עניין של טעם

רוביק רוזנטל | 01 בינואר 2021

המלעיל הפך למעין תו תקן הפוך. מי שממולעל מזולזל. לנערה אמרו בליל סתווים "היי ב'ובה", או חמ'ודה. דוב'ה וחתול'ה הן בעלי חיים, ד'ובה היא עלמה רחבת מידות וחת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית * פרק מתוך ספר בכתובים, "מסעותיי עם העברית" 

הָאַבָּא שֶׁלִּי, בְּשִׁעוּר לְמָתֵמָטִיקָה, לֹא קִבֵּל כִּנְכוֹנָה אֶת הַתְּשׁוּבָה אַ'רְבַּע! אֲפִלּוּ לֹא בַּשְּׁמִינִית, בִּשְׁאֵלוֹת אַלְגֶּבְּרָה הֲכִי מְסֻבָּכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר. הוּא הָיָה צוֹעֵק עַל הַתַּלְמִיד: שֵׁב! וְכָל הַכִּתָּה הָיְתָה נִכְנֶסֶת לִמְבוּכָה, שׁוּב וָשׁוּב, עַד שרוֹחָלֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל הָיְתָה מַצְבִּיעָה, קָמָה, וְאוֹמֶרֶת: אַרְבַּ'ע. אֲבָל בְּאוֹתָהּ נְשִׁימָה הוּא הָיָה בְּעַצְמוֹ אוֹמֵר שְמ'וֹנֶה! לֹא זוֹכֶרֶת שֶׁמִּישֶׁהוּ אֵי פַּעַם אָמַר שְׁמוֹנָ'ה. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת? שֶׁ'בַע-שִׁבְעָ'ה, שְמ'וֹנֶה-שְׁמוֹנָ'ה, תֵּ'שַע-תִּשְׁעָ'ה.

הדברים האלה מופיעים בספרה של נתיבה בן יהודה, "מחברות נתיבה", שאותו ערכתי לאחר מותה. הגְרָשים המעטרים את המילים מייצגים את מקום הטעם. מקום הטעם הוא זירת התגוששות עקובה מדם בין האידיאל הלשוני לבין העברית הישראלית. אנחנו אמורים לדבֵר במלרעית, ושוב ושוב בורחים אל המלעילית.

המחבואים רודפים אחרי התופסת

ועד הלשון הוריש לדורות את ההברה הספרדית, ודחה את האשכנזית. מיד לאחר שנחתמה העסקה החלה העברית הישראלית הסוררת לכרסם בשלטון הספרדית, בין היתר בסעיף הטעם. מי בכלל מדבר במלרע? אחותנו הערבית נוטה אל המלעיל. הצרפתית מלרעית ברובה, אבל המלרע שלהם אחר. יש בו משהו חושני, והוא גם מסתדר יפה עם האף הצרפתי המורם, פיזית ומטפורית. המשפט המלרעי העברי נשמע כמו סדרת מתרסים שאותם יש לצלוח בדילוגים. מזל שיש במילון שלנו חטיבה מלעילית קטנה אך מובחרת, המאפשרת למילים לזרום מעט בין מתרס למתרס.

"מי ימַלְעֵל מִלְרְעֵי ישראל", שאל דן אלמגור בפרפראזה על שיר חנוכה. מי? כולם, בעבר, בהווה וגם בעתיד. ילדי ישראל מִלְעֲלו את הווי הרחוב והשכונה. עשו דברים בש'ותף, בלי כ'יבודים ובלי ח'רָטות, עשו החל'פות של פרָ'סים וזהָ'בים, שיחקו קל'פים ומ'לחמה בבית, מ'דרכות ופ'ינות משני עברי הכבישים ברחובות הצרים, וכמובן מ'חבואים. התופ'סת המלעילית חיכתה להם בחיוך מנצח.

המִלעול שינה לבלי הכר את מפת ערי ארצנו. כמעט כולן מולעלו. א'שדוד וא'שקלון, ר'ישון ורח'ובות, ח'ולון ובַ'ת-ים, י'פו וע'כו, טב'ריה וראש-פ'ינה.  אריס סן שר על תֶ'לָבִיב, תֶ'לָבִיב, תֶ'לָבִיב. קִ'רית שמ'ונה זכתה במִלעול כפול, לשמחת לבה של נתיבה. הפ'ועל ומכ'בי מולעלו, ביתָ'ר שמרה על ההדר המלרעי.

בערים ובכפרים חיו ילדים וילדות ממוּלעלי שם. לעיתים השם המקורי מולעל כמות שהוא. יָ'קוב וא'ברם, מ'שה ודָ'וִד, ר'חל וש'רה, ש'ימון ור'וּבן ומ'יכה ונ'וֹמי. כאשר השם שונה לצורך הכינוי, מלעול הייתה והינה האופציה היחידה. ר'פי וד'ני וא'בי. ר'יקי ומ'יקי וצב'יקי. א'יציק ושמ'וליק ומ'וטקה. ב'וֹגי וב'וּז'י ובִּ'יבּי ובַּ'ייגה. מ'וסא ופ'ואד ולֶו'יקו מוש'יקו. והשרשרת נמשכה לדורות חדשים, אל י'ניב ות'מר ול'ירן ול'ימור. מתי כספי שר על אביר ההברה הספרדית: "אליעזר, בן יה'ודה, יהודי מבדח". גורל משונה נפל בחלקו של השם בעז. במלעיל, בֹ'עַז, הוא השם המקראי התקני. במלרע, בועַ'ז, הוא שם משפחה גרמני.

המלעיל הפך למעין תו תקן הפוך. מי שממולעל מזולזל. לנערה אמרו בליל סתווים "היי ב'ובה", או חמ'ודה. דוב'ה וחתול'ה הן בעלי חיים, ד'ובה היא עלמה רחבת מידות וחת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית. יור'ם הוא מלך גאה, י'ורם הוא חנון. פרס'י נכבד הפך לפ'רסי קמצן. המלעיל הופך ר'ומני לגנב ופ'ולני לשותף. צפונ'י הוא מי שגר במטולה, צפ'וני הוא מי שגר ברמת אביב. את שומרי המצוות מזהים באמצעות הכ'יפה, וכשאומרים לפלוני "בכ'בוד", שורֶה על הכבוד דוק של אירוניה שכונתית. אדם הנוטה להירדם הוא נָ'מנַם, פטפטן בלתי נלאה הוא קָ'שקַש, מחליפו של י'ורם הוא לָ'פלַף, והכל בש'וּשוּ.

יש גם מילים שאינן סגורות על תו תקן. ארבע ואצבע, קרקע ודווקא, כמה ולגמרי, אלא ומילא, גלידה ואדרבא. בכל אלה המלעול מנצח כמעט ללא קרב, או כמו שכותבת נתיבה: "כולם, כולל המורים הכי מומחים, אמרו אֶ'צבע. מוכנה לשים את הראש שאף אחד, אף פעם, לא אמר אצבַּ'ע, חוץ מהסבא שלי. הוא היה מהמקפידים הגדולים באמת".

נקמת ההברה  האשכנזית

מה קרה כאן, בעצם? האם אין כאן נתיב מבטיח לדקדוק החדש של נתיבה? אז זהו, שלא. ללא תו התקן המלרעי לא הייתה סיבה למִלעול. המִלעול הוא קריאת תיגר של העברית הישראלית, הכרזת עצמאות גורפת מול מכון התקנים הלשוני.

המִלעול לא נולד בחלל הריק. הוא תוצר של שוק השפות ההומה של ישראל הצעירה, המתבגרת והעכשווית. מכל עבר מדברים במלעיל. י'אללה וא'הלן וא'חלה וסב'אבה מערבית פלסטינית, פוסטֶ'מה מלדינו, כפָּ'רה ממרוקאית, צ'ימֶר מגרמנית וד'יסטַנס הצבאית מאנגלית.

מלכת המלעיל היא היידיש, שומרת החותם של ההברה האשכנזית. המלעול הוא נקמת ההברה האשכנזית באחותה הספרדית. הוא שוכן במאות מילות סלנג שמקורן ביידיש. ק'וטר ופר'אייר, י'נטה וי'כנה, שמ'ונצס וקנ'יידלאך. כאשר מקור המילה בעברית, נוסף תעלול. המילה הממולעלת חוזרת לישראלים במשמעות חדשה, אירונית. משקֶ'ה הופך למַ'שקה. מציאָ'ה הופכת למצ'יאֶה. ת'כשיט הוא פרחח, ע'מךָ הם פשוטי העם, תכל'ית הנשגבה הופכת לת'כלֶס הארצית.

ההברה האשכנזית הפסידה, אבל במהלך ערמומי היא מזומרת בשירי זמר, ואפילו בהמנון הלאומי, הת'קוה. ציונה רבאו מספרת שיום אחד הלכה להיבדק אצל רופא הגימנסיה הרצליה שבה למדה, שאול טשרניחובסקי. על פי הנוהג קראה לו שיר מפרי עטו.

"שַׂחֲקִ'י שַׂחֲקִ'י עַל הַחֲלוֹמ'וֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵ'ם שָׂח. שַׂחֲקִ'י כִּי בָּאָדָ'ם אַאֲמִ'ין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִ'ין בָּךְ!"

"מי כתב את השיר הנורא הזה?", זעם הדוקטור.

"אתה, דוקטור טשרניחובסקי".

"אני כתבתי שיר, ואת נואמת נאום! הנה, תקשיבי:

שַׂ'חְקִי שַׂ'חְקִי עַל הַחְל'וֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַח'וֹלֵם שָׂח. שַׂ'חְקִי כִּי בָּאָ'דָם אַ'אמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאַ'מִין בָּךְ!"

עניין של טעם.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים

עניין של טעם

01 בינואר 2021

כללי ההנגשה היעילה

15 בדצמבר 2020

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020