הכל שפיט? הכל שמח!

רוביק רוזנטל | 24 ביולי 2019
הרשימה הופיעה בגירסאות קודמות בעתון לשכת עורכי הדין "עורך הדין"

עולם המשפט עומד בלב השיח הציבורי, אבל העיסוק בו אינו רק בתקשורת ובין הפוליטיקאים. מסתבר שיש לו נוכחות עשירה גם בשירה העברית וגם בסטירה הטלוויזיונית

 

השירה עוסקת באדם והמצב האנושי, והיא נוגעת בתחומי חיים ובעולמות תוכן רבים. האם היא נוגעת גם לעולם המשפט? האם משוררים שואבים השראה מהאולמות האפורים של בית המשפט המחוזי, או מן הטקסטים של כתבי האישום ונאומי הסנגוריה?

הלכתי אל מדף הספרים של השירה העברית החדשה וחפרתי בו. קראתי מאות רבות של שירים, חלקם כבר הכרתי, חלקם התגלו לי לראשונה. זהו אוצר בלום של שפה, רגש, חוכמה ויכולת לגעת. השירה אכן נוגעת בכל תחומי החיים. יש שירים על מתמטיקה, ושירים על אוכל, ואפילו שירים על שיפוצניקים, ומעט, מעט מן המעט, נוגעים בעולם המשפט. יסלח לי השופט-המשורר מישאל חשין, אבל דומה שמשוררים ומשפטנים נועדו להתגודד בקבוצות נבדלות ורחוקות.

ובכל זאת, מן המעט שנמצא אפשר ללמוד הרבה, דווקא מפני שמדובר בתופעה נדירה. כאשר המשורר נוגע בעולם המשפט הוא חושף בעולם הזה, ובנו כבני אדם, רובדי עומק שלהם נועדה השירה. החשיפה היא בשלושה ערוצים: הנפשות הפועלות, רגש האשמה, והמשפט כמטאפורה למצבו של האדם.

זה הדן עצמו למיתה נפשית אלף ביום

מה חושבים המשוררים על עורכי דין ושופטים? עורך הדין איננו יכול להיות אדם קרוב, ואין מרעיפים עליו דברי אהבה. הוא בצד האחר, בצד של הלא-שירה, או שהוא אינו בדיוק עורך-דין. עמוס קינן כותב על עורך דין בלתי שגרתי בשיר "תעלומת הרצח בזרנוגה":

"מֹשֶׁה פוֹגֶל/ עוֹרֵךְ דִּין בְּמִקְצוֹעוּ/ כָּתַב בַּלָּשׁ בְּשֵׁם 'תַּעֲלוּמַת הָרֶצַח בְּזַרְנוּגָה'/ ... וּפַעַם כָּתַב מַחֲזֵה בְּשֵׁם 'הָעוֹרֵךְ-דִּין'/ שֶׁבִּגְלָלוֹ הֻשְׁעָה מֵאֲגֻדַּת עוֹרְכֵי הַדִּין"

אבות ישורון מספר בלשונו המיוחדת על עורכי הדין שאנחנו מפחדים מהם, כי הם מכירים את החוק ומשתמשים בו, ואפילו קורא להם "עוכרי דין", בשיר "הַבָּלֶבָּתִים" המובא כאן ברובו:

"עֹרְכֵי דִּין/ שִׁפְּצֻ הַבַּיִת./ הֵם הַבָּלֶבָּתִים/ וּמִי כְּנֶגְדָּם?// הַשָּׂכֵן יָרֵא/ מֵעֹרְכֵי דִּין./ הֹצִיא הַגָּדֵר/לַחֲצִי הַמִּדְרָכָה./ רְשֻׁת הָרַבִּים!/ גֶזֶל הַצַּבָּר!/ דִּינָא דְּמַלְכֻתָא/ דִּינָא דְּ עֹ כְ רֵ י/ דּינָהּ – דִּינָא?"

גם השופטים שייכים לאותו עולם של הלא-משורר, ועל כך כותב יהודה עמיחי בשירו "כמעט גשם":

"וּכְמוֹ שׁוֹפֵט לְהַפְרִיד/ בֵּין רֶגֶש לְבֵין חֹק".

ליונה וולך יש פנטזיה סאדו-מזוכיסטית, שבה השופט ממלא את תפקיד הסאדיסט:

"כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי/ תִּלְבַּשׁ גְּלִימָה שֶׁל שׁוֹפֵט/ אֲנִי אֶהְיֵה הַנִּדִוֹן הַקָּטָן .../ הָעַבַרְיָן הָאֶכְזִיסְטֶנְצְיָאלִי הַנַּפְשִׁי/ זֶה הַדָּן עַצְמוֹ/ לְמִיתָה נַפְשִׁית אֶלֶף בְּיוֹם".

נתן זך מרחיב את היריעה, ורואה בשופטים חלק מהאליטה השלטת, שכולה שקר וצביעות, ב"שיר לימים הנוראים":

"מֵחַפּוּתָם שֶׁל רוֹדְפֵי הַשְּׂרָרָה,/ מִן הַהִתְלַהֲמוּת הָעֲקֻבָּה מִדָּם/ מִן הַצֶּדֶק הַיּוֹדֵעַ רַק אֶת עַצְמוֹ/ מִן הַתֹּם בְּעֵינֵי הָרוֹצֵחַ/ שֶׁלֹּא רָאָה וְלֹא שָׁמַע דָּבָר –/ שֶׁלֹּא נְנֻחַם בַּלֵּילֹות/ עַל כָּל עֲמַל הַיָּמִים".

ודאי, ודאי, יש בך אשם!

רגש האשמה, מצבו של האדם כאשם-תמיד היא שאלת קיום עתיקה שעליה מיוסד גם המשפט. הפרוזה העולמית הגדולה מרבה לעסוק בסוגיית האשמה, מן "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי ועד "המשפט" של קפקא, והיא מגיעה גם אל השירה. זוהי אשמה שבה התובעים והשופטים אינם בהכרח בשר ודם בעלי תארים, אבל הם נוכחים בכל מקום.

המשוררת זלדה כותבת:

"אֵצֶל הֶהָרִים וּבְחַדְרֵי בֵּיתוֹ/ יִרְדְּפֶנּוּ/ גְּזַר-הַדִּין/ בַּלַּיְלָה בַּחֹשֶׁךְ יַחְשֹׁב/ יֵשׁ בִּי עָווֹן יֵשׁ בִּי עָווֹן".

אמיר גלבע חושף את תחושת האשם התמידי המלווה אותנו בפכים הקטנים של החיים, בשירו "במשפט":

"הָאִם בִּי הֶאָשָׁם? הֵן לֹא לִשְׁמָהּ נָקְפָה הָאֶצְבַּע/ רַק הֶאָפָר נִעַרְתִּי מִן הַסִּגָּרִית/ .. וַדַּאי, וַדַּאי, יֵשׁ בְּךָ אָשָׁם!/ מִי אִישׁ בְּצֵל אִילָן מְקַטֵּר עָשָׁן?"

יהודה עמיחי כותב בשירו "פסק דין":

"אֲנִי עָיֵף. מִטָּתֹי הִיא מַלְכוּתִי. שְׁנָתִי הִיא צִדְקָתִי. חֲלוֹמִי, פְּסַק הַדִּין".

אצל רוני סומק זירת פשע משטרתית-משפטית היא זירת חייו, בשיר "בגדאד":

"בּאוֹתוֹ גִּיר בּוֹ מְסַמֵּן שׁוֹטֵר גּוּפָה בְּזִירַת הָרֶצַח/ אֲנִי מְסַמֵּן אֶת גְּבוּלוֹת הָעִיר בָּהּ נוֹרוּ חַיַּי./ אֲנִי חוֹקֵר עֵדִים, סוֹחֵט לָהֶם מֵהַשְּׂפָתַיִם/ טִפּוֹת עָרָק .../ כְּשֶׁיִּתְפְּסוּ אוֹתִי יְנַכּוּ לִי שְׁלִישׁ עַל הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה/ וְיִכְלְאוּ אוֹתִי בִּפְרוֹזְדוֹר גְּרוֹנָהּ שֶׁל סָלִימָה מוּרָד".

סוגיית החטא, האשמה, הכפרה, מידת הדין ומידת הרחמים היא סוגיה יהודית עתיקה, ואחד מנושאי השִדרה של התנ"ך. השירה המודרנית, החילונית ברובה, משתמשת לעיתים בשיח הדתי-אתני ומתרגמת אותו לתחושת האשם הקיומית. חיים גורי כותב בשירו "הרָעים":

"וְהַצַּדִּיקִים יִכָּתְבוּ בְּסֵפֶר הַזְּכֻיּוֹת/ וַאֲנַחְנוּ לְהַבְדִּיל בְּסֵפֶר הַבְּכִיּוֹת/ .. וּמי שֶׁלֹּא חָטָא הוּא יִידֶה בָּנוּ אֶבֶן/ לְגַל-עֵד הַנֶּעֱרָם עָלֵינוּ בְּיוֹם דִּין".

המשוררת חוה פנחס-כהן, הקרובה לעולם האמונה אבל כתיבתה חופשית וחתרנית כותבת:

"...אֵלֵךְ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרֵי/ בּתוֹךְ קָהָל לָבָן, בִּפְנֵי עֲיֵפוּת וּמֶרִי וּבְגָדִים/ חֲמוּצִים מִדָּמִים וְאֵתֵן עֵדוּת בִּפְנֵי בֵּית-דִּין שֶׁל מַטָּה".

משפטנו נמשך ורוחי מתקצר

כמה שירים עוסקים במערכת היחסים הבין אישית, שבה יש שופט ונשפט, תובע ונאשם, ולא תמיד ברור מי הוא מי. יהודה עמיחי, בשירו "ליד השולחן" כותב:

"לְיַד הַשֻּׁלְחָן יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם./ כָּל אָחד דָּן יְחִידִי/ וְנִדּוֹן יְחִידִי וּמוֹצִיא לַפֹּעַל/ וּמוּצָא".

ולאה גולדברג כותבת:

"פֹּה גְּזַר הַדִּין כְּדֶגֶל מִתְנוֹסֵס/ וְגֵט כְּרִיתוּת בֵּינֵינוּ כְּמוֹ חֶרֶב".

בכמה שירים, בית המשפט היא הזירה בה נכתב השיר, והמשורר פונה אל השופט ומספר לו את סיפורו, מעין עדות-וידוי. חיים גורי כותב, בספרו "אני מלחמת אזרחים":

"אָז כָּכָה זֶה./ אֵינֶנִי מִתְבַּיֵּשׁ./ הָהֵפֶךּ הוּא  הַנָּכוֹן!/ הִנֵּה אֲנִי מְסַפֵּר אֶת הָאֶמֶת,/ כְּמוֹ בִּשְׁבוּעַת בֵּית דִּין./ הִנֵּה אֲנִי וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי!"

אבא קובנר כותב שיר שהוא פנייה אל שופט הדן אותו על לשונו:

"כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט! מִשְׁפָּטֵנוּ נִמְשָׁךְ וְרוּחִי מִתְקַצֵּר/ מִן הַדִּין לְהוֹדוֹת. הִסְתַּבַּכְתָּ בְּעִנְיָן דּוּמַשְׁמָעִי/ מְצַעֵר, פְּלִילִי. כִּמְעָט/ כְּמוֹ הַדִּקְדוּק הָעִבְרִי".

ונחתום בשיר של דליה רביקוביץ, שבו הקיום האנושי, המשפט התיאולוגי והאשמה הנצחית חוברים יחד. שם השיר הוא "כסאות למשפט", בעקבות תהלים (קכב 5): "כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִֽיד". הרוזנים שבשיר הם בעלי השררה, עליהם נאמר בספר משלי: "וְרֹזְנִים יְחוֹקֵקוּ צֶדֶק":

"אַבָּא, קָחֵנִי לְךָ יָד בְּיָד/ אַבָּא, רְאֵנִי לְךָ עַיִן בְּעַיִן/ עֲתֶרֶת רוֹזְנִים כִּי יֵשְׁבוּ לַמִּשְׁפָּט/ אֶל דִּין יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ יָד אַחַת –/ וְשָׁמְעוּ הָעֵדִים אִם שְׁלֹשָׁה וְאִם שְׁנַיִם/ נֶחְתַּם לִסְקִילָה וְהוּעַד לְהָמִית –/ תָּבוֹא דִּבְרָתְךָ וְשׁוֹפְטִי לֹא יָרִיד/ אִם תֵּאוֹת קָחֵנִי אֵלֶיךָ/ לָנוּחַ בְּכַת אוֹהֲבֶיךָ".

תמיד תמיד פמבירות הוברזת

הסטיריקאים הישראלים לדורותיהם לא הרבו לטפל בעולם המשפט. הם העדיפו לעסוק בפוליטיקאים, שוטרים, נהגים וסתם ישראלים מכוערים. ובכל זאת נוצר עם השנים ארסנל של קטעים סטיריים שאפשר ללמוד ממנו איך נראה עולם המשפט מבעד למראה העקומה. כך בפזמון המיתולוגי "אדוני השופט" מאת חיים חפר, מנסה הפושע להסביר שהוא בסך הכל אזרח תמים. "היה לי שכן נורא ואיום", מזמר הנאשם, "שלא רצה לחיות איתי בשלום. כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן, והכניס את הראש מתחת לגרזן".

הסטירות שבאו אחר כך עסקו בשני צדדים של המתרס המשפטי: שופטים וסניגורים. התובעים נותרו איכשהו מחוץ לעניין. הסטירה העוסקת בשופטים טורחת להסיר מהם את הכבוד המנופח ולהציג אותם כבני אדם קטנים ומעצבנים במקרה הטוב, ושותפים לפשע במקרה הפחות טוב. בהומורסקה "לא למהר" של אפרים קישון מואשם אפרים בנסיעה במהירות מופרזת. השופט פותח בסדרת שאלות חוזרות בנוסח "האם בפעם הראשונה תפסו אותך או בפעם הראשונה נסעת במהירות מופרזת", קישון מאבד את עשתונותיו ולשאלה "האם גם בפעם הבאה תיסע במהירות מופרזת" הוא צווח בקול משונה וקורע את עניבתו: "כן! רק במפירות מוהרזת! תמיד תמיד פמבירות הוברזת!" וחוטף חמש לירות קנס.

את המערכון "אופסייד סטורי" כתב יוסי בנאי לגששים בעקבות קישון. במערכון הזה השופט לא רק מעצבן, לאט לאט מתברר שהוא חלק מהסיפור. הנאשם שמעון כסח קילל והשליך חצץ על השופט, השופט יהויכין פנדלוביץ הוא המאשים, והשופט למד עשר שנים משפטים באוניברסיטה המשודרת, והוא מבקש ממר כסח "אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי". בסופו של דבר הוא מזכה את כסח מכל אשמה, מפני ש"רק שופט כדורגל אעוור  לא ראה שמלמיליאן היה באופסייד", מוכיח באמצעות הצפצפה שהוא עצמו היה במגרש, ומצטרף להמנון בית"ר.

הגששים עסקו בנושא גם במערכון "בית המשפט" שכתב עמוס קינן, ובו מתברר שגניבת אופניים חושפת עולם שלם של פשע, תככים ואפילו רצח. השופט ממליץ בפסיקתו לנאשם לנסוע להבא במונית. מן המערכון הזה נותרו פניני הלשון "שבורית זכוכה" ו"אנגלנדר".

אני פרקליט מצטיין, אני עושה יש מאֵין

בשנים הארוכות של "זהו זה" פקדו המערכונים מדי פעם את בית המשפט. אחד המערכונים מגיב על האינפלציה בבוגרי משפטים, ומציג קבוצת עורכי דין שירדו לכביש, פשוטו כמשמעו, ומחפשת עבודה בנוסח "רודפי האמבולנסים". הם עטים על עוברי אורח, מציעים להם לבטל קנס של 190 שקל תמורת דמי טרחה פעוטים של 400 שקל, ובסופו של המערכון מטפסים על מכונית לאיסוף עורכי דין ב"חמש שקל שעה". במערכון אחר מבצע מוני מושונוב שיר ראפ לכבוד הכתרתו כתלמיד מצטיין במכללה למשפטים, ושר בין היתר "אני פרקליט מצטיין, אני עושה יש מאֵין, אני אכנוס נכסים ולא אוותר, אגבה מאות אחוזים ואהיה מיליונר". דקן המכללה מצטרף אליו בריקוד סוער.

"החמישייה הקאמרית" עסקה לא מעט בבתי משפט ובעורכי דין. באחד המערכונים מחמיא השופט לתובעת על הופעתה, מבקש לברר לפי תביעת ההגנה אם היא לובשת חזייה, ותובע ממנה להתכופף כדי להציג את הראיות במלואן.

במערכון אחר מייצגת עורכת דין נמרצת לקוח המבקש לקנות קופסת קוטג' במכולת בנוסח "הואיל ומרשי, להלן הקונה, מעוניין לקנות קופסה אחת של גבינת קוטג'..." כשמתברר שנותר בחנות רק קוטג' חמישה אחוז היא מציעה פשרה: קוטג' שבעה וחצי אחוז.  כדורגלן צמרת כופה על המאמן לצרף למשחק את עורך הדין שלו, כי "כדורגלן ברמתי לא זז בלי עורך דין".

הנפלא מכולם הוא שיח עורכי הדין סגל וברכיהו על הלהיטים האחרונים בשוק ספרי המשפט. "קראת את הלכות הדיון הפלילי?" "אוי, זה מעולה, רק הסוף קצת שמאלצי". "אתה חייב לקנות דינים מחוזיים תשל"ג-תשל"ז. זה פשוט תופס אותך". המערכון מסתיים באכילת פיזית של "התיקונים של ברק 1995", למרות שזה "קצת עבה".

זאת ועוד, כבוד הנשיא עדיין בתול

בסדרה "קצרים" טוענת הסניגורית, היא קרן מור: "מרשי לא גנב כלום מאף אחד, לא חטף אף אחד, מרשי משלם מס הכנסה כחוק זה עשור בשנים, מרשי מעולם לא חצה באור אדום, מרשי לא עבר על אף חוק בספר החוקים חוץ מאחד, הוא רצח את אשתו וקבר אותה בגינה". על אותו עיקרון היא מגוננת על פושע מלחמה: "נכון, הוא השתלט על ארצו בכוח הנשק, רצח את מתנגדיו אחד אחד ולאחר מכן פתח במלחמת אזרחים עקובה מדם בה השמיד כפרים שלמים על יושביהם, אבל בואו נהיה כנים, האין זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאתנו, כבוד השופט?" מוני השופט מסכים אתה.

"ארץ נהדרת" הביאה את הצמד משה ומושון זווילי, עורכי דין צעצוע בעיצוב מופתי של אלי ומריאנו, המדברים בשפה משפטית מהוקצעת וריקה מתוכן. הם משמיעים בפינג פונג קצבי כתב הגנה לנשיא משה קצב: "כבוד הנשיא מעולם לא הטריד את המתלוננת ו/או חיבק את המתלוננת ו/או עשה לה דיגי ביד, זאת ועוד, כבוד הנשיא עדיין בתול, הא בהא תליא!" לשאלת קיציס איך הם מסבירים שהנשיא נהג בדפוס קבוע הם עונים בדואט: "לדידי – לטענתו – אפכא מסתברא – ההיפך הוא הנכון – והכל זיקוקֵי דריקוקֵי!"

השופט המגניב מכולם מופיע בתוכנית הקומית הטובה ביותר שעלתה אי פעם בישראל ולא רבים ראו אותה, "הרצועה". יובל סמו מגלם שופט ברזילאי ששמו אומברטו דוסימר פלומיננזה דוסנטוס אוליברה. וכך הוא מספר: "חיים רמון התקשר אל אני, והוא אומר לי ככה, אומברטו, הקלבסה הולך הביתה, תבוא לפה, בקשאשה תעשה סדר. ככה הוא קורא לנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, למה יש לו ראש כזה גדול, ברומבילה כמו המרקאנה". המנחה אורי גוטליב מתלונן על הדימוי, ואומברטו עונה: "או אתה כבד. אהרון ברק אמר הכל שפיט, אומברטו אומר הכל שמח".

ומה יעשה אומברטו כשיתמנה לנשיא העליון? "קודם כל אני הולך להעביר המשכן למקום יותר שמח, חוף טנטורה. יותר כיף לשפוט בשמש, על חוף הים, למשש את השושבנים של הבחורות. החוק הראשון בברזיל, שהכי חשוב שהשופט נֶנֶה", כלומר: נהנה. אסתר חיות, אומברטו מאחורייך.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים