עושים אהבה בלשון

רוביק רוזנטל | 19 באוגוסט 2020
המאמר הוצג לראשונה בהרצאה בארגון הדסה, 4.3.2013, וביום עיון של מכון גרין

המין ממלא את חיינו ומעסיק את מחשבותינו, אבל הדיבור עליו כרוך בעכבות וחסמים. איך משקפת השפה העברית את המעשה המיני, את היחס בין אהבה ומין, ומה היא מספרת על יחסי גברים ונשים לאורך הדורות

המאמר הזה מדבר על מין בשפה העברית, או על שפת המין העברית, ולא על שפת האהבה העברית. אמי מעולם לא דיברה אתי על מין, פרט למשפט אחד שאמרה לי בדרכה הלקונית ואותו לא שכחתי: למין בלי אהבה אין שום ערך. הפנמתי, ולפעמים כעסתי עליה כי גיליתי שאני לא מסוגל ליהנות ממין סתם ככה, בלי להעניק לו שוב ושוב משמעות של קשר עמוק יותר, ואני גם לא בטוח שהיא צדקה. בשלב זה אני מוכן לעדכן את המשפט הזה לעצמי ולאחרים, ובמידה מסוימת להפוך אותו על פיו: אהבה עם בן הזוג הקרוב אליך ללא מין היא נעדרת כוח וסופה להתנוון.

פסיכולוגים מסבירים לנו כבר מאה שנה שהאהבה היא גילוי של המין באמצעות כיסויו, הטמעה של ערכים נעלים במין כדי שנוכל לדבר עליו, אבל כחוקר לשון יש לי עניין מיוחד להבין לברר את יחסה של השפה למין, בשונה מיחסה של השפה לאהבה.

בכל זאת יש לומר משהו על המילה הזו, אהבה, ועל הפועל הזה, לאהוב. הפועל הזה דומה לצפרדע, הוא מתנפח ומתנפח ומכסה עוד ועוד תחומים ואפשרויות עד שנדמה שהוא עומד להתפוצץ, וכך חלה בו שחיקה שאינה מאפשרת כמעט להשתמש בו באופן יעיל או מדויק. אנחנו אוהבים את בן זוגנו, את אמא, את אלוהים, אוהבים נקניקיות, אוהבים את הסרט האחרון של האחים כהן ולא אוהבים כשמישהו מדבר בסלולרי במקום ציבורי. 'לאהוב' הפך להיות במקרים רבים 'להרגיש בסדר עם משהו', ובמקרים אלה זה אפילו איננו רגש אלא מעין תנועה קוגניטיבית לא רצונית. ועוד לא אמרנו כלום על 'אהבתי', הגירסה העברית ללייק הגלובלי.

גם אם נחזור אל המקרים שבהם האהבה חוזרת למרום שבתה כערך היותר נעלה, היא מתפרשת לאפשרויות שונות. האהבה הנוצרית מנסה לעקר את האהבה מהתשוקה; האהבה הרוחניקית, המתבטאת בברכה המובילה "אור ואהבה", מקבלת את התשוקה אבל כופפת אותה לאיזה סדר קוסמי. לא הרבה נותר בשימושים האינסופיים באהבה לנושא שאנו עוסקים בו כאן, לאהבה הארוטית, האהבה שיש בה תשוקה מינית ומימושה, וגם בה, כאמור, קמה חומה בין האהבה כערך או כרגש נעלה, לבין המין.

מקאמא סוטרא עד הכל דבש

לכאורה סיפקה לנו השפה היוונית את המונח המחבר שבין האהבה והמין, הוא הארוס, היסוד החי בתוכנו שבו מפעפע גם היצר המיני, ויש בו מרחב מחיה לאהבה ולחיי רגש. מכאן גם הנגזרות הכה נפוצות ארוטי וארוטיקה. אך כוחו של הארוטי כמונח מפתח בחולשתו: הוא נותר עמום. הוא לא אהבה באשר היא, והוא אינו סקס באשר הוא. הוא מכיל את פוטנציאל החיבור ביניהם, אבל אינו מסיר את המחיצה. מהי המחיצה הזו?

הגבול או החיץ שבין האהבה והמין, המרמז כבר על ההיבט הלשוני, הוא שהאהבה היא הצהרה מהדהדת, גלויה, אחד מיסודות האנושיות, מה שראוי לדבר בו ולהצהיר עליו, לפעמים עד זרא, מה שנכתבו עליו עוד ועוד ספרים ושירים; ואילו המין הוא הטאבו החמור מכולם לאורך הדורות ולרוחב התרבויות, מה שאסור לדבר עליו, מקור הבושה ותחושת האשם. לכן יש יחסית מעט ספרות ושירה העוסקת במין, וכשהיא באה לעולם היא מוקעת, מבלבלת, מודרת ומוחרמת, ועם זאת מהדהדת בתרבות וזוכה לחיים ארוכים: קאמא סוטרא, סיפורי קנטרברי, מאהבה של ליידי צ'טרלי, שירי החשק של משוררי ספרד, לוליטה, מטאזיוויקה של אהרן שבתאי, "הכל דבש" הבוטה של יעל פוליאקוב. אנחנו זקוקים לטקסטים האלה הפורצים את הטאבו מתוך טבעו של הטאבו. ככל שהוא נסתר יותר כך הוא רב עוצמה יותר, מולך בנו ומכוון את מעשינו. "דע את עצמך" אמרו היוונים, ומכאן: דע את הטאבו, גע בו, דבר עליו, התגבר על הפחד.

השפה היא דרך המלך לפרוץ את הטאבו או לברר אותו, שהרי הטאבו ניגש קודם כל אל השפה: אסור, כלומר, אסור לדבר עליו; לא ראוי, כלומר, לא ראוי לדבר עליו. ובכל זאת, תמיד דיברו על המין, ונוצרו עבורו הכלים הלשוניים, ובראש וראשונה קראו לו בשמות. קראו בשמות למעשה המיני, קראו בשמות לאיברי המין, קראו בשמות לטיפוסי גברים ונשים בהיבט המיני. מה שייעשה אם כן במאמר זה הוא מסע בלקסיקון המין העברי. נמפה אותו, נכמת אותו, ובעיקר ננסה ללמוד ממנו. אני לומד שוב ושוב שהלקסיקון הוא אוצר מחקרי מבוזבז: הוא מונח לפנינו, אבל אנחנו מתייחסים אליו כאל ערימה מעצבנת של בגדים לא ממוינים. את הלקסיקון צריך לדעת לקרוא, לפענח, ובעיקר, להקשיב.

מאהבת בשרים אל המכון לחקר המיניות

הבה נפנה לשמו של התחום כולו. איך נקרא התחום במקורות? המילה המרכזית היא 'בשרים', המופיעה במקרא: "חַיֵּי בְּשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא".  בספרות התחייה הובן הצירוף כחיי מין, וממנו התגלגלו צירופים כמו אהבת בשרים,  חמדת בשרים, תענוגות בשרים ועוד. בכך גם הודגשו היסוד הגופני והתשוקה הראשונית על פני היסוד הנפשי. 'בשר' ככלל בשימושים רבים שלו בעברית הוראתו היצר המיני וחיי המין בכלל, וכך בביטוי המלבב 'שוק הבשר', המתייחס לסצינה אורבנית שבה מתרוצצים אנשים רבים, צעירים בדרך כלל ומחפשים בני זוג ליחסים מזדמנים, וכן לעולם הזנות.

ואולם, מילת המפתח לתחום כולו היא 'מין', והנגזרות: מיני ומיניות. לכאורה מקורה במקרא, כבר מסיפור בריאת העולם, אבל כאן מזומנת ההפתעה הראשונה: במקרא אין הזכר והנקבה נחשבים מינים, אלא רק צמחים ובעלי חיים, והמין הוא שם נרדף לסוג או לזן. מי שחיבר את המין להבחנה בין זכר ונקבה היו מדקדקי ימי הביניים, כלומר, השפה הייתה הגורם המתווך, שעדיין לא השלים את המלאכה, שהרי העברית מעניקה תג מין לכל מה שזז: חי, צומח ודומם. הקישור בין המין לבין הארוס הוא מעשה של תרגום שאילה, הרחבת משמעות של מילה בעקבות שפות משפיעות, והוא התרחש בעברית החדשה. באנגלית ובשפות אירופה האחרות, בוודאי בגרמנית, sex פירוש סוג או זן, והמילה זכתה גם למשמעות מצמצמת המתייחסת לבני אדם, זכר ונקבה. מכאן, בתהליך מטונימי, זכו היחסים בין הזכר והנקבה, מה גם שהם משמשים לרבייה, לשם sex, ובנטיות סקסואלי וסקסואליות. מאחר ש-sex בכלל הוא בעברית מין, הרי sex במשמעותו הארוטית נקרא אף הוא בעברית מין. מאידך נשמרה הוראתה העתיקה של המילה ביצירת השורש והפועל העברי החדש למיין, לחלק לסוגים, כפי ש-sex נגזר מ-secare, לחלק, ומכאן הסקטות והסקציות למיניהן.

השם לתחום כולו שמר אפוא על ניטרליות מבורכת, בין היתר מפני שמהדהד בו היסוד הביולוגי לצד הדקדוקי. המין הוא שם נטול ארוס, ובעת ובעונה גם נטול אשמה, המין הוא עוקף טאבו מושלם של התחום אותו הוא מגדיר. הצורה 'מין' הוא בסיס לשימושים ניטרליים רבים. "המכון לחקר המיניות" הוא אח לגיטימי למכון לחקר ההתפתחות הקוגניטיבית או המכון לחקר הפוטוסינתזה. 'חיי מין' הם פעילות סדירה ולגיטימית במסגרת 'חיי משפחה', ו'איברי המין' הם נושא לגיטימי לשיעור באנטומיה.

לשכב, לצאת, לישון, להחליף נוזלים

לכאורה מצאנו את אבן החכמים. אבל השפה מלמדת אותנו משהו אחר לגמרי. הנה יכולנו להסתפק בדרך אחרת לתאר את הפעילות המינית: "קיימנו יחסי מין", או "ישראלי ממוצע מקיים יחסי מין פעמיים וחצי בשבוע" (החצי הוא כנראה משגל נסוג). ובכל זאת יש בעברית כחמישים פעלים או צירופים פועליים שהוראתם היא יחסי מין. השפה אינה מתלהבת מהפתרון הסטרילי שהיא עצמה מספקת. היא רוצה לספר לנו שיחסי מין הם הרבה יותר מפעולה ביולוגית סדירה בין שני בני אדם, בדרך כלל ממינים שונים. היא רוצה לספר לנו שהמין הוא עניין מסעיר, מענג, אלים לעיתים, רווי באשמה קדמונית, משקף יחסי שליטה ומבנים חברתיים, וכן, בסופו של עניין, יש לו גם קשר לאהבה.

אז הבה ננסה לעשות סדר. הזכרתי חמישים מילים וצירופים ליחסי המין. כמה מהם משמשים עדיין את הטאבו ובאו לכסות יותר מאשר לגלות, במסגרת מה שקרוי לשון נקייה או יופמיזם. הראשון בהם הוא זה שנזכר זה עתה, 'יחסי מין', או 'קיימו יחסי מין', תרגום מאנגלית: sexual relations. לכאורה, אינו מכסה דבר, למעשה, הוא משתמש באופי הניטרלי, המרוחק של המילה המובילה 'מין' כדי ללכת עם הטאבו ולהרגיש בלי, או להיפך. כדי לכסות עוד יותר את השמיכה נשארנו עם 'קיימו יחסים'. רצינו להרים את השמיכה שוב וקיבלנו את הצירוף המקובל והנאה 'יחסים אינטימיים'. ואם גם המילה 'יחסים' הפכה כחולה משהו, נוצרה החלופה המשפטית-תקשורתית 'היה ביניהם מגע מיני' ואפילו 'בעל אופי מיני'.

הפועל העתיק ביותר בעברית המשמש ליחסי מין בלשון המתכוונת להיות נקייה הוא 'לשכב', פועל נפוץ למדי במקרא. כאן נעשה הקישור בין תנוחת המין לבין המעשה המיני. במקרא אנחנו מוצאים את הפועל הזה מלווה במילות יחס שונות: מילת היחס היוצאת, "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ", ומילת יחס המעידה על הדדיות: "בֹּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי", וגם "לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ". האנגלים מרחיקים לכת ומשתמשים בפועל to sleep, בדרך כלל על דרך ההדדיות: to sleep with, to sleep together ועוד, וכך בגרמנית. בצרפתית לעומת זאת משמש הפועל coucher (לשכב) כשם לפעילות המינית. הגירסה המודרנית של הגישה הזו היא 'להיכנס למיטה' או 'להכניס למיטה' בגירסת המאצ'ו; והריחוק הרב ביותר מתבטא ב'לצאת' או באנגלית to date, המציג את יחסי המין כחלק מתהליך חיזור.

דרך אחרת להרחיק עדות ולשבור את מלכודת הטאבו היא להציג את המעשה המיני כאקט טכני, מעין מעשה שעושים כמקובל אך אין לו כל משמעות מיוחדת. ביהדות משמש כאן המונח המשנאי 'תשמיש המיטה', כגון בהוראות התפעול הבאות במסכת יומא: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה". 'שימש' הוראתו שירת, כלומר, הביא תועלת כלשהי, ובדרך שבה הוא מופיע הוא מעיד על הדדיות: בני הזוג משרתים זה את זה במעשה ההזדווגות. מונח מעודן יותר ביהדות שיש בו לשון נקייה הוא ההתייחדות. הפועל 'להתייחד' חדר ללשון החול, כמו בהטבות הניתנות לאסירים.

בעברית החדשה 'תשמיש' אינה משמשת, ואילו האנגלית ממירה אותו בביטוי הנפוץ 'אקט מיני'. לקבוצה הזו, המנטרלת את המעשה המיני ממיניותו, אפשר למצוא בסלנג את המילה שהייתה נפוצה בעבר 'מִספָּר', שבה כבר אפשר לשמוע את המאצ'ו הישראלי המונה את עלילותיו. יש גם בעקבות האנגלית רמז לזמן הנדרש למעשה כמו 'חפוז' בעקבות 'קוויקי', או לאורך החיים של הקשר הזוגי: 'סטוץ', ובאנגלית one night stand.

כנגד המילים המכסות, קיימות מעט מילים החושפות את יסוד החטא הטמון במעשה המיני, וגם כאן אנו מוצאים את הפועל המקראי לשגול, הנגזר מ'שֵגָל', שפירושה אשת איש, אך הפועל שגל במקרא יוחד למשכבי זימה. עוצמת החטא הגלומה בפועל הזה הביאה את כותבי המקרא לקבוע שאין להשמיע את המילה, אלא יש לומר 'לשכב'. בעברית החדשה שפר גורלו של השורש שג"ל, והוא מייצג את המעשה המיני במשלב הגבוה. 'משגל' נחשבת מלה נקייה, ומשמשת כמונח מקצועי. לעומתה יש רמז לחטא בביטוי הפולני משהו "עברו ישר לגועל נפש", וגם באימוץ הנלהב של 'התנוחה המיסיונרית', שמקורה במיסיונרים שהסבירו לאפריקנים הפרימיטיביים בעיניהם מהי הדרך הנכונה 'לעשות את זה'.

דרך שאינה מכסה אבל גם היא נועדה לנטרל את המעשה המיני גם מהעונג וגם מהחטא היא להחזיר אותו למקורו כמעשה ביולוגי, ולמטרתו המקורית, גם הדתית: הרבייה, ועל כך נאמר כזכור "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". הפועל המודרני המתאים לכך הוא 'להזדווג'. מקורו בתלמוד, ושם, כמו בהוראה המקורית של 'מין', מדובר בבעלי חיים: "בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה". ההקבלה בין האדם ובעלי החיים מותירה את המעשה בתחום הביולוגי. 'פרו ורבו' הפך ל'לעשות ילדים', המציג את המעשה המיני כמכונת רבייה. הביטוי המודרני, המבטא מעין אדישות כלפי היסוד הארוטי של המין, הוא 'להחליף נוזלים', המקבל את ניסוחו בשירה אצל דוד אבידן: "גבר חי עם אשה ומחליף אתה חומרים/ גיליהם הביולוגיים מתערבבים ויש נוגה מוזר בחדרים".

טחנתי אותה וכייסתי אותו

רוב רובו של הלקסיקון הסקסואלי המתייחס לפעולה המינית הוא חד כיווני, ובעיקר, כמעט באופן בלעדי, הוא מעשה הגבר באשה. הפועל המוביל במקרא בקבוצה זו הוא 'בא', בדרך כלל עם מילת היחס 'אל'. כך ביחזקאל: "וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל־אִשָּׁה זוֹנָה", וכן במילת היחס 'על' בסיפור בנות לוט בבראשית: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". בנות לוט היוזמות את יחסי המין ממירות את הפועל הגברי 'בא' בפועל ההדדי 'שכב'. מן הפועל הזה נגזר שם הפעולה המשנאי 'ביאה', במסכת קידושין: "האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה".

הפועל המייצג את מעשה הגבר באופן בוטה יותר הוא 'לבעול', שנותר על כנו בעברית החדשה, אך כאן התייחד בעיקר להקשרים משפטיים ונתפס לא לגיטימי. במקרא, מכל מקום, נתפס המעשה המיני באמצעות הפועל הזה כפעולה של הגבר בקניינו, ובפועל הפיכה של האשה לקניינו באמצעות המעשה.

המקרא מביא גם את הפועל הקדום יותר 'לדעת'. 'ידע' במשמעות בָעַל מופיע במקרא שמונה פעמים, לראשונה בפסוק היסוד של המעשה המיני, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". אבן עזרא מסביר: "ועץ הדעת להוסיף על תאוות המשגל, כי הנער לא יבין בין טוב לרע, רק בעת שיחל לכסוף לתאוות הנשים, על כן נקרא המשכב ידיעה". הדו-משמעות של ידע מלווה את השימוש הזה עד היום, כמו בשם ספרו של עמוס עוז "לדעת אשה".

בעברית החדשה השתלט הסלנג על תחום הפעילות המינית, השתלטות חלקית אך מרשימה. אין להתפלא על כך. הסלנג פורח בתחומי טאבו, שכן הסלנג הוא האגף הלא חוקי של השפה, יש אומרים, האגף הפלילי, שבו שוברים כללים ונורמות, ועל כן אין מתאים ממנו לשבור את חומות הטאבו, בלי לאיים על עצם היותו של הטאבו. הסלנג, בדרך כלל, מביא את האופציה ההפוכה ללשון הנקייה: מהיופמיזם אל הבלאסמפיזם. מהלשון הנקייה אל הלשון הבוטה. הסלנג הוא על כן, בדרך כלל, יצירה גברית, והוא מייצג ללא עכבות ונורמות ליברליות, שלא לומר פמיניסטיות, עמדה מאצ'ואית ואפילו אלימה כלפי המין. היסוד הגברי בסלנג הישראלי ובסלנג בכלל מתבטא בהיבטים נוספים. כך אפשר למצוא בסלנג הישראלי כי הגבר מופיע בו בדרך כלל חזק, יפה, חכם ונדיב, והאשה חלשה, מכוערת, טיפשה וצייקנית.

הפועל המרכזי בסצינה המינית הבוטה הוא 'לזיין' הגברי, או 'להזדיין' ההדדי, ולעיתים אפילו כהתרסה נשית: 'זיינתי אותו'. גם בהופעה ההדדית או הנשית מהדהד בקול גדול איבר המין הגברי, 'זין', שממנו נגזר הפועל. ככל שהופכים בשפת המיניות הישראלית, מזדקרת מעל כולן המלה 'זין',  היא השם המוביל של איבר המין הזכרי. על גילה של  'זין' יש ויכוח, והיא הביסה בדרכה שורה של מתחרים לא קלים ממקורות שונים, כמו שמוק היידית, זובי הערבית, זרג מראשית המאה הקודמת, פרמשתק התלמודית שמקורה פרסי, שופכה המקראית וכן פין המעין-מדעית בהשפעת penis. כמעט כולן נעלמו, 'זין' שרדה. אחת הסיבות להצלחת המלה היא קירבתה הסמנטית והצלילית למלים נפוצות משורש אחר, זנ"ה: זונה, זנות, לִזְנוֹת. דן בן-אמוץ חיזק ומיסד את מעמדה של 'זין', כששילב אותה בשמות כמה מספריו: "לא שם זין" ו"זיוניוני הדרך".

מאין צצה 'זין'? קיימת טענה נפוצה שהיא נולדה מהדמיון בין האות ז' לבין איבר המין הזכרי. יתכן, למרות שבמצבו הטבעי  דומה האיבר הנ"ל לעתים לקוצו של יוד. אחרים רואים ב'זין' דווקא עידון של שמות אחרים שנתפסו בשעתו בוטים מדי. בעברית הישראלית תועדה 'זין' לראשונה, על פי דן אלמגור, ב-1911 מפי תלמידי גימנסיה הרצליה, שרצו לעדן את  'זרג' שהיתה נהוגה אז, ולכן בחרו באות הפותחת שלה. 'זרג' עצמה, כפי שמראה אריה אולמן במאמר באתר זה, נולדה ממילה מצרית עתיקה שפירושה נחש. עידון מלים מתחומי טאבו על ידי שימוש באות הראשונה שלהן היה מקובל בעברית בעבר. הבלשן ראובן סיוון טען שזין הומצאה דווקא על ידי תלמידי בית הספר תחכמוני שבו למד. ההיסטוריונים ישראל ברטל ודוד אסף גילו במאמר ב"לשוננו לעם" ש'זין' נולדה בתקופת ההשכלה, כדרך  לעדן את  'זנב', שהיה כינוי מקובל אז כשם יהודי לאיבר המין. 

האסוציאציה בין איבר המין למלה 'זין' קיימת כבר בספרות הרבנית חסידית מהמאה ה-13,  שם נכתב, למשל: "ז' לשון זנות ומזון וכלי 'זין', ובכולן כתיב הן לשון שביעה". יש רגליים לסברה ש'זין' היתה שם לאיבר המין הזכרי בימים קדומים עוד יותר, על פי ילקוט שמעוני: "לא תשב לך בלא אשה - עשה תיק לזין שלך; מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה, סוף השטן שולט בו, והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו, כך כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו". ולהבדיל, 'זין' הוא גם אחד משמותיו של אלוהים, על פי המדרש: "זין, זה שמו של הקב"ה, שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים".

השם המשותף לאיבר המין ולאות השביעית הוא מקור לבעיות וסיפורים רבים בפולקלור הישראלי.  בבתי הספר הזיווג הזה הוא מוקש קבוע, באשר נטועה בהם לנצח "כיתה ז'". בבית הספר בו למדתי בתל-אביב נקראו הכיתות על שם המחנכים, וכך התחרו ביניהן "ז' זאב" ו"ז' דימה". בבאר שבע, למשל, קראו לשכונות על פי סדר הא"ב, אבל משכונה ו' דילגו ישר לשכונה ח'. בחגיגות השבעים של רחובות בירך הנשיא בן-צבי את המושבה הוותיקה על משקל הברכה "שתהיה בן ק' כבן כ'": "שתהיי בת ע' כבת ז'".

הפועל לזיין מבטא אפוא שני עניינים שהפכו אותו החלופה המועדפת ללקסיקון הניטרלי או הביולוגי שהוצג עד כה. הוא מאפשר לגבר לייצג את תחושת השליטה שלו במעשה המיני, למקד את המעשה סביב פעולתו המינית; והוא מייצג את היחס לפעולה המינית כאירוע פיזי מרגש ומסעיר, עתיר כוח ואנרגיות. אורלי רבינוביץ, שאינה מאמינה בפמיניזם כשמדובר בסקס, כותבת באתר האינטרנט "ביפ": "אני לא רוצה לקיים יחסי מין, אני רוצה להזדיין".

לפועל לזיין משמעויות נוספות, שמקורן בעברית הקלסית: לצייד בנשק ולקשט. הישראלים החדשים יצרו קישור בין שני מוטיבים ישראליים: החייל המצויד בנשק, והגבר השוגל, המצויד בכלי נשק משלו. על כך סיפר עמוס עוז איך בעטייה של המלה כפולת המשמעות סולק מהתנועה הרוויזיוניסטית. לזיין פירושו גם 'לבנות בבטון מזוין', ועל כך מספר המהנדס שאול רוטשטיין איך פגש עמיתה במקום ציבורי ודן אתה בהתלהבות בשאלת הזיון המתאים לחדר מדרגות, לאוזני קהל משתאה. שייקה אופיר מגלם באחד המערכונים שודד השומר על לשון נקייה, ואומר "אני מנושק" (מלשון נֶשֶק), במקום "אני מזוין".

לזיין עברה הרחבת משמעות כדימוי לפעילות אלימה או התעללות, כמו בביטוי 'לזיין לו את הצורה', ובמשמעות מעודנת יותר, הערמה. בשיר "אנחנו דור מזוין" של אביב גפן, מזוין משמעותו מקולל. 'זיוני שכל' או 'זיוני מוח' פירושם נדנוד בלתי פוסק. המהדרין מוזמנים לקשר אותם למושג הקבלי 'זיווגי מוחין', שמשמעו האיחוד וההפריה בין הספירות מחשבה, חכמה ובינה. הקשר הלשוני והאסוציאטיבי בין ביצוע אקט מיני לבין הערמה או התעללות קיים גם בשפות אחרות, דוגמת fuck האנגלו-אמריקנית. הקשר אינו מקרי: הזיון נתפס כמעין התגברות של הגבר על האשה בדרכי עורמה כדי להשיג אותה, או כפעולה אלימה לכל דבר. לא במקרה מוצג המעשה המיני שוב ושוב כפעולת כיבוש האשה על ידי הגבר.

לצד 'לזיין' משופע הסלנג הישראלי בפעלים נרדפים לרוב, וכולם ואריאציות על אותו נושא: הפעולה היא גברית ואלימה. כפל המשמעות שנזכר לעיל חל בעברית גם על שני פעלים אחים של לזיין:  'לתקוע' ו'לדפוק', המשמשים גם למעשה המיני הגברי-דומיננטי, וגם לפעולות של אלימות, התעללות והולכת שולל. עוד בחבורה 'לטחון', 'לתקתק', 'לזמבר', 'לפרק' ועוד. הפועל שמעט התיישן 'הכנסתי' מזכיר את 'בא אל' המקראי, וכמוהו 'הבאתי באורלי', 'שמתי בגילי', 'נכנסתי בשירלי'. פועל שהתיישן מעט מבטא גם הוא את העליונות הגברית: 'להרים', או בגירסה החיפאית העתיקה "הראיתי לה את קפריסין". 'להרים' הוליד את כינוי הגנאי לאשה החובבת יחסי מין 'מתרוממת', ולהומוסקסואל 'מתרומם'. ויש גם תרומה גלובלית: 'לעשות', באנגלית: to do her.

בקבוצה החד-כיוונית גם מעט פעלים וצירופים פועליים האמורים לייצג את הצד הנשי במשוואה, אך זו סימטריה לכאורה, שכן גם בהן נתפסת האשה בעיני הגבר, ומשמשת כאובייקט מיני, ובראשם "פתחה את הרגליים". גם בעניין זה תרם המקרא את חלקו, מדברי יחזקאל הנביא, הנושא משא על ירושלים, וכותב עליה "וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תִּזְנוּתַיִךְ", ובהמשך: "וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר". רד"ק מסביר בנימה עניינית למדי כי "פישוק הרגליים הוא מדרך התשמיש". כפי שהמעשה הגברי הורחב להוראות המייצגות אלימות, כך פתיחת הרגליים הורחבה להוראות של כניעה והתמסרות מחלטת. באחד הימים סיפר צבי יחזקאלי בערוץ 10 ללונדון וקירשנבאום על העיסקה המתרקמת שבה ישוחררו אסירי חמאס בשלבים. לונדון, ששתק לאורך הדיון התעורר לפתע ואמר בכעס: "למה השלבים? אם אנחנו כבר מפשקים את הרגליים, הבה נפשק אותם בפישוק רחב, בשפגט אחד". הביטוי הזה מופיע גם בתיאור משחקי כדורגל, וכאן הפעולה הפיזית של הכדורגלן שאפשר לעבור לכדור להתגלגל דרכו והפעולה המינית המרמזת על מכירת משחק מתערבבות זו בזו. גירסה סימפטית יותר להתמסרות הנשית היא 'העניקה לו את חסדיה', כלומר, ניאותה לקיים אתו יחסי מין, שמקורה באנגלית: grant her favors, וכך בצרפתית. האשה נתפסת כאן על פניו של הביטוי כאדם נדיב, אבל בקריאה שנייה היא נתפסת כמעין זונה המוכרת את מרכולתה. מכאן גם הביטוי הישראלי 'נותנת'.

באתר "בננות" הופיע הביטוי 'כייסתי אותו' מלשון כוס, תגובה נשית יוזמתית ל'זיינתי אותה'. הביטוי נגזר, כמובן, מהמילה המקובלת בסלנג לאיבר המין של האישה, 'כוס', שאופיו בוטה אף יותר מהמקבילות הגבריות. הבוטות שלו נקשרת גם לקללות שמקורן ערבי המקובלות מאוד בשפת הדיבור הישראלי. קללות, בכל השפות, עוסקות בהרחבה במיניות, בפעילות מינית אלימה ולא לגיטימית, ומכוונת בעיקר לנשים. שם התואר 'כוסית' שנגזר מ'כוס' זכה לחיים שנויים במחלוקת ברחוב הישראלי-עברי. הוא נתפס כמילה פוגענית, המגדירה את האשה על פי איבר המין שלה ומכאן הופכת אותה בעת ובעונה אחת לאובייקט מיני מן הסוג הנחות, וגם למעין זונה. עם הזמן נשחקה ההוראה הישירה שלו, והוא גם אומץ בסביבות שונות על ידי עלמות צעירות כמותג של גאווה.

יש לציין כאן תופעה נוספת הקשורה דווקא לגברים. הסלנג, ולא רק העברי, מלמד אותנו שהגברים אולי מתגאים באיבר המין שלהם, אבל הם גם רואים בו מקור של כל תכונותיהם הרעות. וכך התגלגל שלל הכינויים של אותו איבר קטן, שחלקו נזכר לעיל, ככינוי גנאי לגבר נבל ואנוכי. היידיש הנפיקה את השמוק והפוץ על שתי משמעויותיו גם לעברית וגם לאנגלית. זה מצבו של השוואנץ, אף כי בעברית הוא הומר כזכור לזנב. הכינוי dick שניתן לאיבר המין האנגלי מקורו ככל הנראה בשפת גנבים, שם דיק הוא בלש משטרה.

נרווה דודים עד הבוקר, נתעלסה באהבים

החיבור בין הסלנג לבין היסוד הלא הדדי, האלים והגברי של המין מצביע על טאבו כפול: עצם אי הנוחות או האיסור לדבר על הנושא; והיסודות הנסתרים, הטורדניים, הבלתי מתאימים לנורמות החברה האנושית לתקופותיה הגלומים במין, ובעיקר יסוד האלימות, ההיררכיה וכמובן גילוי העריות, ועוד לא דיברנו בסטיות ובפשעים למיניהם. עד כה נדמה ממה שהצגתי שהאהבה היא אולי מין בתחפושת, אך המין המתחבא בה מנסה לברוח ממנה בכל דרך שהיא, אם אל הסתמיות או אל המקור הביולוגי של המין, ואם אל ההיררכיה הגברית, היסוד האלים של המין וכדומה. אבל האם השפה תומכת בחיבור מחדש של השניים?

הספרות והשירה מאפשרות כמובן מפגשים לא מעטים בין האהבה לבין המין, בין חמדת הבשרים להמיית הלב הנרגש לקראת קול האהוב. האם יתכן מין מעודן, שאינו מוותר על אף תג במעשה המיני, אבל מכיל במעשה המיני את הסובלימציה והעידון ההופכים אותו בתהליכים אחרים לספרות, שירה ומעשים טובים בכלל? מובן שהוא יתכן, אבל מה אומרת על כך השפה?

לקסיקון ההדדיות במין אינו רב. הזכרתי כבר את 'לשכב עם', שהוא פועל הדדי אך יש בו כיסוי ולשון נקייה. כמו בכל עניין עד כה, המקרא מביא לנו על מגש צירוף נאה עד מאוד, אף כי שובש בעברית החדשה: להתנות אהבים, והיום: לתנות אהבים. בספר הושע נכתב: "כִּי הֵמָּה עָלוּ אַשּׁוּר פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ אֶפְרַיִם הִתְנוּ אֲהָבִים". יש לציין שפרשני המקרא, על פי ההקשר, לא התלהבו כמונו מן הביטוי. רש"י סבור שמדובר כאן בלשון תנים, ורד"ק בלשון אתנן. לא ברור מדוע דווקא 'תינו' הפך את הביטוי חיובי כל כך, כידוע אנחנו מתנים את צרותינו ולאו דווקא את אהבתנו.

הפועל החביב והקולע ביותר להדדיות שבמין הוא 'להתעלס'. מקורו במשלי: "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים". הוא מכיל בעת ובעונה אחת את יסוד השמחה שבמעשה המיני, את המפגש הגופני, ואת ההדדיות. 'התעלס', קרוב משפחה של עלז ועלץ, מספר תמיד על שניים, יחד, ללא היררכיה, ויש גם משהו בצליל הפועל הזה שמחזיר למין את כבודו האבוד.

ניב של הדדיות הנפוץ בשפה הוא 'לעשות אהבה', וגם בו יש פתרון נאה. יש בו שילוב של אהבה עם מעשה, פעולה, זו אינה אהבה אפלטונית ולא חלום בהקיץ. הביטוי הוא תרגום שאילה מאנגלית: make love, והוא קיים גם בגרמנית ובצרפתית. הניב האנגלי מופיע לראשונה בעבודה של הסופר ג'ון לילי משנת 1590, ושימש למגוון פעילויות, משיחת אוהבים ועד מזמוטין. ההוראה המקובלת של יחסי מין מלאים ידועה מראשית המאה העשרים, ומופיעה ב"מאהבה של ליידי צ'טרלי" ו"בנים ואוהבים" של הסופר האנגלי ד"ה לורנס. במהלך המאה הפכה פרשנות זו לבלעדית. עם זאת אפשר למצוא אותה בפיוט-חידה משנת 1773 מאת שלמה לוצינה, "חידה על המטר בשיר חתונה": "כל הרים ובקעות הם מטרתנו/ ועל פני השדה ריפדנו ערשנו/ ובקולי קולות עשינו אהבתנו/ ופרינו ורבינו לעין כל רואינו". הביטוי הקרוב 'עשו סקס', מאנגלית: make sex, מחזיר אותנו אל הבידול שבו התחלנו: עושים סקס, ואל תערבבו כאן אהבה.

אז למרות הטרוניות שהשמעתי כלפי אמי המנוחה שקשרה את נפשי בעבותות שבין סקס לאהבה, ואולי פרויד הזקן היה לוקח אתה איזו מילה בעניין, אני רוצה לעדכן את מה שאמרה לי. יש סקס בלי אהבה. יש הרבה סקס בלי אהבה. אפשר גם להנות ממנו. אבל אין דבר נפלא בעולם מסקס עם בן זוג אהוב, ועל כן אסיים באחד מאהובי נפשי שגם הוא איננו אתנו, מאיר אריאל, שכל רובדי הלשון מבצבצים משירתו, ועד שיר השירים הגיע:

סוֹף שָׁבוּעַ בַּכְּפָר, אַתְּ הָיִיתָ נֶהְדֶּרֶת. בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית וּפַרְפַּר הָיִית מִתְבַּדֶּרֶת! וּבָאָחוּ גָּעוּ עֵת הַוִּיסְקִי הִבְשִׁיל, וּשְׁדֵמוֹת הִשְׁתַּגְּעוּ עֵת הָעֵסֶק הִתְחִיל אָז בֵּינֵנוּ.

בְּגָלוּי עַל הָהָר אַתְּ הָיִיתָ מְאֻשֶּׁרֶת. פִּרְחֵי בָּר בַּשֵּׂעָר וְשֵׁכָר פַּרְדֵּסִים מְקֻטֶּרֶת. וְזִמְזֵם זִמְזְמוּ דְּבַשׁ טָהוֹר בָּאוֹר, וּמֵעַיִךְ הָמוּ עֵת הָיִיתִי שִׁכּוֹר עַל שְׂפָתַיִךְ.

וּבְלֵב הַכְּפָר יֵשׁ נֶשֶׁף, מְסִבַּת אֵרוּסִין. מְחוֹלוֹת עַל כַּר הַדֶּשֶׁא, צְחוֹק וְעִלּוּסִין! רַק אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ, וְכֻלָּם שׁוֹאֲלִים: מָה קָרָה לָנוּ שְׁנֵינוּ, אֵי מִתְגַּלְגְּלִים?


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020