מסעות השם העברי לארץ ישראל

רוביק רוזנטל | 13 בפברואר 2019
הדברים הוצגו לראשונה ב"עברית נאוה", ערב לזכרה של נאוה סמל, בכנס לשון ראשון, ראשון לציון, 9.2.19

השמות הפרטיים ושמות המשפחה מספרים את שני צידיו של הסיפור היהודי-ישראלי: מאין באנו, משבעים אומות ולשונות, ולאן אנו הולכים: מהו העולם שאנו מורישים לילדינו

 

נאוה סמל עסקה במקומות רבים בכתביה בשמות. עולם השמות בישראל החדשה עשיר וססגוני, הן בשמות הפרטיים והן בשמות המשפחה. בשתי הקבוצות מתרוצצות ומתערבות זו בזו מגמות סותרות, של חידוש ושל שימור. אפשר לקשור אותן לחלק מן האמרה הידועה ממסכת אבות: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך". שמות המשפחה מייצגים את "מאין באנו", והשמות פרטים מייצגים "לאן אנחנו הולכים". וכפי שאפשר לראות, זו אינה חלוקה מוחלטת.

איתי בן גד בן אברהם

בתחום השמות הפרטיים מתחלפות בקצב מהיר מגמות ואופנות. ועם זאת, התנ"ך הוא המקור המוביל לשמות הפרטיים לאורך הדורות החדשים ובכל שדרות החברה. לפחות כל ילד שני במדינת ישראל של שנות האלפיים נקרא על שם דמות תנכית. ועם זאת, יש שינויים מפליגים בתוך משפחת השמות עצמם.

רוב השמות שניתנו בגולה היו מהשורה הראשונה של גיבורי התנ"ך, אח"מי המקרא. האבות אברהם, יצחק ויעקב. הבן הנבחר יוסף והמשחרר משה. המלכים דוד ושלמה. אבל ישראל החילונית, שרצתה להשליך את הגדלות מאחורי גווה, אימצה שמות תנכיים שלא יזכירו לה את הגולה. השמות התנכיים הנפוצים בין החילוניים במאה השנים האחרונות אינם שמות הדמויות התנכיות החשובות כמו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה ואליהו. בשנות הארבעים והחמישים נפוצו שמות מן הדרג השני בתנ"ך: בני יעקב כמו ראובן ובנימין ודן וגד, נביאי תרי-עשר כמו מיכה, חגי, נחום ועמוס, שופטים ומלכים כמו אהוד, יורם וגדעון. השמות האלה יצאו כמעט לגמרי מהמחזור. במידגם החילוני העכשווי של שמות נפוצים מופיע מן החבורה הזו שם קצר, חביב ומצלצל כמו "דן" פעם אחת בלבד, והוא הנציג היחיד של בני יעקב.

השמות נעלמו, אבל לא התנ"ך כמקור לשמות. הורי ישראל גילו מאגר חדש של שמות תנכיים, שמות מהדרג השלישי, קציני צבא של המלך דוד כמו איתי ואוריה, בניו של אהרן הכהן נדב ואיתמר, ורבים אחרים. השמות האלה אינם חדשים בנוף, גם הם נוכחים כבר שניים-שלושה דורות, אבל בניגוד לקבוצה הקודמת הם שורדים.

יפית בת יפה בת שיינדלה

באחד ממזמורי התנ"ך של נאוה סמל היא כותבת "כֹּה אָמְרָה אֵם בַּת יִפְתָּח/ אָשֵׁר שְׁמָהּ לֹא נִרְשַׁם בַּתנ"ך". ולא רק אמה של בת יפתח, גם בת יפתח עצמה לא זכתה לשם. רוב הנשים נקראו על פי הגבר שאליו היו קשורות, אב או בעל. "אשת לפידות" הפכה למטבע לשון, בפועל היא הייתה אשתו של גבר בשם לפידות, אם כי המדרש המאוחר ניסה למצוא משמעות בשם. בעקבות זאת, בין שמות הבנות בישראל המודרנית התמונה הייתה שונה. הרבה פחות בנות נקראות על שם דמויות תנכיות. הסיבה פשוטה: יש בתנ"ך הרבה פחות שמות נשים מגברים. 7% בלבד מהשמות הפרטיים בתנ"ך הם של נשים. חלק משמות הנשים אינו ראוי למאכל אדם, כמו עֶגלה, חולדה (אם כי פעם נתנו את השם הזה לכמה ילדות מסכנות), חלאה (במקור, נושאת העדיים, החלאים) ומחלה. חלק אחר עבר לחטיבת אברהם-יצחק-יעקב, כלומר, שמות הנתפסים ארכאיים וגלותיים, כמו שרה, רבקה, לאה, אסתר ודבורה, ולכן יצאו מהמחזור.

בניגוד לשמות הבנים, הורי ישראל החדשה לא חפרו בתנ"ך למצוא שמות בנות שלא נודעו קודם. ובכל זאת יש כמה שמות תנכיים שתפסו מקום קבע בנוף השמות החדשים, אולי בזכות הצליל המיוחד, וגם בזכות העובדה שאין מדובר בדמויות מרכזיות. מוליכות בראש נעמי, יעל, תמר, ואחרונה חביבה נועה, המובילה לאורך השנים האחרונות בין השמות התנכיים החילוניים לבנות. נועה בת צלפחד כיכבה גם בפלמ"ח, נולדה בשדה בין דשא לאבן כמאמר השיר, היתה בת 17 כשהוריה בקיבוץ התפלגו, והיא אתנו כאן עד היום. מיכל ומרב ורות שהובילו בעשורים הקודמים ירדו אבל לא נעלמו. איפה הזמנים בהם לכל גנרל בצבא היו שלוש בנות, מיכל, מרב ויעל?

נאוה מספרת איך נולד שמה: "הורי מנסים לתרגם את שיינדלה ל'יפה', אבל גם השם הזה אינו תואם את גובה הרף הישראלי שאליו הם שואפים להגיע. בדמיוני, אני רואה את אבא ואמא פותחים את התנ"ך ומגיעים ל'שיר השירים'. בפרק א' פסוק ד' נאמר: 'שחורה אני ונאוה'. בינגו. כך נקבע שמי, ישראלי למהדרין, הצפנה מושלמת של היידיש הדחויה".

וכך נולדו שמות בנות רבות בישראל כגלגול של שמות סבתות יידישאיות מן הגולה. גולדה הפכה לזהבה, גיטל לטובה, פרידה לעליזה, שיינדלה ליפה או לנאוה, ואפילו בלומה לפרחיה. חלק מן השמות האלה התיישן גם הוא, וכך הפכה זהבה לזהבית, יפה ליפית, שרה לשרית ודליה לדלית.

זיו, חן ונורית, עוז, אייל ואופירה

איך בחרו נאוה סמל ואישה נעם את שמות ילדיהם? כך היא כותבת: "שמות ילדינו כבר חפים מעקבות עבר. הם נולדו לתוך העברית והחליקו לתוכה בטבעיות, והיא להם המקום השגור והמובן מאליו. גם אני ביקשתי לפסוח על הפרק האירופי המדמם, ולכן הרחקתי את שמותיהם של ילדיי אל מחוץ לגדר הכאב והאובדן. אייר, בני הבכור, נולד בערב יום העצמאות. מקורו של השם במילה אכדית שמשמעותה "אור". שמה של אילאיל בתי נלקח משירת טשרניחובסקי, אחד משירי האהבה הראשונים שנכתבו בעברית המתחיה, ולתאום שלה קראנו נִימְדוֹר - שם שכולו המצאה מקורית, ויש להניח שהוא היחיד בעולם שנושא אותו".

לצד השמות התנכיים, שבהם התערבב ה"מאין באנו" (ממסורת ישראל) ל"לאן אנחנו הולכים" (לחידוש חיינו בארץ התנ"ך), הלכה וצמחה אם כן חטיבת השמות הישראליים, אלה שאין להם בסיס במקורות כשמות פרטיים, אלא בדרך כלל כמילים כלליות. השמות הישראליים החלו להיוולד כאן הרבה לפני שקמה מדינת ישראל, אבל הם בולטים בעיקר בשנים שסביב קום המדינה. אז החלו להציף את שוק השמות שמות קצרים, מצלצלים, המדיפים תחושה של כוח, טבע, בטחון. כמה מהשמות האלה תפסו ונשארו עד היום שמות נפוצים. חלק מהם הם שמות כוח ועוצמה, כמו עוז ואייל, עוזי, און, כפיר ואחרים, המכונים גם "שמות של טייסים". גם מלחמת ששת הימים הולידה שמות: טירן, גולן, אופירה. ואולם, רוב השמות הישראליים הם דווקא שמות של טבע ויופי: חן, זיו, גיא, מעיין, אלון, אלה, נורית, וגם נדירים יותר כמו רקפת, דקל, אגם וסוף.

מגמת ה"לאן הולכים" זכתה למימוש מטריד בשנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהיו שנות דכדוך, ימי הבדיחה העגומה על האיש שיכבה את האור בנתב"ג. זוהי קבוצת השמות הגלובליים, השמות האמורים לצלצל בשינוי היגוי קל, כאילו ניתנו בארצות אירופה אומריקה. מכל פינה צצו שרון וקרן, אלינור ונטע-לי/נטלי, תום ובן, רוי ושון. ליאם, בנם של ענת עצמון ודן תורג'מן, נולד בתקופה שבה הכל דיברו על ליאם ניסן ב"רשימת שינדלר". אילאי הוא שם אנגלו-סכסי המקביל לאליהו, ומזכיר בצליל את עילַי מהתנ"ך. גאיה פרחה בשנות התשעים בעקבות להקת פופ ידועה בשם הזה. השמות הנפוצים יונתן ודניאל התאימו מאוד גם למגמה הגלובלית.

רשימת השמות המודרנים הבולטת ביותר היא רשימת היוניסקס, השמות הדו-מיניים. סיומת הנקבה לבנות, -ָה, נעלמה כמעט לגמרי מן הנוף. בדרך כלל אין בצליל השמות דבר המרמז על מין, והשימוש בהם פתוח. בעבר השתמשו בעיקר בשמות בנים והפכו אותם לשמות בנות, היום השמות נולדים דו מיניים. רשימה חלקית: רותם, סתיו, ים, לי, אדר, שקד, מעין, שנהב, לידור, נוי ועוד ועוד ועוד. זה התחיל כבר בשמות הקלסיים כמו עמית וגל ושרון, ויש גברים ותיקים בשם נגה, אבל המגמה התעצמה בדור האחרון.

אברמוב, אברמסקי, אברמוביץ, אברמשווילי ואברמזאדה

שמות המשפחה, כאמור, הם השמות המסתכלים אל העבר, אל השושלת המשפחתית, ומזכירים שהעם היושב היום בציון הגיע משבעים אומות ודיבר בשבעים לשונות. שמות המשפחה העוברים מדור לדור הם תופעה חדשה יחסית. על כך כותבת נאוה סמל, בסיפורו של אדם הראשון:

"לעת ערב כיסה פניו בידיו ואמר לעצמו: ‘אדם, אדם, זה סופך. אתה הראשון ואתה האחרון.’

ראה אותו אחד מילדיו שרוי בצער וביקש לנחמו.

‘אני בן’, אמר לו הילד, ‘ודי לי בזה.’

‘בן של מי?’ שאל אדם, והילד השיב ‘בן אדם’.

כך בא לעולם שם המשפחה הראשון".

האגדה הזו נוגעת בשורשי שמות המשפחה. בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. זה היה כך בשורה של תרבויות המוכרות לנו. בפינות רבות של הגלובוס נמצא סיומות פטרונימיות קבועות בשמות המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, והוא נותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. באיסלנד, למשל, זה לא קרה עד היום. כריסטיאן יורגנסון הוא בנו של יורגנס, ובנו יקרא, למשל, אולה כריסיאנסון. בתו של כריסטיאן תיקרא גודרון כריסטיאנדוטיר.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים.  הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, ולצידה מככבות -סקי, וכן -ביץ': אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן' העברית. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של הגבר הנמוך, קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של בעל הראש הגדול. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית בן: אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

מרגלית צנעני, אביגדור ורשה, אבי טולדאנו ואסף יגורי

לצד השמות הפטרונימיים חטיבה גדולה של שמות טופונימיים, שמות משפחה על פי מקום מגוריה של המשפחה בעת מתן השמות. על כך כותבת נאוה סמל:

"חברתי אורנה צַנְעַנִי ידעה לספר שבשם המשפחה שלה מסתתרת העיר צַנְעַא בתימן, שבקהילתה המפוארת הסבא רבא שלה שימש חזן ושוחט. השכן שלי ליאור טוֹלֶדַנוֹ ממרוקו, מעולם לא שכח שמשפחתו גורשה מטולדו שבספרד לפני כמעט שש מאות שנה. ויש לי גם חברה חדשה, זיוה גֶ'רְבִּי, אשר שם משפחתה מקורו באי החביב עלי בעולם - גֶ'רְבַּה שלחופי תוניסיה, אי מוקף בתכלת, שאליו הגיעו יהודים עוד בימי המלך שלמה".

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים, והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעא, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב'קֶר', שפירושה 'מִן': משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל שמותיהם של ההוגה הדגול ישעיה ברלין, ושל ראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו.

בישראל החדשה העניקו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ'שטוב' ל'חדר' על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות.

שניידר החייט, זוסיא האופה וזכריה הרופא

באחד מסיפוריה עוסקת נאוה באגדה על חלוקת שמות משפחה ליהודים באחת העיירות. פקיד הקיסר מגיע לעיירה יהודית ובאמתחתו מאגר שמות משפחה. הוא דופק על דלתו של משה, גביר העיירה, אבל הגביר משלח אותו בגסות, כי הוא סבור שהנ"ל מחכה לנדבה. וכך היא מספרת:

"כל אותו היום התרוצץ הפקיד הקיסרי כדי להעניק לתושבי העיירה שמות משפחה. את חיים הסנדלר רשם בפנקסו כ'שוּסְטֶר' ואת זֶלִיג החייט כ'שְנַיידֵר', וזוּסִיַא האופה זכה בשם 'זֶמֶל' – שפירושו 'לחמנייה'". מן השם הזה, זמל, נולדה שנים לאחר מכן משפחת סמל הישראלית.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגוָאררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של הכדורגלן האגדי שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רזה וקטן, ראש חמור ומשה תחת

נאוה ממשיכה ומספרת, כי לאחר שנדחה הפקיד הקיסרי על ידי הגביר והוא רטוב מן הגשם ורעב הוא פוגש את אברהם גיגית, אחד מעניי העיירה, וזה פותח לפניו את דלתו ומגיש לו מזון:

"שלף הפקיד הקיסרי את הפנקס הגדול ובישר בחגיגיות: 'היום הזה יום חג הוא. מפני שכה חביב היית כלפיי, אני מעניק לך בזאת את שם המשפחה 'הֶרְצִיג' שפירושו 'נחמד'. ילדים יש לך?"

לצד השמות המובילים: אבות, מקומות ומקצועות, אכן ניתנו לא מעט שמות על פי תכונות. ביהודית-ספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר שמות המשפחה בישראל גם היום.

כך גם מסתיים סיפורה של נאוה. הפקיד פוגש במשה הגביר שהבין את גדול הטעות, ומתחנן לשם. לפקיד נותר רק שם אחד בפנקסו.

"מהיום והלאה יהיה שמך 'אַרְש' - 'תחת'", אמר הפקיד ואת השם המגונה מיהר לרשום בפנקס.

... גם חרפת הגביר נמחתה בסופו של דבר. אכן נאלצו בניו לשלם הון לרשויות על מנת להיפטר מאות אחת קטנה ומעליבה בשמם. מ'אַרְש' הם הפכו סוף סוף ל'אַש'. לימים נודע בעולם הגדול - במיוחד באמריקה - שמו של שלום אש, סופר מהולל, שהיה מצאצאיו של 'משה תחת'".

מה הקשר בין הר לצי?

שמות המשפחה ההיסטוריים נשמרים בדרך כלל על ידי הישראלים. ועם זאת, גם כן התערבבה מגמת "לאן אנחנו הולכים", ושמות עבר רבים הפכו לשמות עבריים. חלקם מרצון, וחלקם כהוראה מגבוה. בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

אביה של נאוה, יצחק ארצי, מילא תפקידים ממלכתיים רבים וכיהן כחבר כנסת. וכך הוא מספר ב"כמו ציוני" – ביוגרפיה שלו שכתבה מפיו על ידי נאוה:

"על אף הקשר היומיומי בינינו, סירב משה שרת לחתום על כתב המינוי הרשמי שלי במשרד. על פי התקנון הייתי כבר זכאי לבקש מינוי של קבע. המלצות חמות היו לי, והממונה על המנגנון גבי דורון, הכין את מיסמכי המינוי שלי. בראש המסמך התנוסס שמי יצחק הרציג. השר סירב לחתום. ‘לא אחתום על שם גרמני כזה,’ הודיע נחרצות, ‘שֶיְעַבְרֵת את שמו’. הסברתי לגבי דורון שאני בן יחיד. יחסי עם אבי אינם תקינים והוא לא יסלח לי אם כניצול יחיד של משפחת הרציג, אחליף את שם המשפחה לשם אחר. כאשר ראה משה שרת את יאושי התרכך. ‘אחפש לך שם בעל צלצול דומה’, אמר, והחל לגלגל על לשונו, ‘הרציג. הר-צי. לא הגיוני. מה הקשר בין הר לצי?’. אני זוכר את עצמי עומד בחדרו חסר אונים ושמי מתגלגל ומשתנה לנגד עיני. ‘יש לי רעיון’, הכריז לפתע משה שרת, ‘ארצי. זה שם יפה וגם מקורי’, ואחר כך הוסיף באירוניה, ‘וגם יאהבו אותך’. יכולתי רק לקוות ששר החוץ לשעבר צודק".

את שם המשפחה המודח 'הרציג', כותבת נאוה, החזיר אבא לתעודת הזהות שלו ביום שבו נבחר לכהן בכנסת. במופגן, ביקש להישבע אמונים למדינת ישראל בשני השמות, הישן והחדש, כשהם שזורים יחדיו. ארצי, השם המספר מאין בא, ממשפחתו של אברהם גיגית הנדיב וטוב הלב, ולאן הוא הולך: לשרת את ארצו, ואת מדינת ישראל.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים