הפלמחניק החכם מכולם

רוביק רוזנטל | 20 ביוני 2018
הריאיון פורסם לראשונה במוסף סופשבוע של מעריב בשנת 2004

נתן שחם, שהלך לעולמו השבוע, היה איש חכם, מעורב בכל ומרוחק וספקן בעת ובעונה אחת. בספרו "שלום חברים" הוא מספר על חולשותיהם של מי שהיו למנהיגים מיתולוגים. בן-גוריון, שאמר לו שתפקיד הסופרים לשקר. יצחק רבין, שלא נחשב הכי אמיץ בחבורה. יגאל אלון, שרצה שיאהבו אותו, וחיים ברלב, שירה בכלבו האהוב. שחם לא סוגר חשבון. הוא פותח אותו.

 

נתן שחם הוא איש מטעה. הזמן אינו נוגע בו, אבל הוא נוגע בזמן ולא נוטל רגע מנוחה. הוא מתקרב לגיל שמונים, צלול מחשבה, פיקח ועדין פנים כפי שהיה בשנות הארבעים והשישים לחייו, וכפי שהוא ניבט מהאסופה הנושנה “דור בארץ” שבה הופיעו משוררי וסופרי הדור המעצב של הספרות הצעירה, שרובם מזוהים עם מה שקרוי “דור הפלמ”ח:” יהודה עמיחי ואמיר גלבע, נתן יונתן, ס. יזהר ומשה שמיר ודוד שחם, אחיו של נתן, ורבים אחרים, שחלקם נשכחו. הוא נוטה ללשון המעטה, ולמרות שגדל בתנועת השומר הצעיר שבה אהבו נאומים, הוא נבהל מאמירות נחרצות.

מלא סודות וסיפורים

הוא איש חכם, “חכם במידה שכמעט אי אפשר לשאת” אמר לי בימים אלה אדם קרוב, אבל בעל פני תם. מאחוריו יבול מרשים מאוד של רומנים וסיפורים קצרים, וגם תפקידים ציבוריים: המשנה למנכ”ל רשות השידור בשנות השבעים, כאשר לתפקיד הזה היה משקל בעיצוב התקשורת בישראל, נספח התרבות של ישראל בניו יורק, וקרוב ל20- שנה מי שעומד בראש הוצאת הספרים ספריית פועלים, שהתאחדה לאחרונה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ספרו של שחם, “שלום חברים” (הוצאת דביר,( המוגדר “דפים מארכיון פרטי,” מגלה פן אחר, או אולי קמט אחר בפנים נטולות הקמטים של שחם: האיש מלא סודות וסיפורים. הוא היה בכל מקום והכיר את כולם, ובעיקר היה קרוב לחבורה שצמחה מן הפלמ”ח, חלקה נדד למחוזות הפוליטיקה, חלקה שקע באלמוניות. את הספר הזה, כך הוא כותב, רצה להשאיר לעיזבון.

“בעבר דרשתי את הפסוק 'אמת מארץ תצמח:' כשאתה כבר בתוך האדמה אתה יכול להגיד את כל האמת. יש דברים שהיססתי בגלל רגישותם של בני משפחה. מי ששכנע אותי להוציא את זה היה אהד זמורה, שהלך לעולמו. הוא קרא פרק לפני שנים רבות והיה בדעה שלא צריך לחכות. מלבד זאת, גם אני התחלתי להבין שהאנשים שבאמת יבינו את הספר הולכים ופוחתים.”

 “שלום חברים” עוסק באנשים ששחם הכיר מקרוב ושהיו קרובים אליו, מי יותר ומי פחות. רובם מן “החבורה,” אנשי דור הפלמ”ח שנמשחו להנהגה, ובראשם יגאל אלון, שוב יגאל אלון, שאינו נותן מנוחה לדור הפלמ”ח. כאילו כולם נוצקו בדמותו הבהירה, הידידותית, החכמה. כשלונו בפוליטיקה היה כשלונם, ומותו בטרם עת היה חותמת על אובדנו של הדור כולו. אוהבים אותו וכועסים עליו על שהחמיץ את השעה, אם כי לא בפומבי.

שחם היה קרוב לאלון ברגע קריטי של חייו שלו. בנו של הסופר אליעזר שטיינמן וכבר סופר בעצמו, בחור בשנות העשרים המוקדמות שהגיע לפלמ”ח בהחלטה שאינה מובנת מאליה לאיש השומר הצעיר, ופגש באלון, שעשה אותו קצין ההסברה שלו. מעתה נכח בשורה של אירועים והחלטות, והוא מצדו צבר סודות ורשם אותם בפנקסו. שחם, על פי הספר, משתאה עדיין לנוכח דמותו המרשימה של אלון, אבל מאתר דווקא בכוחו של אלון את המקורות לחולשתו. “במרוצת השנים שמעתי מפעם לפעם, כי חולשתו הגדולה של יגאל, זו שחסמה את דרכו אל הפסגה, היתה להיטותו להיות אהוב גם על אלה שאינם ראויים לאהבתו, להדהים בפיקחותו גם את השוטים, ולהיטיב אף עם אלה שניצלו את חולשותיו בלי בושה.”

באחת מפניני המחשבה הרבות השזורות בספר כותב שחם כי הכיר מנהיגים “ששמם הלך לפניהם, והם נשארו הרחק מאחור.” “היה רגע שחשבתי שזה מה שקורה ליגאל,” אומר שחם, “חששתי שיגאל אלון עוזב אותנו, אבל הוא היה הכי צמוד לחבורה.”

צמוד עד שלא יכול להינתק כדי להיות מספר אחת?

“פעמיים היתה ליגאל אלון אפשרות להגיע לצמרת. בן-גוריון ביקש מדוד הכהן לומר לו, 'תעזוב את החבורה ותהיה היורש.' בן-גוריון הבין שאלון הרבה יותר הגון ונבון ממשה דיין, שהיה איש פיקח אך פחות חכם. אלון לא עזב אז את החבורה. בפעם השנייה עמדו מאחוריו הרבה אנשים שאמרו לו, 'תתמודד מול דיין ונעמוד מאחוריך,' וגם הפעם לא הלך.”

כשהחליט לרוץ להנהגה מול שמעון פרס הלך אלון לעולמו, וחותם האיש שלא הגשים נטבע בו. למרות שמילא תפקידים נכבדים והציע דרך מדינית, תקופת הזוהר שלו נשלמה בשנות השלושים לחייו, כשפורק הפלמ”ח ודרכו בצה”ל נחסמה.

שחם מספר על האיש שגילה וקידם את אלון, יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ”ח, שאיבד את מעמדו, ו”גם המומחים חסרי הפניות לעניינים צבאיים נוטים לראות בו מחנך נוער דגול יותר מאסטרטג רב תחבולות,” ועל משה סנה, מפקד ההגנה שלאחר שעבר לשדה פוליטי אחר נותר מבודד ובלתי מובן.

יצחק רבין הוא כמעט היחיד שהגשים את רצונם של הפלמ”חניקים להנהיג את המדינה. “דווקא הוא,” אומר שחם, “איש ביישן וכמעט חסר שפה, הגיע הכי רחוק.” גם עם רבין היו לשחם נקודות מגע רבות, ועל אחת מהן, שלא שובצה בספר הוא מספר: “כשנעשה ראש ממשלה בפעם הראשונה והתחיל לדבר, עשה את כל השגיאות עם אותיות בכל”מ. כמו חבר טוב לקחתי דף וכתבתי עבורו את כל השגיאות. לא 'בֶכלל' אלא בִכלל וכו.' הוא אמר תודה רבה. אחר כך שמעתי אותו מדבר בטלוויזיה, ובכל פעם שהגיע לאותיות בכל”מ נעצר, כי לא זכר איך לומר בצורה הנכונה. צלצלתי אליו ואמרתי, 'יצחק, תשמיד את המכתב שלי. דבר חופשי.”'!  

כשאתה חסר ישע הם נושכים

שחם מספר שב”חבורה” שהחשיבה את האומץ יותר מכל, גם בהשראת אלון, לא נחשב רבין האיש האמיץ ביותר. ואילו שחם זוקף לזכותו את מהלך הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן כגילוי של אומץ במקום שבו הוא נדרש אולי יותר מאשר בקרב, ומלווה אותו בספר גם בדרך הזו. “בשיחתנו האחרונה, כחודש לפני מותו, שמעתי בקולו עצב רב. ההתקפות עליו מיררו את חייו. אף כי השתדל לשוות לקולו אותו תוקף היפה למנהיג נחוש בדעתו, העצב ההוא היה בעיני עדות לרגש חם כלפי חברים ותיקים.

“באוזני זר לא היה מרשה לעצמו להתעצב. ידעתי מה מצערו ביותר. אף אמרתי זאת, באכזבה מסוימת מסדר עולם הפוך: המפחדים מפני השלום תוקפנים יותר מן המפחדים מהמלחמה. הוא הסכים עימי כי אלה הם פני הדברים.  

מבין האנשים שמזכיר שחם בספר, נראה שהאהוב עליו מכל הוא חיים ברלב, שלא הוקצה לו מקום כבוד בהיסטוריה. “קו ברלב,” הסמל להתמוטטות המבישה של ראשית מלחמת יום כיפור, רשום על שמו, גם אם התאמץ להבהיר שוב ושוב, שמי שהחליט לנטוש את הקו ולהשאיר אותו בידי כוחות מעטים היו אלה שבאו אחריו. ברלב על פי שחם הוא איש הגון ומקסים שלא היה עשוי מהחומרים האופייניים לפוליטיקאים.

הקרבה ביניהם היתה אינטימית. ברלב היה חובב חיות, ולולא התקדם במעלות הצבא היה מגשים את חלומו להיות וטרינר. שחם מספר איך ביקר בביתו ונתקל בדוברמן גדול ואימתני. כאשר היה ברלב בגבס בעקבות נפילתו מסוס, הכלב לא זז ממיטתו, עד שיום אחד החל דם לשתות מרגלו המגובסת. הכלב שהריח ריח דם עמד להסתער עליו, וברלב נאלץ לבקש שיגניבו אליו את האקדח מהחדר השני וירה בו. סיפור הסוס והכלב הוביל את שחם וברלב לדיון על בני אדם. באותה שיחה, כותב שחם, “הוזכרו גם אנשים שאין לסמוך על נאמנותם. כשאתה חסר ישע ושותת דם הם נושכים. וראינו צורך להוריד קצת ממכרינו מדרגת חברים.”

אתה אוהב את ברלב, אבל בעיני הציבור הוא לא מפוענח ועומד בצִלם של אחרים.

“יעצתי לברלב לצאת מהפוליטיקה כי הוא לא מסוגל להתחבר עם אנשים רק מפני שהם מביאים לו תועלת. לכן הוא עזב את הפוליטיקה והלך להיות שגריר במוסקבה. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם כללי המשחק הפוליטי. הוא אמר לי, 'מה, אני אלך לשכנע אנשים שיצביעו בעדי'? הוא היה רגיל שמכירים ביתרונותיו וממנים אותו.”

מול ברלב, מציג שחם רמטכ”ל אחר, דוד אלעזר, דדו, עוד קורבן פוליטי של מלחמת יום כיפור. “החיוך שבו נפרד ממני דדו כשראיתיו לאחרונה, שבוע לפני מותו, דמה להפליא לחיוך שבו קיבל את פני בפגישה הראשונה. כל פגעי החיים שעברו עליו במשך 39 השנים שהכרתיו לא שינו במאומה את החיוך הנערי, התמים והיוצא ממעמקים שהאיר את פניו היפים.”

עם זאת, שחם יודע שהשניים שונים מאוד. ברלב לא נגזר במידות הפוליטיקאי, ואילו דדו היה איש פוליטי מאוד ושחם משוכנע שהיה מתקדם למרות המכה שקיבל. “יגאל אלון אמר לי פעם, 'אנחנו צריכים להרכיב מברלב ודדו איש אחד, שיהיה פיקח וממולח כמו דדו, ועם היושר וההגינות של ברלב.”'

שחם לא מאמין שדדו התאבד או נטה להתאבד. “זו היתה מטאפורה למה שקרה לו, אבל אילולא הלך לעולמו הוא היה מגיע רחוק. הוא קורץ מהחומר של אנשים שיודעים להגיע. אל תשכח שהוא החל את מלחמת העצמאות כאפסנאי וגמר כמג”ד, והיה מהאנשים שמיטיבים להכיר את הנתיבים בתוך מערכות הכוח.”

פירוק הפלמ”ח פירושו שנגמר דור ההתנדבות

לצד אלון, ברלב, רבין ודדו, מספר שחם על אנשי פלמ”ח נוספים, כמו יצחק דובנו, הוא יואב, מפקד נגבה שנפל במצור על הקיבוץ, או צ'פאי ממעוז חיים שזכה לאריכות ימים. הוא מצייר תמונה שאי אפשר להתעלם ממנה. הפלמ”חניקים היו אנשי “החבורה,” לויאלים, ידידותיים, לא פורמלים, עוד שלוחה של תרבות הקיבוצים והקולקטיבים שעיצבה את החברה הישראלית. והאנשים הללו, שהנחישות והאומץ שגילו בקרבות לא עמדו להם בפוליטיקה הישראלית, ופרט לרבין איש מהם לא הגיע רחוק. האם “החבורתיות” היתה להם לרועץ? שחם לא אוהב הכללות, גם כאשר סימן שאלה מוצב אחריהן. הניסיון למצוא מכנה משותף בין בוגרי ופליטי הפלמ”ח לא נראה לו. הוא גם מבקש לסייג את המיתוס של “החבורה:” “היה רצון להיות שייכים לחבורה, אבל זאת היתה חבורה שהקיאה מתוכה כל אדם שהתגלה בו חוסר אומץ. אנשים נאלצו להיות אמיצים כדי להשתייך, גם אם זה היה בניגוד לטבעם.”

אבל חבורתיות פירושה גם רגישות לזולת, הקשבה, חוסר פורמליות, תכונות שאינן מתאימות לפוליטיקאי.

“רגישות זו תכונה עם כמה רבדים. יש רגישות שחלה על עצמך. אתה נוח להיעלב וחושד בכל הערה שמורידה מכבודך. אתה מוצא את זה אצל האנשים הקשוחים. יש רגישות לאחרים, שאותה אני מוצא אצל אנשים כמו צ'פאי. גם ההבחנה בין ה'אני' וה'אנחנו' שהחילו על דור הפלמ”ח בניגוד לדורות הבאים אינה נכונה. אתה יכול להיות חלק מהחבורה ולהגיע הכי רחוק עם ה'אני,' ואתה יכול להיות אינדיבידואליסט מושלם, ולשקוע לביצה של כאב בטן פרטי.

“ובכלל, לא הייתי מחפש נימוק דטרמיניסטי לסדרה של אירועים דומים. ההיסטוריה איננה שרשרת בינארית של אפס אחד אפס אחד, אלא עשרות מספרים. לפעמים גורלו הפוליטי של אדם נקבע עקב מחלה או מוות בטרם עת, או בעיה משפחתית. אני חושב שיש כאן יסוד מקרי. אמא שלי היתה אומרת: 'כל הזמנים הם של כל האנשים.' רבים מבני דור הפלמ”ח הגיעו לזמן שאחריו והיה להם שם תפקיד. היו כאלה שהזמן החדש לא התאים להם, לא מפני שלא היו מוכשרים למרפקים, אלא שהם לא קלטו אינטלקטואלית את התמורות שחלו, ולא הבינו איזה עם יש להם.”

מעבר לגורלם של האנשים הבודדים, מה קרה לדור הפלמ”ח? מה נשאר ממנו בישראל של היום?

“אינני יודע לחפש את זה בצורה הזו. לא היינו לבדנו. היה דור לפנינו.”

אתה לא יכול להתעלם מנוכחותו המיתולוגית של דור הפלמ”ח בחברה הישראלית.

“בפלמ”ח נפגשו זו הפעם הראשונה נוער הגימנסיות מתל אביב, הנוער העובד שגמר את בתי הספר של תנועת העובדים, בוגרי מקס פיין, הנוער מהמושבות כמו ראשון, מצפה ורחובות. הם הביאו עברית בנוסחים שונים, ערבית ויידיש והלשונות התבוללו. זו היתה הפעם הראשונה שנוצר הומור שבנוי מכל האלמנטים האלה. אחרינו בא עוד דור שהחמיץ את מלחמת השחרור, וגם הוא הטביע חותם.”

וכל זה נעלם.

“ההרגשה היא שניצח משהו אחר, אוניברסלי, שהשתלטו דפוסי התנהגות בריטיים. פירוק הפלמ”ח פירושו שנגמר דור ההתנדבות, ומעכשיו לא צריך מתנדבים. המחזה שלי 'הם יגיעו מחר,' שנכתב באותן שנים, עוסק בעתיד. על הגבעה יש שבעה מוקשים שמיקומם אינו ידוע. המוקשים מייצגים את החברה הקפיטליסטית, שבה כשאחד נופל, הוא מאפשר לאחרים להתקדם. לעומת זאת, בחברה ההתנדבותית כשאחד נופל הסיכויים של חברו להיהרג גדלים.”

הצבא דווקא החזיר את עקרון ההתנדבות ליחידות עילית.

“גדולתו של משה דיין היא בכך שהוא החזיר את ההתנדבות ואפילו יצר 'סנוב אֶפּיל' סביב המתנדבים שלו: או שאתה אחד מהם, או אתה לא קיים. דיין עשה דבר חשוב, אבל הגזים וכמעט הרס את הצבא, כי אם אתה סתם גולנצ'יק ולא שייך ליחידה מובחרת, למה לך להתאמץ?"

החשבונות של בן-גוריון

מול חבורת הפלמ”חניקים מציג שחם את כל מה שאיננו פלמ”ח, המניפולטור הגדול, בן-גוריון. מול החבורה הזו שאינה מסוגלת לשקר או להפקיר חבר, בן-גוריון כולו פוליטיקה.

לשחם היו מעט מפגשים ישירים עם בן-גוריון. על אחד מהם הוא מרחיב את הדיבור. שחם התבקש לכתוב ספר על הגנרל מיקי מרכוס, שהצטרף לכוחות במלחמת העצמאות לאחר קריירה בצבא ארצות הברית, ונהרג בטעות בידי חייל ליד המחנה. בשיחה ביניהם הציג בן-גוריון את עמדתו ביחס למה שצריך להיכתב בספר, שנועד ככל הנראה לחזק את הקשר עם תפוצת יהדות אמריקה שממנה בא מרכוס. אלא ששחם, שהכיר את העובדות, פקפק בהילה האסטרטגית שקשרו לראשו של מרכוס.

“הלוא אתה סופר, אמר לי, ומה עושים סופרים? משקרים,” מצטט שחם את בן-גוריון. שחם נחשף גם לציפייה הלא לגיטימית של בן-גוריון מאנשי הרוח לכופף את האמת שלהם לצורכי המדינה ובנטייתו להקיף עצמו באומרי הן. “כשבן-גוריון אמר לא אמת, התעורר חשש שמא אנו עתידים לחיות במדינה שאין מחשיבים בה את האמת.” שחם כותב עוד: “לב כבד היה לי כל השנים ההן על האיש ההוא, שעמד על דעתו גם כשטעה, והיה קשה ליריביו כשם שהיה קשה לעצמו.”

בן-גוריון זה הסיטרא אחרא של דור הפלמ”ח?

“ערכתי לאחרונה ספר של 800 עמודים של שבתי טבת על אודות בן-גוריון במלחמת העצמאות. אין לי ספק שהוא היה האיש המניפולטיבי ביותר בפוליטיקה הישראלית, והוא לא היסס מלאחוז בשום אמצעי. אבל צריך לראות אותו כאדם שחי בתוך ההיסטוריה ולא רק בתוך הפוליטיקה. גיליתי במהלך עריכת הספר למשל את העובדה שלא היה עניין שלא כתב על פתקה. הוא היה מודע לחשיבות ההיסטורית שלו, והתכתב עם הביוגרפים שלו, תמיד בפנקס קטן, כולל חשבון הוצאות. כששהה בניו יורק יחד עם פולה במלון הוא רשם כל פרוטה שהם הוציאו. היתה בו נוקדנות, אבל גם ידיעה שהוא ממלא תפקיד היסטורי מהמעלה הראשונה. כאשר התרחשו קרבות חזית הדרום הוא היה אולי היחיד שהיה מודע לזה שכל מה שאנחנו חווים ועושים זה היסטוריה.”

אבל הוא לא היה אהוד או קרוב כמו אנשי החבורה.

“נכון, אבל לפעמים עשו ממנו דמון יותר גדול ממה שהיה. למשל, פעם הלך לאיבוד מסמך, מכתב שמשה שרת כתב לו ובו תבע להיעצר 40 קילומטר צפונה מאילת. יגאל אלון היה בטוח שאנשי בן-גוריון גנבו אותו שיהיה להם מסמך מרשיע כנגד שרת, אבל הסתבר שזה לא היה כך. היתה דמוניזציה של בן-גוריון. השתדלתי לא להשתתף בה.”

ובכל זאת, בספר שלך הוא יוצא רע.

“הפגישות שלי עם בן-גוריון היו כל כך משונות, שלא יכולתי שלא לתמוה מדוע איש כה גדול מטפל בצורה כל כך קטנונית בעניינים שאין צורך לטפל בהם כך. הסיפור שהבאתי על הדרישה מהסופרים לשקר הוא אחד מאלה.”

חמש עשרה פסיעות מפתח הדירה

שמעון פרס הוא לא ממשיך של בן-גוריון גם בעניין הזה? מחזיק בצד אחד בחזון ובצד השני במניפולציות קטנוניות?

“פרס יותר מורכב, ערכתי ספר שיחות בין פרס וחיים משגב, ואני מגלה אצלו שוב ושוב דברים חדשים.”

יש מוסכמה שהאהבה שלו לספרות ולסופרים היא פוזה.

שחם חולק על המוסכמה בכל תוקף, ובשיחה, כמו בספר, מזכיר מקרים בהם נוכח בהשתאות שפרס אכן קורא ושולט בספרים רבים. שחם גם נפעם מיכולת הקליטה והזיכרון של פרס, ומספר על אירוע מימי היותו נספח תרבות בניו יורק.

פרס הוזמן על יד שחם לפגישה עם סופרים ואמנים יהודים בניו יורק, שאת רובם לא הכיר. הוא נאלץ להגיע ברגע האחרון עקב פגישה עם קיסינג'ר. “בזמן שפשט שמעון פרס את מעילו בפרוזדור והחליף דברי נימוסים עם המארח, שאותו לא ראה מימיו אך לחץ את ידו בחום כידיד ותיק, עמדתי מאחורי גבו וטפטפתי לאוזנו מידע חיוני על בעל הבית ועל האורחים.”

פרס נכנס לאולם, לחץ בחמימות את ידי הנוכחים ושחם כותב, “הוכיתי בתדהמה מכושר האלתור שלו. בחמש עשרה הפסיעות שעשה מפתח הדירה עד המקום שעמד בו ונשא את דברו, הספיק להשתית את נאומו על המידע שלחשתי באוזנו בשעה שדיבר עם בעל הבית.”

שחם, הקיבוצניק בוגר הפלמ”ח, מתעב דמויות שהפכו עצמם לסמל מהלך. הוא מתאר את שלונסקי היושב באירוע, וכשהוא מרגיש שנחה עליו העין הציבורית או המצלמה משתנות פניו, ודוק של חשיבות היסטורית יורד עליהן, מה שלא קרה אף פעם לאלתרמן. אבטיפוס לדגם ההתנהגות הזה הוא אלי ויזל, ששחם חש לגביו שהיה עסוק יתר על המידה במקומו בהיסטוריה. זהו המקרה היחיד שבו חורג שחם ממנהגו לפרסם רשימות רק על מי שהלכו לעולמם.

באחת מפגישותיהם ביקש ויזל ששחם יקרא נוסח מודעה שהכין ביום השנה החמישי לרצח הספורטאים במינכן, זמן קצר אחרי עליית בגין לשלטון, כאשר על פי “הלשונות הרעות במשרד החוץ” הוא ביקש “לתפוס בלבו של מנחם בגין את המקום שהיה שמור לו בלבה של גולדה.” שחם קרא ונדהם. “ביטויים רבים חרגו בעיני מגבולות השכל הישר, יתר על כן, היה בהם משום חילול הלשון. ליהודי, כך הייתי סבור, אסור לשאתם לשווא. שואה? רצח עם? להגדרת מלחמת האזרחים בלבנון”!

לאחר שהגיעו להסכמה כעוסה על נוסח המודעה עמל שחם עוד יום שלם בשאלה היכן להציב את ויזל, ששמו מתחיל ב,W- בין השמות במודעה. זה היה הראשון בסאגה של אירועים קטנוניים שבהם היה מעורב ויזל, ושחם אינו חוסך בדרכו העקיפה במילים שנועדו לשרטט דמות לא מחמיאה של ויזל, איש שהיה לסמל, אבל אינו מעורר כבוד במעשיו ובהתנהגותו.

יחסים מורכבים עם מנהיגי התנועה

נתן שחם היה תמיד קיבוצניק בכל לב, אבל מסויג מהלבוש המפלגתי שלבש הקיבוץ הארצי, דהיינו, מפ”ם. בניגוד לרוב חברי תנועת הנוער הנקשרים אליה כילדים, שחם הצטרף בגיל מאוחר. “באתי לשומר הצעיר בשמינית, כי האמנתי בסוציאליזם מדעי. כשראיתי את הוולגריות של השומר הצעיר ביחס למטריאליזם המרקסיסטי התייאשתי מהם מהר מאוד. כיוון שלא הייתי חיוני הלכתי לפלמ”ח, וזה שינה את חיי, והיה המזל שלי. לא נאלצתי להיות בקונפליקט עם מדריכים שאומרים לי, 'אתה לא יכול לחשוב ככה כי זה לא מרקסיסטי.' כשאמרו לי את זה בפעם הראשונה ידעתי: אני לא במחנה הנכון.”

ובכל זאת הלכת לבית אלפא ואתה דמות מרכזית בקיבוץ הארצי.

“הקיבוץ הארצי זה דבר אחד, והמפלגה שצמחה על גבו זה דבר אחר. לא נקשרתי אליה והשתדלתי לא להיות במוסדותיה, למרות שלא הייתי צריך מרפקים אלא זרתות כדי להיכנס פנימה.”

אתה אוהב את חיי הקיבוץ.

“אני לא מנסה ללבוש כובע של צדיקים שממשיכים לעבוד בפלחה עד הגיל שלי. אני חושב שהחיים של אדם שניתנה לו האפשרות לממש את יכולתו בספרות, מוזיקה ומדע בקיבוץ, הם החיים הטובים ביותר. גם תהליך ההפרטה הוא בדרך כלל לטובה. צריך לעצור אותו כשמגיעים להפרטה של חינוך ובריאות ובוודאי למשכורות. ברגע שיקבעו משכורות שונות לאנשים שווים זה כבר לא יהיה בדיוק קיבוץ.”

זה התהליך ברוב הקיבוצים.

“זה לא קרה בקיבוצים העשירים. כבר לפני 50 שנה ויותר, כשהייתי מזכיר, אמרתי ששני דברים אפשר לחלק שווה בשווה: מחסור גמור ושפע גמור. הבעיה היא בדרך בין שניהם.”

אתה כותב שהקיבוץ ויתר על השעבוד לכסף הגדול, אבל יצר אצל חבריו שעבוד לכסף הקטן.

“בעניין הזה יש שינוי משמעותי, אבל הוא נמשך זמן רב מדי. יש ציטטה של המלחין הקטור ברליוז: 'הזמן הוא מורה טוב, אבל הוא הורג את התלמידים שלו.”'

לשחם, כמו לכל מי שגדל בקיבוץ הארצי בשנות הזוהר שלו, היו יחסים מורכבים עם מנהיגי התנועה, מאיר יערי ויעקב חזן שהיו אנשים שונים מאוד. יערי היה איש קודר, מדבר באופן לא רהוט אבל קוהרנטי וחד מחשבה. חזן היה בעל כוח רטורי מרשים, וידע לרגש את שומעיו. כשהייתי איש הקיבוץ הארצי אמר לי שחם עצמו באחד הכינוסים התנועתיים, שכאשר יערי נואם נשמע שהדברים אינם מתקשרים,אבל כשאתה קורא אותו נאום למחרת בעיתון מתברר שהוא עשוי לתלפיות. כשחזן מדבר אתה מתרגש ונסחף איתו, אבל כשאתה קורא את הדברים למחרת הם אינם מתלכדים לאמירה שלמה ומשכנעת.

“שנים רבות היו יחסי אי אמון הדדי שרויים בין מאיר יערי הגדול לביני הקטן”, כותב שחם, “סופר צעיר שהעז לתאר את אנשי העלייה השנייה כבשר ודם ולא כבני מרום. הוא היה סבור שבספרי 'אבן על פי הבאר' קיצרתי בראש את בני דורו, וכשחלקתי על דעתו זו צורפתי אף אני לעדת מחרחרי הריב.”

בפגישתם האחרונה חש יערי שוב את מידת הזלזול של שחם במעשה היומיומי של המפלגה. “אני זקן עיוור וחולה, אמר לי, ואם לא אתעסק בדברים האלה שאתה אינך מעריך אותם, כמו איוש התפקיד של מזכיר סניף מפ”ם בפתח תקווה - אמות.”

מול היחס הספקני ליערי, שחם מצא נתיבות דווקא לחזן האינטלקטואלי פחות, שהיה “אדם חם, לבבי, חברותי, נעים שיחה וסקרן.” ובכל זאת חוזר שחם שוב ושוב וקובע שעל אנשי הרוח להתרחק מהפוליטיקאים, שגם אם יש בהם אהבה לספרות ותרבות, תמיד ינסו לכופף אותה לצורכיהם.

“כשיגאל אלון חשב ללכת באופן עצמאי לראשות הממשלה פנו אלי אנשיו ושאלו אם אסכים להיות חבר כנסת. אמרתי, בשום אופן לא.' לא חשבתי שסופרים צריכים לשבת שם, אם כי ס. יזהר ישב בכנסת שנים רבות, והבנתי זאת כתפקיד שניתן לו על מנת שיהיה לו ממה להתקיים. מסיבות דומות לא רציתי להיות מורה, כי חשבתי שאופן החשיבה של סופר חייב להיות לא דידקטי. סופר לא צריך בעלי ברית.”

להשאיר את ההיסטוריה להיסטוריונים

“שלום חברים” הוא ספר בתבניתו של שחם, מגלה סודות אבל מותיר רושם שיש עוד רבים. “לא הכנסתי ציטטות בספר,” אומר שחם, “כי הזיכרון אינו מוסמך, אבל משפט שאני בטוח שכך נאמר כתבתי לו שורה חדשה.”

שחם עסוק מאוד בשאלה איך נכתבת ההיסטוריה ומה אנחנו זוכרים ממנה. הוא חושד גם בזיכרון וגם במסמכים, ומציע להיסטוריונים לחשוד בהם כמוהו.

הספר נפתח ב”פרשת אבו אביאד,” קרב בנגב שנוהל באי הצלחה על ידי יצחק שדה. בזכות עצה של יגאל אלון שהגיע למקום עם שחם הושגה הכרעה וכוחות הפלמ”ח ניצלו מתבוסה. שחם כתב באחד מבטאוני אותם ימים, שאלון החליט לשוב מיד לבאר שבע כדי שההצלחה בקרב לא תיזקף לזכותו אלא לזכות יצחק שדה, ואלון אישר את הסיפור.

13 שנים אחר כך הבהיר לו רפאל ורדי, לימים אלוף בצה”ל, שטעה: אלון נשאר בשטח ולא חזר לבאר שבע. “טעות זו - שלי? של יגאל? או של רפאל ורדי? - היה בה כדי להרתיעני מלהסתמך על הזיכרון לרישום דברים כהווייתם, והיא חיזקה אותי בדעתי שמוטב לי להתמסר לספרות יפה ולהשאיר את ההיסטוריה להיסטוריונים, המאמינים כי מה שאינו רשום במסמכים לא היה ולא נברא.” בדרכו האירונית רומז שחם שלמרות הכל, גם הסופרים יכולים ללמד אותנו ואת ההיסטוריונים משהו על ההיסטוריה.


1
מאמרים קודמים