שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
151
אייל אופק שואל/ת: עלתה השאלה לגבי פריסת חוב או פרישׂת חוב. אחד הטוענים שמצדד באפשרות השנייה טוען שפרישׂת חוב באה מהמילה מפרשׂ.
רוביק עונה:
השורשים פרשׂ ופרס הם שורשים זהים, ההבדל הוא בכתיב. פרשׂ אופייני לשפת המקרא, פרס לשפת המשנה. עם זאת יש בידול מסוים בשימוש. פרוסת לחם תיכתב בס' (למרות שאפשר לכתוב פרשׂ לחם), מפרשׂ ייכתב בשׂ. הנוהג המקובל בהקשר לחובות הוא פרס ופריסה, אך הכתיב בשׂ' אינו שגיאה.
152
אורי מייק שואל/ת: השורש מ.ו.ת בגוף שני בלשון עבר, כיצד הוא נכתב? מתת או מת? האם צורה אחת מהן תקנית? האם שתיהן?
רוביק עונה:
כאשר הכתיב אינו מנוקד חייבים לכתוב מתת, בעוד בכתיב מנוקד ת' הבניין ות' הגוף מתאחדות, מַתִּי מַתָּ מַתֶּם וכו'. בדיבור שתי האפשרויות מתקיימות, בהגייה נפרדת: מַתְתָּ, ובהגייה מאחדת – מַתָּ (וכך גם במדבר" מַתְתִּי/מַתִּי וכדומה). עם זאת רצוי גם בטקסט לא מנוקד לנקד את המילה, ואז ניתן לוותר על הת', - מַתָּ, מַתְּ.
153
יואל דוידוב שואל/ת: הכיצד כותבים את המילה סימטא/ סימטה? האם ניתן לכתוב עם סיומת א׳?
רוביק עונה:
המילה התלמודית היא סמטה (ובכתיב מלא: סימטה). כמו כן מופיעה לצידה הגירסה הארמית: סימטא, אך הצורה העברית היא כאמור סמטה.
154
מוטי נמר שואל/ת: איך כותבים, משור או מסור (כלי עבודה לחיתוך עם שיניים)?
רוביק עונה:
שתי הצורות נכונות, אם כי משׂור מקובלת יותר. משור היא מילה תנ"כית, המילה המקבילה בתלמוד היא מסר. חילופי ש' שמאלית וס' נפוצים מאוד במעבר מהתנ"ך ללשון חכמים. כשמגיעים לפועל הכתיב הוא בס' – לנסר.
155
עודד מיוחס שואל/ת: אני נצר לראש"ל רפאל מאיר פאניז'ל (נפטר ב-1893) שהיה כותב את שמו - פניזיל. אני תוהה מתי ועל ידי מי הוכנס לעברית השימוש בז' ובג' לצורך שימור ההגייה הנכונה של שמות ומושגים בשפות זרות, כגון ז'וספין וג'ורג'.
רוביק עונה:
הסוגיה קשורה לתעתיק בין שפות, כאשר עיצורים המופיעים בשפה אחת אינם מופיעים בשפה אחרת. הסוגיה עלתה על שולחנם של עורכים ואנשי לשון עם תחיית הלשון. הפתרונות שהוצעו ביידיש לא התאימו (למשל: ג'ורג' היה אמור להיכתב דזשורדזש), והדרך הפשוטה לפתור את הבעיה היא הגרש. ז רכה האופיינית לצרפתית נכתבת ז', ג לשונית-חיכית האופיינית לאנגלית, ערבית ועוד נכתבת ג', צ הניתזת מן הלשון האופיינית לשפות סלביות, אנגלית, איטלקית ועוד נכתבת צ'.
156
חיה צימבר שואל/ת: במילה מיני רבים, איך מנוקדת האות נ'? בחיריק או צירה?
רוביק עונה:
נ' מנוקדת ונהגית בחיריק. המקור בספר איוב: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ". הגירסה "אחד מִנִּי רבים" מושפעת מצירופים קרובים בכמה שפות אירופיות.
157
גרישא שואל/ת: במילה יָכֹלְתִּי, האם תנועה של אות ''ל'' היא שווא נח או שווא נע? או ששווא מרחף?
רוביק עונה:
השווא הוא נח, ואחריו יבוא דגש קל בת'.
158
יעקב שואל/ת: האם סלסילה היא צורת ההקטנה של סל, או שמא סלסַלה?
רוביק עונה:
סל קטן הוא סלסילה, כבר בספר ירמיהו: "כבוצר על סלסילות", וכן בתלמוד. סלסַלה בתלמוד היא אריג דק ומסולסל.
159
משה אליאב שואל/ת: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹֹכָה.... למה בפעם הראשונה מופיעה ה-כ בלי נקודה ובפעם השנייה מופיעה עם נקודה?
רוביק עונה:
השאלה העסיקה מדקדקים רבים. על פי כללי בג"ד כפ"ת במקרא, אותיות בגד כפ"ת בראש מילה אחרי מילה המסתיימת בתנועה ויוצרת המשכיות יהיו רפויות. לכן בשני המקרים צריך היה לכתוב מִי כָמֹכָה, בראשון בזכות המקף המחבר, ובשני בזכות טעם המשך על 'מי'. המסורה ומנקדי המקרא יצרו דווקא בידול בין שתי הופעות 'מִי כָמֹכָה', ולא נמצא לכך הסבר, הראשונה ללא דגש, השנייה בדגש. אפשר להתנחם בכך שבתנ"ך לא מעט מקרים של ניקוד שאינו בנוי על פי הכללים המקובלים.
160
יעקב רוזנראוך שואל/ת: בתפילה נכתב "מודִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה'". למה ש' קמוצה ולא סגולה?
רוביק עונה:
בתנ"ך מופיעה מילית הזיקה ש- כמה פעמים בקמץ או פתח, כמו בשירה דבורה: "עד שַקַּמתי דבורה...", וכן בסיפור גדעון: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי", ומכאן התגלגל 'שָׁאַתָּה' לשיר התפילה המצוטט.
161
רינה גרטל שואל/ת: בתהילים קכב מופיע הצירוף: "מלָשון רמיה" ("יהוה הצילה נפשי משפת-שקר מלשון רמיה"). מדוע המילה "לשון" מופיעה כצורת נפרד עם תנועת קמץ ארוכה?
רוביק עונה:
על פי ההקשר אין ספק שמדובר כאן בסמיכות, ולכן על פי הכללים צריך היה לכתוב לְשון רְמִיָה. יש לזכור שמסורות המקרא לא פעלו על פי ספרי דקדוק והנחיות מנוסחות וסדורות, והתנ"ך הועתק על ידי סופרים ובמקרים רבים על פי שמיעה או בטעויות סופרים, ולכן לצורות רבות בתנ"ך, כולל זו, אין הסבר דקדוקי מספק.
162
שמואל פרקש שואל/ת: מהי ההגייה הנכונה של המילה שזיף. והרבים שזיפים?
רוביק עונה:
בשני המקרים ש' בשווא נע: שְזִיף, שְזִיפים.
163
אירית ברמן שואל/ת: בשידורי גביע העולם בכדורגל (המונדיאל) יש המבטאים את ה'ר' במילה מילה "רחבה" (האיזור התחום שלפני השער) בשווא ויש המבטאים בקמץ. מה הניקוד וההגיה הנכונים?
רוביק עונה:
המילה היא רְחָבָה, בדומה למילות מקום כמו תְעָלָה וכן מְעָרָה, למרות שכאן המ' כנראה אינה אות שורש. רַחֲבָה הוא שיבוש נפוץ, הנובע מנוחות הדיבור.
164
חלי שואל/ת: כיצד רושמים בכתיב חסר: מצוין או מצויין (כמילת הערכה)?
רוביק עונה:
כאשר י' בתנועת a מופיעה אחרי ו' בתנועת u היא תיכתב תמיד בי' אחת: מסוים, מחויב, מצוין, גויס (לצבא). כך גם בתנועות נוספות: מחויבת, מצוינת.
165
לאה מור שואל/ת: כאשר עורכים סדר יום לישיבה ובו רשימת נושאים, ולאחר הנושא שעל סדר היום, רושמים בסוגריים את שם האדם שמציג את הנושא. למשל, עדכונים שוטפים (ישראל ישראלי). האם הנקודה (של סוף המשפט) אמורה להיות בסוף הנושא שעל סדר היום, או לאחר שם הדובר אשר רשום בסוגריים. היכן למעשה מסתיים המשפט?
רוביק עונה:
הנקודה תופיע תמיד אחרי הסוגריים, הנחשבים חלק מן המשפט. סוגיה סבוכה יותר היא האם לשים נקודה או סימן פיסוק אחר בסוף משפט המסתיים במרכאות לפני המרכאות הסוגרות או אחריהן. התקנה המקובלת היא שסימן הפיסוק יופיע לפני המרכאות. למשל: הרצל אמר: "אם תרצו אין זו אגדה." לא תמיד הולכים לפי התקנה, אך היא בוודאי תקפה במקרה של סימן שאלה או סימן קריאה: החיילים צעקו: "עד מתי?!" ולא "עד מתי"?!
< הקודם ... 11 12 13 14 15  ... הבא >