מק. צטניק ועד אמיר גוטפרויד

רוביק רוזנטל | 19 באפריל 2020
המאמר הופיע לראשונה במעריב, גיליון ראש השנה תשס"ב, 17.9.2001

בפני הסופרים שכתבו על השואה עומדת הדילמה: עד כמה להתקרב לאש הכבשנים, לגעת בה בלי להישרף בה. ק. צטניק ואמיר גוטפרוינד הציעו דרכים שונות להבקיע את הדילמה

את הספר "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד קראתי במלון חוף בספרד, במקומות שבהם אנשים אוכלים ונחים ומטיילים לאורך שדרות דקלים. לא רק אושוויץ הייתה רחוקה משם, אלא גם חיפה וירושלים וגם רמאללה ועזה, אם כי זוגות רבים של תיירים גרמנים היו שם, ורודי פנים, שלא דבקה בהם רוח הים התיכון. הקריאה הייתה מרה וחריפה, סוערת, קריאה של שיחה, כפי שהספר נכתב, בהתפרצות של כוח אמירה וכוח בריאה שאי אפשר היה לכותב לעמוד בפניה, ואני הקורא לא יכולתי לעמוד בפניה.

על הספר נכתב לא מעט, והטעם שאני חוזר אליו כאן כרוך לא רק בלידתו של סופר, הוא אמיר גוטפרוינד, אלא במותו של סופר, יחיאל די-נור הוא ק. צטניק, שהתמוטט באולם בית המשפט בירושלים במשפט אייכמן, ונותר כך חקוק בזיכרון הלאומי. קראתי את ספרי ק. צטניק כנער. דור שלם קרא אותם. ק. צטניק פרץ את מחסום השתיקה, הבושה, הבוז, והניח את השואה על המדף הישראלי, ומאז היא שם. אחר כך טענו נגדו ונגד כתיבתו טענות קשות, שבחלקן גם היה טעם, טענות על קיטש ומוות, אבל איש לא העז לעשות עד אז מה שעשה, וגם לא אחריו. ספרות הייתה והינה, מעבר לערכיה האסתטיים, אירוע בחיי אומה ובחיי תרבות, והספרות של ק. צטניק היא אירוע חשוב יותר מסך ערכיה האמיתיים.

אמיר גוטפרוינד סוגר את המעגל שפתח ק. צטניק, לא בדרך הספרותית שבה בחר, שהיא שונה מאוד מדרכו של ק. צטניק, אלא בשאלה מטה-ספרותית החלה על כל מי שנוגע בשואה, ועל כל מי שנגע בה בספרות הישראלית. כפי שהשואה אינה דומה לעניין אחר כלשהו, גם השאלה הזו מייחדת אותה: עד איזה עומק הסופר, ואתו הקורא, ואתו קוראי הספרות העברית והספרות בכלל, צריכים ויכולים להכניס את היד הכותבת אל תוך אש הכבשנים. היכן תישרף היד הכותבת, ואתה גווילי האש, ואתם מעט היכולת שנותרה בנו להבין. עד היכן צריכות המילים להתיימר שביכולתן לספר את השואה, ומהיכן הן נצרבות, מתייבשות ונמוגות באש התופת.

התשובה לשאלה עד כמה להתקרב אל העוצמה שבליבת הדברים מעסיקה את היוצר הכותב, כמו גם את אמן הקולנוע והתיעוד, וגם את האמן הפלסטי, בכל תחום. הדרכים היעילות הן בדרך כלל דרכי העקיפין, הרמיזה, המשחק הערמומי, ההומור, הבריחה אל הבדיון. האם הדרך הזו נכונה לעניין השואה? האם אין בדרך עקיפין סוג של הכחשה? האם לא חובה על הכותב להגיע קרוב ככל האפשר אל התופת, לא לברוח ממנה, לא לשחק אתה, כדי שלא תהיה לקורא כל דרך להימלט מהאימה, כדי שלא יוכל לישון עוד בשקט, כדי שחלומותיו לא יהיו מה שיהיו, כדי שעולמו ישתנה מפני שהכיר את השואה?

ק. צטניק חשב שלא, הוא התקרב לאש קרבה רבה מאוד. הוא נכנס אל המחנה ועבר אתנו בין קרעי האדם ששכנו שם, הציג אותם בפנינו ולא אפשר לנו לברוח. זו הייתה קרבה קשה, ומרגע מסוים קרבה רבה מדי, עד שמשהו השתבש. הדמויות שרצה לשמר, פיפל בן ה-12, דניאלה מבית הבובות ורבים אחרים נחנקו מעשן המשרפות כמו מן האהבה שבה עטף אותן. אך הוא שינה את המפה הנפשית של דור ישראלי שלם, ומישהו היה צריך לעשות זאת. הוא גרם לנו להבין שהשואה הייתה משהו אחר. שאין מדובר כאן ב"סבל", ב"אומללות" או ב"צאן לטבח", אלא בבני אדם שנקלעו לממלכה של רשע אבסולוטי. עמדנו דרכו על הטוטליות של השואה, למדנו דבר מה שאי אפשר היה עוד להשוות אותו לכל עניין אחר. לכן ק. צטניק הוא איש חשוב, למרות שאינו סופר חשוב.

*

כל מי שבא אחר-כך לעסוק בשואה נזהר מהאש ששרפה את ק. צטניק. נכתבה ספרות תיעודית ענפה, אך היא לא כבשה את הלבבות והמוחות. אהרן אפלפלד עסק בעיקר באנשים שבאו משם בדרכו המעודנת, המרומזת, והקהל הישראל ברובו לא נרמז. יומנה של אנה פרנק כבש את הלבבות מפני שעסק בחיים שלפני, באנשים שהפסידו את עתידם. אמיר גוטפרוינד מספר על אדלר, שהייתה לו דרך אחת לחיות במחנה: לחשוב על העתיד שנלקח ממנו.

והייתה אידה פינק, שכתבה פולנית והתגלתה מאוחר. על הסיפורים הראשונים אמרו לה מוציאים לאור בישראל, חסרי לב וקצרי רואי: כך לא כותבים על השואה. אידה פינק התקרבה קרבה מרתקת אל הכבשנים בלי לבקר בהם אפילו פעם אחת. היא בחרה בזירת החיים העומדים להסתיים, במסלול המוות של הצבא הגרמני בכפרים שבגבול פולין ורוסיה. היא כתבה על אנשים היודעים שיבואו לקחת אותם, אבל חיים עוד את הרגעים האחרונים של המשפחה, האהבה, העבודה, היומיום, והמוות כבר שוכן בחדרים. אידה פינק כתבה בסיפורים קטנים, מדויקים, שאחריהם אי אפשר היה לישון בלילה. גם הם, כמו סיפורי ק. צטניק, משנים את תמונת העולם, אבל בלי לשלם את המחיר האומנותי שהוא בחר או נאלץ לשלם.

ממלכת המוות, אמרה אידה פינק בדרך הסיפור, היא אמנם המחנה, אבל הרגע החשוב אינו המוות, אלא הרגע שבו המוות והחיים נושקים זה בזה, נאבקים על הנפש ועל הקיום, ולחיים אין סיכוי. האדם שעדיין נמצא במקום שבו נולד וגדל, ובו תקוע גם עתידו המחוק, כבר יודע זאת. הרגע הנורא הוא רגע הידיעה, והיא מתרחשת בתוך ממלכת החיים, וממנה והלאה המוות מנצח.

באמצעות התרגום התגלה בישראל פרימו לוי. לוי הגיע עד המחנה ושרד אותו ובחר בדרך המסה המתעדת. הוא התקרב אל האש בגופו, אבל ידע להתרחק ממנה במחשבתו ולהציע ניתוח אנין, מדויק, חסר רחמים ופסימי. כוחו של פרימו לוי הוא ביכולתו לקרוא לדברים בשמם. קריאת הדברים בשמם מעניק לנו הבנה, או מחשבה שאנחנו מבינים, או אשליה שאנחנו מבינים. צריך לנסות להבין. אבל האם אפשר להבין? ואולי את התופת לא צריך להבין, אלא רק להתקרב קרוב ככל האפשר ואז להימלט?

והיה דוד גרוסמן, שאתו נפתחה הדרך הישראלית אל השואה. הוא עשה זאת ביצירה הגאונית "עיין ערך: אהבה". הוא התקרב-התרחק, ניסה לחדור אל השואה דרך העולם ההזוי של הילד מומו והוריו הדחוקים בדוכן פיס כאילו המשיכו את חיי הכלא של המחנה, ושחה עם ברונו שולץ הדג בביוב של ורשה. גרוסמן התקרב אל השואה בצעדים מדודים, בזהירות, בנגיעות עקיפין, ואף חדר אל חדרי העינויים, ונגע במחנות, ובלי שמץ ויתור של הסופר למתעד.

והמחנות כלו והשתכחו. או שהתגלו כמוזיאונים קרים בטיולי הנוער לפולין, או שחזרו אל התיעוד הפשוט, אל סרטוני יום השואה, אל מוספי העיתונים. והשאלה נותרה: אם איננו נוגעים בכבשנים, אם איננו מוכנים להיכנס לתאי הגזים, אם איננו יכולים לחבק את האשה והילד ברגע שבו נפתחו מקלחות הרעל, אם איננו עומדים קרוב קרוב לעץ התלייה ברגע שבו נסגרת הלולאה סביב צווארו של נער, אם איננו מלקקים את הדם מהפגיון ששיסע תינוק, האם איננו משתתפים בפשע הנורא של הכחשת השואה?

*

עם השאלות הללו, לא כולן ברורות לי אפילו כשאלות, הגעתי אל "שואה שלנו", וראיתי איך בא סופר חדש ובאבחת חרב ספרותית מבקיע את הדילמה. כן לבדיון, כן לתעלול הספרותי, כן להומור, אבל לא להכחשה, או לבדל הכחשה, לרמז של הכחשה. הוא סחב אותי לשם, אמיר גוטפרוינד, למרות הקללות הנמרצות שקיללתי אותו, למרות שצרחתי וביקשתי שלא יעשה את זה, והביא אותי אל תוך המחנה, והעמיד מולי למסדר את המוכים, והרעבים, הירויים והתלויים, וההולכים למות, והחיים בעל כורחם שכבר יודעים את מותם, שכבר לא נותר להם דבר מחייהם, העירומים, העומדים בתוך תא הגז, ולא הותיר לי לפסוח על איש מהם. ואירע לי מה שאירע אחרי ק. צטניק. השואה חזרה לפקוד אותי בלילות, כפי שמחויב, כי אל לו לאדם שחי במאה העשרים לישון שינה שלווה ורצופה, כי פירושה שאין הוא יודע את השואה. ולא אירע לאמיר גוטפרוינד מה שאירע אחרי ק. צטניק. הדמויות שלו לא דהו ונעלמו חבוקים בחזהו האוהב והאומלל של הסופר, אלא נשארו לחיות לנצח.

אמיר גוטפרוינד הצליח בכך גם בזכות כישרון רב, ובזכות הרעיון המכמיר לב להעניק למתים את החיים שנגזלו מהם, להחזיר להם את העתיד ולקבוע להם תפקיד בעולם החדש. מעבר לכך הוא מדבר מתוך מקום וזמן המאפשרים את המיזוג הנכון בין בדיון לקרבה עמוקה ומסוכנת אל אש הכבשנים. "דור שני וחצי" הוא קורא לעצמו. מקובל לדבר על הדור השני במונחים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, ואני מציע תיאור שאפשר לקרוא לו אקזיסטנציאלי. הדור השני ספג את השואה והיא דבקה בו ונטמעה בעולמו דרך דור הניצולים, ששתק שתיקה קשה, או דיבר ודיבר, ובכל אחת מהאפשרויות שבחר יצר מחילה נסתרת, שדרכה זחלה השואה וזחל הזיכרון השואה וזחלה עוצמתה החוּצה אל הדור הבא.

יחד עם "שואה שלנו" יצאו ספרים אחרים, כמו ספריהן של ציפי גון-גרוס ורחל טלשיר. הדור השני לשואה איננו דור חולה כפי שמנסים להציג אותו, אלא דור המחפש שפה לדבר על השואה בלי שהיה בה. אצל אמיר גוטפרוינד המטען הכבד הזה, שאם אין אנו מעבדים אותו עלול להפוך לסרטן של התודעה, לחייזר המשתקע בנפש כמו יצורים אפלים בסרטי מדע בדיוני, נטמע בעוצמה כזו שהצליח למצוא את דרכו החומה ולהתפוצץ אל תוך הספר. הצורך לתעד, לספר, לחיות את השואה, חייב לבוא על סיפוקו, והוא מביא אפילו רגע של משבר וחיוך, רגע של הליכה על הסף, בשיחה עם ענת, האשה שהוא עומד לאבד, כי אינו מסוגל להיפרד מן השואה:

"הסתכלה עלי, יושב בין הדפים, הטיוטות, הכרטיסיות.

-        אתה קצת משתגע, העניקה את חוות דעתה.

-        קצת, הסכמתי.

-        זה רק מנימוס שאני עוד אוהבת אותך.

-        תודה.

-        באמת אוהבת אותך.

-        שוב תודה.

הלכה". (עמ' 388).

אמיר גוטפרוינד פתר את שאלת ההכחשה  מפני שלא יכול היה להכחיש, שכן ההכחשה הייתה חוזרת ומשתקעת בנשמתו וממשיכה לכרסם בה. ועכשיו גם אני אינני יכול לחזור ולהכחיש, ועל כך אני מודה לו.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020