מעשה בשקית

רוביק רוזנטל | 11 במאי 2020
פורסם לראשונה בעיתון חדשות, 6.3.1992

סיפור לא יאמן שקרה באמת על הצבא הטוב בעולם, ותובנות נוגות על החוקים המניעים את צבאנו בחצר האחורית רחבת הידיים שלו. ויש גם סיום אופטימי

חזרתי ביום אביב אחד משירות מילואים בחזית המרכז, כלומר, במתקן אשפוז המוני בפאתי גוש דן. במסגרת שירות זה רשמתי כ-2500 איש ביומני רפואה שונים, מדדתי לכ-1500 איש צעירים ובריאים חום ולחץ דם, רבצתי כ-300 שעות על מיטות צבאיות בחדרים נטולי אוויר, ואכלתי 20 קילוגרם לוף בצורות שונות (אפוי, צלוי, מטוגן וכתות). תמורת פעילות חיונית זו שילמה המדינה למעסיקי משכורת חודשית. אגב, כל קשר בין פעילות זו לבין מה שאני אמור לעשות בזמן חירום הוא מקרי בהחלט.

גויסנו ארבעה מילואימניקים, אך הרביעי הופיע מלווה בסמר"פ. הסמר"פ הודיע לסמל ד' (שעוד ידובר בו) שהאיש אמנם גויס לשירות מילואים, אך ייעדר במשך הימים ויעשה תורנויות ערב שבועית אחת בלבד, לא כולל שבת, מפני שהוא (ציטוט של הסמר"פ) "חבר שלי". לזוכה המאושר נקבעה תורנות, והוא נעלם מהאופק ויותר לא ראינוהו, כולל בתורנויות שבת השוממות.

אבל לא על עובדות חיים אלה רציתי לכתוב הפעם, אלא על המעשה בשקית. קשה להסביר את פשרו של המעשה למי שלא היה שם, כלומר, לא עבר על בשרו את חוויית הקיום כ"חובש רשם" במתקן האשפוז. על מנת לסייע בהבנת הנקרא מן הדין לתאר את שגרת יומו של הלקוח הממוצע במתקן האשפוז – חייל סדיר שהוא בחזקת "חשוד כחולה על פי הודאה עצמית".

נאמר שהבחור גר בדרום הלא רחוק וסובל מכאבי גב. הוא מתחיל את יומו במסע למתקן האשפוז ומגיע אליו בסביבות השעה תשע. כאן עליו לעבור חלון קבלה, ולחכות בתור ל"רופא קצין העיר". בסביבות השעה 11, ביום טוב, נכנס הפציינט ל"רופא קצין העיר". הנ"ל נותן לו, בפעולה משולבת עם ה"חובש רשם" (כלומר אני) "הפנייה לאורתופד". אגב, גם "רופא קצין העיר" הוא אורתופד, אבל הוא מנוע מלעשות שימוש בידע שצבר. אל לו לסור ימינה ושמאלה מתפקידו, עליו להפנות את בחורנו ל"אורתופד".

הבחור המופנה חוצה את המסדרון ומחכה בסבלנות לתור לאורתופד יחד עם עוד כמה חולי גב, רגל ושכם. הרופא האורתופד בודק אותו וממליץ על שני גימ"לים. השעה כבר שתיים אחר הצהריים, כולם יוצאים להפסקה. חולה הגב חוזר על עקביו, מתנחל שוב מול "רופא קצין העיר" ("אני רק לאישור גימ"לים") ומחכה בתור. זכה – נכנס לחדר, נאמר, בשלוש וחצי אחר הצהריים, והרופא שלנו נדרש סוף סוף לסמכותו המקצועית ו"מאשר" את הגימ"לים על פי "המלצת האורתופד", שנמצא כזכור מן העבר השני של המסדרון.

מה עשה "רופא קצין העיר" בטיפול בפציינט? רשם שני טפסים: "הפניה" ו"אישור גימ"לים". מה עשה ה"חובש רשם", עבדכם? רשמתי פעמיים את שמו, מספרו ויחידתו של הפציינט ביומן. על פעולה זו חזרנו כמאה פעם ביום. יש גם הפניה ל"רופא נשים", אבל על כך לא נרחיב את הדיבור.

*

אבל כל אלה אינם אלא הקדמה למעשה בשקית. ובכן, כדי לקדם את התור הצובא על דלתות "רופא קצין העיר" תלויה על הדלת שקית פלסטיק קטנה, שבה מניחים הפציינטים את פתקי מסדר החולים שלהם, ואני, ה"חובש רשם", שולף אותם מדי פעם בפעם וקורא לאנשים להיכנס על פי הדקה שבה קיבלו את פתק המסדר, הרשום על הפתק. רצה הגורל והשקית נעלמה מן הדלת, ולפתקים לא נמצא משכן הולם. פועל יוצא מהיעלמותה של השקית: כל דיכפין מתפרץ עם מסדר החולים שלו אל חדר "רופא קצין העיר" ומניח את המסדר על השולחן, כולל בעת בדיקות אינטימיות של חיילים וחיילות לצורך "הפניה לאורתופד".

מיד בראשית המילואים עמדתי על המחדל. פניתי לסמל ד' וביקשתי שתיתלה שקית חדשה על הדלת. זו הייתה, אגב, הפעולה היזומה היחידה שעשיתי במהלך השירות, וגם עליה אני מצטער צער רב.

"נכון, רוזנטל", אמר סמל ד', "שמעתי על העניין של השקית. אנחנו נטפל בזה".

"טוב מאוד", עניתי באופטימיות, "אני מצפה לכך".

חזרתי ל"רופא קצין העיר" ודבר לא קרה. בכל שלוש דקות היה מישהו מתפרץ פנימה, מניח את המסדר על השולחן, ובהזדמנות מנסה את מזלו: "זה רק לאישור גימ"לים". או: "זה רק להפניה". פקדתי את סמל ד' והזכרתי לו את הבטחתו בעניין השקית.

"זה בסדר, רוזנטל, הטלתי את זה על פקידה ג'".

היום עבר, ושקית אין.

ביום הבא הסביר לי סמל ד' שנושא השקית "נבדק ומטופל". אחר הצהריים, מוקף בקהל אוהדים, לחש באוזני ש"יש בעיות עם זה", וכי הוא הפקיע את הטיפול בנושא מהפקידה ג'. הנחתי לנושא לשקוע, ולאחר כמה ימים, תוך כדי דיון בשאלות בוערות (מיקום פתקי התרופה והמחסור הכרוני בנייר קופי בחדרי הרופאים) אמרתי: "אני מבין ששקית לא מצאתם, מה?"

"העברתי  את הנושא לטיפולו של המפקד רב סמל ראשון כ'", ענה סמל ד'. "הוחלט להביא שקיות פלסטיק עבות לאחר שהתגלו בעיות עם השקיות הישנות. אתה יכול להיות שקט. כ' ישיג. הוא תמיד משיג".

*

מיותר לציין שדלת "רופא קצין העיר" נשארה ללא שקית עד סיום שירותי. המערכת רבת התהילה של חיל הרפואה לא הצליחה למצוא שקית פלסטיק, חיונית מאין כמוה לתפקוד המתקן, במשך חודש ימים. הסיבות לכך אינן נעוצות במקבץ מקרי של אימפוטנטים המשרתים באותו מתקן. דווקא חבר'ה נחמדים. הסיבות נעוצות בחוקי הקיום באותו מתקן עצמו, ובמפקדה שממול, ובבניין השלישות, ובאגף הרכב, ואצל קצינת הקישור, ובקריה, ואצל הפקידה הפלוגתית והטלפנית המחלקתית, וסגן הסמר"פ, וכל מי שאינו עוסק באותו זמן או בכלל בפעילות ההרואית, הרחוקה, האגדית, הקרויה "פעילות קרבית". מכאן שמדובר, על פי נתונים בלתי פורמליים, ב-90 אחוז מצה"ל, לפחות.

חוקי הקיום במסה האדירה הזו של אנשים צעירים, יפים ומשועממים, הם המניעים את צה"ל, הם פקודות השגרה והקבע הבלתי כתובות, ומי שאינו מסתגל אליהם סופו קב"ן או כלא.

  1. חוק המוטיבציה השלילית. לעולם יימנע החייל מלבצע פעולה כלשהי, אלא אם כן קיבל פקודה מפורשת בנוכחות עדים. מאחר שאיתור שקית ונעיצתה בדלת "רופא קצין העיר" לא הייתה בחזקת "פקודה" אלא בקשה הגיונית מצד "מילואימניק", לא הייתה כל סיבה לבצעה.
  2. חוק ההשלכה הדו-כיוונית. מטלה שהוטלה עליך ואינה בחזקת "פקודה" יש להשליך מיד לשני כיוונים חלופיים: למעלה ("רב סמל ראשון כ' מטפל בעניין"), או למטה ("הפקידה ג' מטפלת בעניין"). ג' מצידה פועלת על פי אותו חוק כלפי מעלה, כ' מצידו פועל על פי אותו חוק כלפי מטה, וכך נסגרת השיטה סגירה הרמטית.
  3. חוק התחת. הסיבה היחידה החשובה באמת לעשות או לא לעשות דבר כלשהו היא שמירת התחת: איך לא להיקלע למצבים שבהם אתה עלול לעלות על מוקשים – ריתוק, משפט או סתם צעקות.
  4. חוק המסלולים הקבועים. לעולם לא יסטה חייל ממסלול קבוע, לבל תופרע שלוות הצבא. מסלול קבוע פירושו נהלים, טפסים, כפיפויות, בתוספת נוהגי המקום (ראה "החבר של הסמר"פ"). האמריקאים קוראים לזה "פרוטוקול".
  5. חוק המאפְיה. הסיבה היחידה לסטות מחוקים 4-1 ולבצע פעולה חיובית היא לצורך תחזוק הקשרים עם אישי ציבור: הטבח, האפסנאי, מפקד המחנה והש"ג (שכוחו מתמקד בהכנסת רכבים למחנה).

לכל החוקים האלה ולעוד כהנה חוקים שלא נוסחו עדיין יש מכנה משותף: הם נולדים בארגונים גדולים, בירוקרטיים ועייפים. בכל ביקור כפוי שלי בצה"ל במסגרת מילואים נדמה לי שהמפלצת הבירוקרטית החבויה בצה"ל לא רק שלא הרכינה ראש, היא הולכת ותופחת. במכונה האדירה הזו כמעט אף אחד אינו עושה דבר בעל משמעות. "רופא קצין העיר" עוסק בפקידות יחד עם עוזרו ה"חובש רשם". הרב-סמל, הסמל והפקידה מעבירים מטלות זה אל זה במעגלים. מפקד המרפאה (או השלישות, או הרכב, או הקישור) עסוקים רוב שעות היום בניסיונות להעביר בעיה מהאחד לשני. הם לא אשמים, אלה חוקי הקיום, התורה שבעל פה המניעה את המפלצת. בשורה התחתונה, אין שקיות על הדלתות.

הדבר היחיד שמשתנה בשיטה הוא מספר הטפסים, ותמיד כלפי מעלה. ידיד סיפר לי על שירות המילואים האחרון שלו (שלושה ימים, שלוש ארוחות ביום). הנושא: "ריענון נושא טופסי גיוס רכב לשעת חירום". לאחר שלושה ימים מתישים של "הרצאות" (אגב, המונח הצהלי "הרצאה" דורש בירור דחוף בפני עצמו) קם בן-לולו מאשדוד וביקש לשאול שאלה (אקט המנוגד לחוקי הקיום, אבל האיש שייך כזכור לגזע הנחות של "המילואימניקים"): "המכולתניק שלי ממלא טפסים כאלה ברבע שעה, בשביל מה החזקתם אותנו פה שלושה ימים?"

איכשהו העסק עובד, אבל מדי פעם חולפת בראשי המחשבה שבצה"ל גדל דור הבירוקרטים של מדינת היהודים. מחר הם יישבו בקופת-חולים, בדלפקי הבנקים, בעמדת מזכירת הסמנכ"ל, ויחשבו בטעות שהמדינה פועלת כמו מה שלמדו בצה"ל. ואם זה יימשך כך, הטעות כבר לא תהיה גדולה כל כך.

אפילוג

לאחר שפורסמה הרשימה בעיתוני אז, חדשות, שקטה הארץ וגם המילואים הבאים נראו הרחק מעבר לאופק. או לפחות כך חשבתי.

יום אחד צלצל הטלפון בביתי.

"רב טוראי רוזנטל?" שאלה מאן דהיא.

הסתכלתי כה וכה והבנתי שמדובר בי.

"מדבר".

"אני מעבירה אותך לסגן ז'".

"מדבר סגן ז' מהמשטרה הצבאית", אמר הקול. "רוזנטל, אתה כתבת את 'מעשה בשקית' בעיתון חדשות מן השישה במרץ?"

"אני", אמרתי בחשד, "וזה עבר צנזורה. נשבע".

"כל מה שכתבת קרה באמת?"

"מילה במילה", אמרתי, "יש עדים".

"אנחנו מודים לך על מעשה חשוב שעשית. לידיעתך, חיל הרפואה הקים ועדת חקירה. נדווח לך על התוצאות".

סגן ז' נעלם, ולא דווח לי דבר. אחרי חצי שנה נקראתי לשבוע מילואים להשלמת חובותיי לצה"ל. עברתי בפתח המרפאה הצבאית הגדולה, וכל המבטים ננעצו בי בהערצה. אני, החובש הרשם, האחרון בשרשרת המזון של חיל הרפואה, זכיתי בתהילת גיבורים.

איש שמנמן במדים קיבל את פניי. "תיכנס למשרד, רוזנטל".

נכנסתי ברעדה.

"חיל הרפואה בחן את הנושא. בעקבות ממצאי ועדת החקירה הודחו מפקד הבסיס, סגנו, הרס"ר כ' וסמל ד'. כל הכבוד רוזנטל".

יצאתי נרגש ממשרדו של המפקד הטרי, מוכן ומזומן לתפקידי החדש-ישן כחובש רשם. מאחת הדלתות נשמע קול הלמות פטישונים. רס"ר צ' יצא לקראתי בפנים נוהרות.

"רוזנטל, אני רוצה להראות לך משהו".

נכנסתי לחדר הרס"ר. ליד השולחן הגדול ישבו שלושה "מילואימניקים" והלמו בפטישים בקופסאות עץ קטנות.

"נגמר הסיפור של השקיות, רוזנטל", אמר רס"ר צ', "מעכשיו יהיו קופסאות עץ על כל דלת, לתפארת חיל הרפואה, והכל בזכותך, רוזנטל".

וכך זכיתי להנציח את שמי בתולדות חיל הרפואה, ב"קופסאות רוזנטל" התלויות על דלתות "רופאי קצין העיר" באותו מתקן ידוע לשמצה במרכז הארץ, ומן הסתם נגרסו ביום מן הימים בתלולית אשפה גדולה, יחד עם המרפאה וכל אשר בה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020