טנגו בנות שֵם

רוביק רוזנטל | 30 במרץ 2021

העברית והערבית הן שפות אחיות, אבל תולדות היחסים ביניהן מספרות על עליות ומורדות, התקרבות והתרחקות, ולאלה יש דימוי מעולם הריקוד: הטנגו * פרק נוסף מתוך "מסעותיי עם העברית", ספר בכתובים

אני מחפש דימוי מתאים לסיפורן של העברית והערבית. זהו סיפור על שתי שפות שיש להן אם קדמונית משותפת והחיים הרחיקו ביניהן, הפגישו אותן ושבו והרחיקו ביחסי אהבה-שנאה. יתכן שמדובר בקומדיה רומנטית, שבה למתקרבים-מתרחקים צפוי סוף טוב. אולי מדובר בטרגדיה יוונית שבה נופלת על השתיים קללת גורל של מלחמת נצח. הדימוי החוזר ומשתלט על החיפושים הוא ריקוד. טנגו. טנגו העברית והערבית. טנגו בנות שֵם.

מיהי האשה שחמוקיה מטריפים את החושים בריקוד הזה, ומי הגבר האדנותי, המוליך ושולט לכאורה? התפקידים מתחלפים, הריקוד נמשך כבר אלפיים שנה לפחות.

מאל יהודייה ועד הסלנג הישראלי

סָלִידָה. יציאה לדרך. לערבית ולעברית, וגם לאכדית ולארמית ואמהרית ושפת אוגרית ושפת כנען אֵם זקנה משותפת, סחופת רוחות מדבר, עתיקת יומין. אין לה גוף ופנים, רק שם: פרוֹטוֹ-שמית. הערבית היא ככל הנראה בתה החוקית, אולי אפילו הבכורה. אנחנו, דוברי העברית, התגלגלנו באילן יוחסין מורכב יותר והתמקמנו בשולי השפות השמיות הצפון מערביות. היו מפגשים חטופים, אולי מעט בתנ"ך, שפה יהודית-ערבית ראשונה, אַלְיַהוּדִיַּה, הבלחות של עברית מקראית ומשנאית בקוראן. הכל היה מוכן לריקוד.

בּוֹלֶאוֹ. זריקה, שינוי כיוון. כשהעולם המוסלמי שטף את אסיה ואירופה הייתה הערבית הגבר המוביל, והעברית עלמה נוגעת, המתקרבת ומתרחקת. התַפְסִיר והכִּתָאבּים של סעדיה גאון, מפעל הענק של התיבונים שתרגמו את המשוררים וההוגים של תור הזהב לעברית, ושאבו מן הערבית מילים ודפוסי דיבור וכתיבה. בצפון אפריקה ובבגדד ובמצרים ובתימן התעצבו דפוסי השפות היהודיות-ערביות, כל תפוצה ושפתה.

קָמינָר. הליכה, תנועה יחד. הערבית פגשה את העברית שוב בארץ ישראל המתחדשת. ערבים ויהודים חיו זה לצד זה, עבדו יחד ואכלו יחד ודיברו בענייני דיומא. הערבית רקדה עם דודה זקנה אחת, היידיש, בחוצות ירושלים ובסמטאות טבריה: "דחיל אללה, טו מיר זיין א מול דעם מערוף!". יחד הן חצו בפסיעות ארוכות את אולם הריקודים ובנו את עמודי התיכון של הסלנג הישראלי, בין אֶפֶּס ליַעְנִי, בין תכלֶס לסבּאבּה, בין העַרס והצילֵייגֶר. היידיש פינתה מעט את מקומה, הערבית נותרה על מכונה: מלכת הסלנג. כֵּיף וסחתֵיין, ואללה ויא-אללה, פַשְלָה ופַדיחה, סָחִי ומסטול.

חליפת ערב ושמלת נשף

מוליֶינטֶה. תנועה מעגלית בשמיניות. בן יהודה אהב את הערבית. בנאום נרגש קרא לאוהבי תחיית הלשון לאמץ את אוצר השורשים שלה לעברית. הרי שפות אחיות אנחנו, אמר. הכתף הקרה שקיבל בישרה לו שלקירוב הערבית אל העברית יש אויב מר: היהודים. השפה מקרבת, 'הסכסוך', השד שיצא מבקבוקו, מרחיק. בן יהודה לא הרים ידיים, והביא לנו מן הערבית את האדיבות והרצינות, את החייל והחייט, את העירייה, המכללה והמגבת.

סָקָדָה. היפוך תפקידים. העברית הולכת ומשתלטת על שפתם של הערבים החיים במדינה היהודית. פורצת למשפטים בערבית, משנה צורות ופעלים. אלבַּגרוּתֵיין ותַקֶנֶת אִלְסַיארה. ערבית ישראלית.

מילונגָה. המוזיקה של הטנגו. ערבית ועברית הן שפות דומות כשמפשיטים אותן לדפוסי דקדוק, ושונות מאוד למשמע אוזן. הערבית מקדימה את הטעם המשתלט על המילה, העברית הולכת אל המלרע. הערבית מטעימה כל עיצור ומעניקה לו כוח, העין והחית יוצאות ממעמקי הלוע, הנחציות מכות כתופים, בעברית תש כוחן. אָלֶף הפכה בין דוברי העברית למשב אוויר סתמי, אצל הערבים היא נשמעת כנקישת מקלדת.

טנגו ויזיטֶה. הלבוש של הטנגו. הכתב העברי הוא חליפת הערב של הגבר, אותיות רבועות המתייצבות למסדר. הכתב הערבי לובש שִמְלת נשף חושפנית, ערבסקות המתפתלות זו לתוך זו כנחש עקלתון שלו זנבות וגבנונים, פיות ואוזניים.

קרוּסָדָה. הצלבה. ערבית ועברית. עברית וערבית. שמות בשׂיכול אותיות. נשיקת גורל מבודחת על חשבון שתיהן.

כִירוֹ. סיבוב. הבנים והנכדים של המהגרים מארצות המג'רב והסהר הפורה מתגעגעים לערבית. רוצים לחזור ולשמוע את שפת הסבתא ממרוקו או מבגדד, להתרפק על הערבית ששמעו בבית בילדותם. אלמוג בהר כתב על זה שיר.

הָעַרְבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת/ חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן/ מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ/ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה/ יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי/ מִסְתַּתֶּרֶת/ מִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה/ מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

מגביהים את חומת השפה

אָמָאגוּאֶה. אִיום. מתקרבים, ומתרחקים. המפגש מקרב, הזהות הנבדלת מרחיקה. ימי החולין מקרבים, ימי האש והזעם מרחיקים. מה שנשמע אתמול קרוב נשמע היום רחוק ומאיים. משרד החינוך מונע מילדי היהודים להכיר את הערבית, משרד הביטחון מושך פרחי מודיעין ללמוד אותה כדי להכיר את האויב.

בָּרִידָה. טאטוא. שמונה שנים למדתי ערבית. ערבית ספרותית, אַלְפֻצְחַה. בבית הספר היסודי, ובתיכון, ובאוניברסיטה. לא סיפרו לנו על הערבית החיה, הנשמעת סביבנו, הערבית הפלסטינית, ויצאנו קרחים מכאן ומכאן. איננו יכולים לקרוא עיתון או ספר בערבית, ואיננו יכולים להחליף מילה עם ערבי דובר השפה. קברניטי מערכת החינוך האמינו שהערבית חשובה לנער עברי, אבל נאחזו בקדושתה של הספרותית. אחר כך גם הערבית הספרותית נעלמה כמעט לגמרי מתוכניות הלימוד. אל הערבית המדוברת שבתי במסעותיי עם העברית דרך הסלנג, שבו מולכת, כאמור, הערבית הפלסטינית. נחמת עניים.

פָּרָדָה. עצירה. מישהו רוצה בכוח להפסיק את הריקוד, להגביה בין דוברי יהודים וערבים במדינת ישראל את חומת השפה, אחרי שהוגבהו חומות אחרות בזו אחר זו. להעלים את הערבסקות הערביות מהנוף הלשוני. למחוק שמות כפרים ושכונות ונחלים, להדיר את הערבית מלשון החוק, למחות את זכר הערבית מן הארץ. תשוקת הריקוד אבדה. דרושים שניים לטנגו. היום אין לו גם דורש אחד.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

מסדר כריות האבן

12 באפריל 2021

טנגו בנות שֵם

30 במרץ 2021

מילון החלל

29 בינואר 2021