים אתה, האופק מתרחק אתה, בתי הקיבוץ נעלמים בנוף הגבעות.

ובערב היא יושבת בחדר האוכל, שותה תה ובולעת פרוסת לחם בריבה, צוחקת עם חברותיה. על הכל היא מדברת, רק לא על זה. רק לא על מה שאין מדברים עליו.

בלילה היא שוכבת ערה שעה ארוכה. שוב ושוב היא רצה ברחובות לודמיר החרבה, רצה ובוכה, רצה ועוצרת בבכייה. אסור לבכות. השתיקה היא חיים.

לפעמים היא נרדמת, ומיד עולה קול המכושים והמעדרים. אבא חופר בורות ביער. היא יודעת שהוא לא יחזור, רק היא יודעת שהוא לא יחזור, אסור להגיד את זה לאחים הקטנים, אסור להגיד לאמא.

אחר כך היא נרדמת שוב, צריך להירדם, לישון היטב, כי עוד כמה שעות קמים לעבודה. מתוך השינה הטרופה נשמע קול משאיות, נוהמות לאורך הרחובות. "הם יהרגו אותנו, אמא", אומרת ציפורה, "אני רוצה לחיות", ואמא אומרת, שששש, שקט מיידלה, לא לדבר ככה, לישון.

ציפורה קמה ממיטתה, כל ערב היא קמה ממיטתה, והרגע ההוא, האחד, חוזר אליה ולא נותן מנוח. אמא וארבעתם, ארבעת האחים, הולכים בשורה, כל יהודי לודמיר צועדים, אבא כבר מזמן לא חזר, הוא שוכב בבור שחפר, כולם הולכים, ורק ציפורה יודעת שאסור להמשיך ללכת, אסור, והיא ניתקת מיד אמא, אמא צועקת אחריה, ציפורה, ציפורה, אבל היא אינה מביטה לאחור, היא רצה ברחובות לודמיר, שבה לבית הריק ומסתתרת מתחת למיטה ובוכה בכי מר, והבכי הזה שבכתה אז תקוע בגרונה ויהיה תקוע עד סוף ימיה. בבת אחת נמלא הבית קולות שיכורים, לוקחים הכל, את השולחן שעליו סעדו את ארוחת הבוקר, את קופסת התכשיטים שקיבלה אמא בירושה מדור לדור, את כלי הבית והסירים והמחבתות, והיא עוצרת את בִכְיָה, כי השתיקה היא חיים.

אחר כך היא קמה והולכת ברחובות לודמיר, ילדה עזובה, בת בלי בית, הולכת לבדה, מתרוצצת עם חבורות רחוב, מסתתרת בשיחים ובמרתפים ובצידי הרחוב, מחפשת מחסה בכפרים, הולכת והולכת, והמלחמה נמשכת ונמשכת, ויודעת שלא יהיה עוד עולם בלי מלחמה, והיא לנצח תהיה ילדת המלחמה, ולנצח תלך בדרכים.

עוד שעתיים יעלה הבוקר. ציפורה שבה למיטתה. שלווה יורדת עליה. בבוקר תקום לעבודה. אחר כך תיטהר, ותצא אל מרחב השדות, שבהם אפשר ללכת וללכת, מאופק עד אופק, ואין בהם גדר וחומה, ולא נשמע בהם קול המכושים וצעקות הקלגסים ונהימות הכלבים, ועוד מעט תחבוש אהבה חדשה את פצעי האהבות שנרצחו.

אני רוצה לחיות, אומרת הילדה ציפורה. אני אוהבת לחיות, עונה לה ציפורה, אשה צעירה. אני חיה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא