מסאלח ועד לובה

רוביק רוזנטל | 19 ביוני 2019
המאמר הופיע לראשונה בעיתון הבוגרים של אוניברסיטת בר אילן, 2014

ההומור הישראלי עוסק מאז ומתמיד במגוון האתני הישראלי, בבדיחות מזדמנות, בחיקוי מבטאים, וגם ביצירות הומור בעיתונות, בטלוויזיה ועל הבמות. מסע קצר מעיד על המגמה ועל חשיבותה

 

המאמר הזה עוסק בהומור לשוני אתני.  הכותרת הזו זקוקה להבהרות.

הומור כרוך בהפתעה. אנו מצפים להשתלשלות עניינים שגרתית, אבל הסיפור סוטה ממסלולו, משהו בלתי צפוי קורה. אם הבלתי צפוי חושף יסודות מאיימים שלא ידענו על קיומם, סימן שאנו צופים בסרט מתח או אימה. אם הבלתי צפוי משחרר אותנו וחושף את דווקא האבסורד או את היעדר ההיגיון שבחיי השגרה, אנחנו צוחקים.

הומור לשוני, בהתאמה, שובר את שגרת הלשון. אנחנו מצפים לרצף טקסט שהורגלנו אליו, אבל במקומו צצים מילה לא צפויה, ביטוי חדש, מבנה תחבירי לא מקובל. היסודות הלשוניים החדשים חושפים יסוד כלשהו, לא תמיד גלוי לעין, ביסוד הלשוני הישן הגורם לנו לצחוק במקום להרים גבה על השינוי. החשיפה הזו היא תנאי הכרחי, שכן אם לא תהיה לחשיפה משמעות נתפוס את השינוי כעילגות, בורות או פליטת פה.

מהו הומור אתני? הומור אתני חושף את המגוחך בהתנהגותם, אופיים ולשונם של בני קבוצה אתנית. במקרה הישראלי ההומור המקומי התייחס ומתייחס לכל קבוצה אתנית ישראלית, מן הייקים והפולנים ועד המרוקאים והתימנים, ובמידת מצומצמת לערבים. הומור לשוני אתני מתמקד בשפתם של בני הקבוצה האתנית, במבטא המיוחד שלהם, בשיבושי המילים והדקדוק ובתחביר המיוחד להם. כאשר לשונה של הקבוצה האתנית חורג ממבנים הנחשבים 'עברית נורמטיבית' הם מעוררים צחוק.

לצורך הדיון נדרשת אבחנה מרכזית בין 'צחוק' לבין 'הומור'. אנו צוחקים מסיבות רבות. לעיתים ממבוכה, לעיתים מבהלה, לעיתים מאושר, ולעיתים כשמחה על תבוסת האחר, בין אם הוא מחליק בלשונו או על קליפת בננה. כל אלה אינם 'הומור' שכן הם נעדרים את היסוד החושף את המגוחך הנדרש בהומור. צחוק של בוז או שמחה לאיד משקף את רגשות העליונות שלנו על מושא הצחוק. הומור בוחן את מושא ההומור ומוציא ממנו את חומרי הצחוק.

השאלה הנשאלת היא האם ההומור האתני אינו אלא צחוק של בוז המשרת את תחושת העליונות של הצוחק כלפי הקבוצה האתנית המבוזה. במקרה זה נוכל לטעון שהצחוק מייצג עמדה גזענית. האפשרות האחרת, שאותה אני רוצה לבסס, הוא שההומור האתני נועד למטרה הפוכה: על ידי חשיפת הגיחוך והאבסורד בדפוס ההתנהגות והלשון של בני הקבוצה אנו משתחררים מחומת העליונות הגזענית ומוכנים לקבל את האחר, גם אם בעינינו הוא מלא חולשות ומגרעות.

להמחשת הדברים אני מביא בקיצור רב שמונה דוגמאות של הומור אתני מן הבמה, העיתונות, הקולנוע והטלוויזיה, ובעקבותיהן כמה תובנות.

אפרים קישון: סלאח שבתי

אפרים קישון עיצב את דמותו של תושב מעברה, ככל הנראה יוצא צפון אפריקה, וגם את לשונו. סלאח  נשמע מוזר לאוזן הישראלית הצברית-אשכנזית. המבטא כבד, התחביר עממי. קישון הואשם בכך שהוא מלעיג על העלייה המזרחית ומציג אותה כגסה ופרימיטיבית, אבל בפועל הוא העניק להם קול באמצעות אדם כריזמטי ובעל חוכמת חיים, וגם העניק לשבתי מונולוג שלא היה מבייש את הפנתרים השחורים.

משפטי דוגמה: "אין עבודה, אין שיכון, אין שום דבר, אין"; "צריך פתק בשביל שיכון, גברת".

שייקה אופיר: ציונה

שייקה אופיר בנה גלריה של טיפוסים שלרבים מהם היה גוון עדתי, כמו הפרופסור הייקה קורצברג, המורה הערבי לאנגלית והדרוזי זאכי זהלן. אחת המובהקות שבהם הוא גבר מעונב המספר את סיפורה של ציונה, שהלכה להיבדק אצל רופא העיניים הירושלמי דוקטור טיכו. חיתוך הדיבור של הדובר מזרחי, והוא בעל מאפיינים עירקיים. הדמות יוצרת אפקט הומוריסטי באמצעות ניגוד בין הלבוש ההדור והדיבור המהוקצע, לבין הנאיביות והידע החלקי והמשובש שיש לאיש על העולם. הוא מגוחך במידה, אבל מעורר חיבה ואפילו כבוד.

משפטי דוגמה: "יצאו איזה חמישה אחדים כולם מקרה עין"; "האחים מה שמביאים את החמצן"; מקרוב זה עוף, זה עף, אבל מה: קטן קטן".

הגשש החיוור: מיסייה לוי

מיסייה לוי במערכון הגששי "שבת שלום", שעליו נאמר כי הוא "קם בשביל לראות אם הוא עדיין לא ישֵן", מייצג את דמות סמך-טיתית בתוך קהילה סמך-טיתית. חשיפת הדמות הספרדית היא אחת מאושיות ההומור הגששי. היא יוצאת לאור במערכוני הקפטריה בטבריה, במערכוני חלפון ועוד. דמויות הספרדים בגשש משדרים תמימות וחום מהולים באירוניה. הם מדברים בניגון המיוחד של דוברי לדינו, ובמערכון "שבת שלום" אפילו מתקיימת שיחה שלמה בלדינו. 

משפטי דוגמה: "שאעשה תה?", "אולי ניכנס אצל מיסיה לוי, נגיד לו איזה שבת שלום?", "בכמה ההתעטשות?", "בת קוראים אותה ז'נטילה".

לול: מערכון העדות

המערכון "העלייה ארצה" של להקת "לול" מספר את סיפורה הרב-עדתי של החברה הישראלית כחברת מהגרים. כמעט כל הקבוצות האתניות מיוצגות בו, מן הערבים ועד הגרוזינים, במשקפיים מלאות הבוז של בני העדות האחרות. המשפטים הקצרים של כל אחת מהקבוצות הם כמוסה של מבטא, אוצר מילים ותחביר עדתי ייחודי, וצץ בה גם "אהאווה" התימני המרמז על אלוף חידון התנ"ך במערכון אחר. הגזענות הבין-עדתית מופיעה במערכון הזה כסימן היכר גנרי של הישראליות, ובו בזמן מנטרלת אותה. גזענות בנויה על היררכיה, ריבוי גזענויות מוציא מן הגזענות את העוקץ.

משפטי דוגמה: "דנקֶה שֶן שבאנו בארץ" (הייקים); "עכשיו זה מדינה שלנו, זה דגל שלנו" (המרוקאים), אינעל דין באבור אילי ג'אבום" (כולם).    

זהו זה: הבז'ז'יניות

הפולנית הם בני העדה שזכתה וממשיכה לזכות במנת ההומור האתני המכובדת ביותר, וזאת בספרים וסרטים, סרטוני רשת ובלוגים ואין סוף בדיחות. הפולניוּת מתאפיינת בדיבור כפול, הליכה סחור סחור, עמדה קבועה של היעדר סיפוק, וצרוּת עין גנטית. לכך נוסף המבטא המיוחד, המזכיר צפצוף ציפורים. בזכות כל אלה יש רואים בפולניות את אחד מבסיסי האישיות הכל-ישראלית, בניגוד לתמונת הראי שלהם, היקים. אחד הביטויים הגבישיים של ההומור המייצג את נשים פולניות שזכו לכינוי הבז'ז'יניות על שם אחת מהן, מעוצבות להפליא בידי חבורת זהו זה.

משפטי דוגמה: "אני לא קוראת, אני רק מסתכלת תמונות"; "פעם הוא היה ממש פרפר, ועכשיו מהפרפר הזה נהיה גולם" (בז'ז'יניה על בעלה).

קומדי סטור: ז'וז'ו חלסטרה

קבוצת "קומדי סטור", שפעלה בימיו הראשונים של הערוץ השני, יצרה הומור שטות מטורף, שקנה לו מעריצים רבים. הדמות המרכזית במערכוני הקבוצה הוא ז'וז'ו חלסטרה, ערס ועבריין צעצוע, ששמו, חיתוך הדיבור שלו ולשונו משייך לעדה המרוקאית.  גם חידושי הלשון של ז'וז'ו וחבריו מתכתבים עם היהודית המרוקאית. עם זאת, היצירתיות הלשונית של קומדי סטור משדרגת את ז'וז'ו ויוצרת כלפיו אמפתיה, בדומה לדמויות העממיות המשודרגות של הגשש החיוור. המילה 'חלסטרה' שאומצה כחלק משמו לקוחה דווקא מפולנית, ופירושה כנופיה.

משפטי דוגמה: "נבוא למונדיאל אחושקשוקה עם כבוד, עם דגל מתנפנף"; "אליעזר בן מטבוחה" (גירסה אתנית של אליעזר בן יהודה).

רק בישראל: לימור

אורנה בנאי יצרה עם ארז טל בתוכנית "רק בישראל" את לימור, המייצגת דמויות עממיות, שפה ופולקלור הנחשב "דרומי", בניגוד ל"צפוני" האשכנזי מן המרכז. לימור מייצגת ניב ישראלי המזוהה עם הפריפריה, וניזון מדפוסי שפה מזרחיים, בעיקר צפון-אפריקאיים. לימור כובשת אותנו בשילוב בין אנרגיה מתפרצת לבין עולמה של אשה כנועה בחברה שוביניסטית. השפה של לימור משלבת מאפיינים תחביריים ואוצר מילים של ניב הפריפריה, עם ידע לשוני גבוה אך משובש.

משפטי דוגמה: "הביא לי את הכָּפָה"; "יותר עדיף";  "התפקעו לי העשתונות", "אני מושכלת, אל תראי אותי ככה".

ארץ נהדרת: לובה

הסדרה הטלוויזיונית "ארץ נהדרת" יצרה דמות סטירית-פארודית של עולה מרוסיה המשמשת כקופאית בסופר, הלא היא לוּבָּה. לובה יוצרת דמות מוקצנת של אשה חזקה, נעדרת אשליות וזרה לסביבתה. המבטא הרוסי הכבד, התחביר הרוסי והדיבור המהיר והעצבני מעצימים את האפקט.

משפטי דוגמה: "אתה רוצה משלוחה?"; "אבל אתה אמרת אין כרטיס מועדון"; "אחד בא בלובה".

אז מה היה לנו?

כמה תובנות עולות מהסיור המרפרף הזה בהומור הלשוני העדתי.

  • הומור ישראלי אפקטיבי אינו יכול שלא לעסוק בהומור אתני.
  • כל הקבוצות האתניות זוכות לטיפול במסגרת ההומור האתני. אין העדפה למהגרים חדשים, לא למזרחיים ולא לאשכנזים, כולם מקבלים את מנתם, אחרת הם לכאורה מודרים מן הישראליות, ולא הזכרנו בדוגמאות את סרג'יו קוסטנזה הרומני, פארוק הפרסי ועוד. ההומור האתני מבוסס על היסודות הלשוניים המיוחדים של הקבוצה האתנית ומקצין אותם.
  • האפקט שיוצר ההומור האתני לא גורם לנו לבוז לדמות, אלא ממלא את היסוד המשחרר הטמון בהומור: אנחנו לומדים לקבל את הדמות, ודרכה את הקבוצה האתנית כולה, לצחוק אתו ולא עליו, לכבד אותו ואפילו לאהוב אותו. יש בכך גם כדי להסביר מדוע כמעט אין הומור אתני המתייחס לערבים.
  • בחלק מהמקרים החומר מכוון להציג תמונה של הומור רב-אתני כמאפיין של הישראליות, כמו במערכון העלייה ארצה של לול.
  • מעמד מיוחד יש להומור האתני הפולני. כולם צוחקים על הפולנים כי כולנו במידה זו או אחרת פולנים, וכי החברה הישראלית עוצבה בדמותם של הפולנים. הייקים תמיד יישארו זרים, הפולנים תמיד ידברו מגרונו של כל אחד מאתנו.

1
עוד בנושא