היום בו נפלה חומת ברלין

רוביק רוזנטל | 05 בנובמבר 2019

לפני שלושים שנה בדיוק נפלה חומת ברלין. הייתי שם, בימים שבהם נשמע משק כנפי ההיסטוריה, ומאה שנות מלחמה תמו. צעדתי לאורך החומה, חזיתי במיליוני אנשים מהמזרח נוהרים דרך השערים, ופגשתי בבני משפחתי, קומוניסטים נאמנים, אחוזים במבוכה ובלבול * מתוך "רחוב הפרחים 22"

בבוקר יום השבת, ה-18 לנובמבר 1989, באתי בשערי ברלין שחוברה לה יחדיו. נסעתי מיד אל השער שבגשר אוברבאום, שבו עברו נחילים נחילים של בני אדם, חתומי פנים, גברים ונשים ומעט ילדים, עטופים בז'קטים אפרפרים, צעיפים וכובעי מצחייה. רק לפני שבוע נפתחה החומה, ועתה הם נכנסו בשערי רובע קרויצברג האפור והיגע, המיושב בטורקים. ליד השער ציפו להם מוכרי עיתונים ומזכרות. על מצחי הילדים הצמיד ברנש זריז  כתרים מנייר ועליהם סמל של חברת המבורגרים אמריקנית. 

בקופה הקטנה שנפתחה ליד השער  השתרך תור ארוך. כאן חילקו מאה מרְק לאדם. רכבת מספר אחת עמדה בתחנת קרויצברג. המוני אנשים נדחסו לתוכה, הביטו אל הרחובות ההולכים ומתקשטים, הולכים ומשיבים אל אפם את ריח השפע, שעליו סיפר להם יום יום מרקע הטלוויזיה מן המערב.  במרכז העיר, שם נפגשים  הקו-דאם ורחוב קַנְט, מתחה עיריית ברלין אוהל קטן. האורחים החדשים, בושים מעט במלבושי החג הכפריים שלהם, עמדו שוב בתור מתפתל, סבלני, ויצאו מדלפק האוהל כשהם נושאים צלחת מרק אפונה.

*

האוויר הצח והקר פרץ בצהלה אל ריאותיי, שלעולם לא הסתגלו לשרב ולקיץ הנצחי של המזרח התיכון. רגלי נשאו אותי לאורך החומה. עוד ועוד הלכתי לאורכה, ממשש באבנים, נותן בהן סימני זכרון לפני שיהפכו לאבק. בבתי הקפה הדלים ישבו משפחות קטנות, יגעות משהו מן הצעידה. "בוקר טוב, מהיכן אתם?" שאלתי בגרמנית רצוצה גבר אחד, והוא הביט באשתו ובבתו בקפידה, רמז להן דבר מה וסובב את ראשו. במעבר הגבול שברחוב פרינצס עמדו לבדיקה חפוזה בעלי המכוניות הקטנות, העמוסות אנשים וחפצים. גבר צנום קיבל את פניהם, חילק  לעוברים את עיתוני המפלגה הנוצרית דמוקרטית ואמר בהתרגשות, "ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו,  חברים, אנחנו עושים אותה ממש ברגע זה". הם לקחו את העיתונים ואצו קדימה, תוהים, חוששים, הלומי הפתעה.

ברגליים קלות הלכתי לאורך החומה המתפתלת. עתה החלו לעלות בה ציורי קיר צבעוניים, סיסמאות חרוצות באבן, וגם סולמות נקרו על דרכי, שעליהם טיפסו אנשים צעירים ובידיהם פטישים. הם נקשו בעקשנות באבנים, חוררו חורים קטנים בחומה. ככל שהלכה החומה וקרבה אל לבה ההולם של ברלין נפערו בה עוד ועוד פתחים, והפתחים הלכו וגדלו. פה ושם כבר ניתן היה לראות את העולם הנסתר שממזרח, שדה קוצים שבקצהו שיכונים חומים גדולים. גברים סמוקי פנים צעדו יחד הלוך ושוב לאורך הקירות בחולצות טריקו ועליהן כתובת, "הסירו את החומה". נשים צעירות ובחורים חיוורים במעילי סטודנטים עמדו רכוני ראש סביב הצלב הקטן לזכרו של הנער פטר פֶכטר, שלא הצליח להשלים את מנוסתו מצד אחד של החומה לצידה השני.

ליד  צ'ק פוינט צ'רלי הוקמו במות עץ, ואנשים עמדו עליהן, צופים בעולם שמעבר. החומה דהרה הלאה ואני ריחפתי לצידה. על  הרצפה היו מוטלים בגדים מרופטים, קנקני נחושת ומנורות. פולנים וגרמנים מן המזרח  החליפו ביניהם מרקים מערביים חדשים.

*

נהר אדם זרם  אל כיכר פוטסדם. החומה שחצתה את  הכיכר  נפרצה. תור ארוך התפתל לאורך מעברי ברזל  מרחוב לייפציגר שבמזרח. עוד ועוד אנשים צעדו שם, נסעו במכוניותיהם, חלפו באופניים. איש איש הציג את תעודתו והם נחפזו  אל חדוות המערב לקול מחיאות כפיים של קהל קטן שעמד והביט בהם וצילם עוד ועוד. חיוך היה שפוך על הכיכר. מול הבאים כבר החלו ראשוני השבים לצעוד אל ביתם במזרח, עמוסים בחבילות השפע, שקיות מלאות תפוחי אדמה, מכשירי חשמל וכלי בית.

ערוץ אחר של נהר האדם פסע לאורך החומה, לצד חורשה ושדה פתוח, אל שער ברנדנבורג הסגור,  שממנו נמתחות אל המזרח שדרות אונטר דן לינדן. גבר גוץ וסמוק פנים ניגן באקורדיון וקרא קריאות בזכות איחוד גרמניה. חבורת גברים ונשים מזדקנים עמדה בבגדים לבנים מקושטים, בציפיית קודש לפתיחת השער. בכל מקום שתו גברים ונשים אחוזי כפור פונץ' ושוקו חם. תזמורות ניגנו, הלילה ירד וזוהר עלה ברקיע, אך השער לא נפל.

למחרת  יצאתי אל מזרח העיר שרחובותיה התרוקנו. החומה המזרחית, שעמדה לבנה ושוממת מאז הוקמה לפני 27 שנה, זכתה עתה לציור ראשון שצויר ממש באותו בוקר, צבאים ושפנים נמלטים אל יערות עד. שער ברנדנבורג היה מוקף חיילים, משאיות צבאיות. מתחת לבניין הפרלמנט, בין כיכר קרל מרכס וכיכר אלכסנדר, התקיימה הפגנה מחאה קטנה. איש לא חגג.

*

איבון וקוליה גרו בבית מידות ברחוב קרל מרכס. איבון היא בת דודתה של אמי, הקרויה בחוגי המשפחה לוֹטֶה. אחרי המלחמה הפכה לקומוניסטית אדוקה במשטר החדש, והייתה לעיתונאית ועורכת חשובה בגרמניה המזרחית. קוליה היה אף הוא עיתונאי, מומחה לענייני המזרח התיכון, בו לא ביקר מעולם. שניהם מוותיקי המשטר, ידידים קרובים של הנשיא אריך הונקר. שבע שנים קודם לכן פקדתי אותם בביקור חטוף, דרך מעבר הגבול התת-קרקעי ברחוב פרידריך. עכשיו הייתה הדרך אליהם פתוחה.

צלצלתי בפעמון שבכניסת הבניין, ואיבון ענתה מלמעלה בקול הומה, "אה, רובי, ובכן, בוא, בוא".  קוליה ישב בחדר האורחים מהורהר. הגיטרה נשענה על הקיר בפינת החדר. איבון הביאה שלוש כוסות תה. ישבנו ושתקנו.

"ובכן", אמר קוליה, "ככה זה, צרה צרורה".

הצצתי באיבון. פניה היו עגומות. "כן, מה אפשר לומר לזה", אמרה וכמעט לא הרימה אלי את עיניה.

"נעשו טעויות, טעויות חמורות, בזה אין ספק", אמר קוליה. הוא קם  אחוז חימה. ידיו רעדו והזיעו. "הונקר לא הקשיב, לא רצה לשמוע, זה היה גילוי בלתי נסבל של מנהיגות כושלת, ועכשיו הכל יהיה קשה כל כך".

"כן, הונקר", נאנחה איבון, "מה תאמרו לזה".

איבון טרחה במטבח והביאה אל השולחן ארוחה קלה. קוליה אכל מעט ובלי חמדה.

"אמרנו לו לפעול כמו גורבצ'וב", אמר קוליה, "אבל הוא לא הקשיב, רפורמות! זה מה שהיה דרוש! רפורמות, אבל במידה, שחס וחלילה לא נשפוך את התינוק עם מי האמבטיה".

"וזה היה מספיק?" שאלתי, מנווט את השיחה בזהירות, מנסה לחפש אצל קוליה חרך של ספק.

קוליה התקצף הפעם מאוד ושוב קם ממקומו ואמר, "לקפיטליזם אין סיכוי, זו רק שאלה של זמן והוא יתמוטט, אבל כפי שברור עתה לכל, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לא זכתה במנהיגים ראויים, וכך באו עלינו הצרות האלה".

קמתי לצאת. שמש נובמבר קרה ציפתה לי ברחוב. קוליה התעשת, הצדיע לי בחיוך ואמר, "קאמראד רוביק, אך טוב שיהיה לך", ואיבון אמרה, "מסור שלום ללוטה, אני אכתוב לה".

מונית חולפת החזירה אותי אל רחובות ברלין העוטים חג דרך תחנת הגבול הפתוחה. בכל מקום נשמעה המולת המהפכה התינוקת, אך היתה זו מהפכה בלא פרץ וצווחת רחוב, מהפכה שנולדה בחיוך. אולי בדל חיוך ישוב, בקרוב, גם לפניהם של אוהבי המהפכה שתמו ימיה, הקומוניסטים הנאמנים קוליה ואיבון קילמר. 


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא

האור והקסם של פעם

08 באוקטובר 2014

שישים משפחות ועוד שש

08 באוקטובר 2014

שיר עץ הגג

08 באוקטובר 2014
מאמרים קודמים