שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
31
יהודה שואל/ת: ברצוני לשאול האם אחר הנקודתיים יבוא מרכאות במשפט הזה. בשיר "אדמה" מובאת שורה: וללטף, בעדינות, שרשים המוצצים לשדו עד תום.
רוביק עונה:
בהחלט. התפקיד המרכזי של המירכאות הכפולות הוא בראשיתו ובסופו של ציטוט.
32
יעקב שואל/ת: כיצד מנקדים את המילה זמינות בסמיכות, לדוגמה: זמינות ביולוגית, bioavailability, בשווא או פתח בראש המילה?
רוביק עונה:
זְמינות תהיה תמיד בשווא, גם בצורת הנפרד וגם בצורת הסמיכות. הקמץ שבשם התואר זָמין נחטף עקב ההתרחקות מהטעם.
33
צבי אורבך שואל/ת: למה באופן טבעי אני כותב תש"פ - פה רגילה בעוד שאת תש"ך כתבתי, בטבעיות, בכף סופית?
רוביק עונה:
עניין של הרגל, שהרי כבר מאה שנה לא נזקקנו לסיומת הזו לציון שנה עברית. השנים העבריות, כמו ראשי תיבות בכלל, מסתיימות באות סופית: תש"ך, תש"ם, תש"ן, תש"ף, ובקרוב: תש"ץ. כאשר האות היא כ' או פ' דגושות הן ייכתבו באות הלא סופית: רס"פּ, שב"כּ.
34
רותי שואל/ת: נשאלתי שאלה מאדם שלא דובר עברית אבל יכול לקרוא עברית, איך הוא יכול להבחין בין קמץ קטן לקמץ גדול?
רוביק עונה:
הקמץ הקטן הוא מוקש ידוע לקוראי עברית מנוקדת. אין כל דרך להבחין בינו לקמץ הגדול, ויש להכיר את הגיית המילה לצורך ההבחנה.
35
אליהו שואל/ת: כיצד יש לנקד את הב' הראשונה במילה "שובבה" ובצרוף המילים "ילדה שובבה"? האם מנקדים בשווא או בקמץ והאם יש אפשרות של גם וגם?
רוביק עונה:
שתי הצורות הן שובָבָה ושובֵבָה. שובָבָה היא צורת הנקבה של 'שובָב', המופיעה פעמיים בתנ"ך. שובֵבָה היא צורת הנקבה של שובֵב, והיא עצמה מופיעה פעמיים במקרא, כמו בירמיהו: "עד מתי תתחמקין הבת השובֵבָה". שובָב ושובֵב הן צורות מקבילות, אך היום אנו משתמשים רק בשובָב, והצורה שובֵבָה מופיעה רק בשירה ובספרות.
36
שלמה לנובו שואל/ת: למה ה-ל במילה תפילת (יעקוב) מנוקדת בפתח שהיא תנועה קטנה?
רוביק עונה:
תפילת יעקב היא סמיכות (וכן תפילת מנחה, תפילת מעריב ועוד ועוד). בסמיכות תנועת הקמץ של מילים בנקבה מתקצרת לפתח, מאחר שהסמיכות נתפסת כיחידה לשונית אחת והטעם נודד לסומך. התפילָה של יעקב: תפילַת יעקב.
37
בלה דקס שואל/ת: איך אומרים: תבחַרי או תבחְרי (בשוא מתחת האות ח)?
רוביק עונה:
הניקוד וההגייה הנכונים הם תבחֲרי, ח' בחטף פתח (תנועת a חטופה).
38
דליה גוטליב שואל/ת: מה בין סח ושָׂח?
רוביק עונה:
מבחינת המשמעות זו אותה מילה, כאשר יש חילוף בין שׂ שמאלית במקרא לבין ס' בלשון חז"ל. בעברית החדשה נהוג לכתוב סח כפועל (מה אתה סח?), אבל במילים שיח, שיחה, לשוחח וכדומה האות, גם בעקבות המקורות, היא תמיד שׂ.
39
תמיר שואל/ת: איך אומרים ביסקויט? Bisquit Biskvit,?
רוביק עונה:
הצורה המקובלת בדיבור בישראל היא הצורה הגרמנית, במלרע: ביסק-ויט, Biskvit. הצורה הבריטית היא 'ביסקיט', במלעיל. בשתי השפות המילה נכתבת Bisquit.
40
אליהו שואל/ת: כיצד אומרים: "סיירנו בִּמְצדה" או סיירנו בְּמֵצדה?
רוביק עונה:
מ' ב'מצדה' היא שוואית. לכן אות היחס לפניה תקבל חיריק. סיירנו בִּמְצדה.
41
אליהו שואל/ת: כיצד הוגים וכותבים: פאת שיער של אישה לעומת פאת ראש של גבר, שאינו מגלח פאת ראשו?
רוביק עונה:
מדובר באותה מילה: פֵאָה. היא מתייחסת גם למונחי החקלאות המקראית. בכל המקרים כאשר המילה מופיעה בסמיכות, פ' נחטפת: פְּאת ראש, פְאת שיער, פְאת שדה וגם פְאת השולחן.
42
מאיר מינדל שואל/ת: ללמוד אותו - ללמדו. ללמד אותו - ללמדו. האם יש דרך להבדיל בין המושגים בבנין קל או בפיעל?
רוביק עונה:
הכתיב המלא מבדיל בין שתי הצורות. ללומדו: בניין קל. ללמדו: פיעל.
43
אנה קורצ'גין שואל/ת: האם כותבים בלשון נקבה עתיד "תאמר" או "תומר"? כי הרי הפועל לאמר הוא שגוי ונכון להגיד "לומר", וזהו הרי שורש והוא לא משתנה.
רוביק עונה:
השורש הוא אמ"ר, וכמעט בכל הופעותיו מופיעה א' שורשית. 'לומר' היא צורת כתיב חריגה שנקבע בלשון חז"ל, אך החריג מתייחס רק לשם הפועל, וגם כאן יש לו חלופה מקראית – לֵאמֹר.
44
יהודה שואל/ת: למה "נעליים" כותבים עם שני יודי"ן, והמילים מים, ירושלים כותבים עם יוד אחד.
רוביק עונה:
צורות הזוגי נכתבות תמיד בשני יודים, ואפילו המילה שמים נקבעה לאחרונה בכתיב הזה: שמיים. 'מים' אמנם התגלגלה מצורות זוגיות אך היא קרובה בהגייה למילים סגוליות שבהן י' מרכזית: זית, בית ועוד, הנכתבות בי' אחת. ירושלים הוא שם מקום ולא צורה זוגית, הרחבה של הצורה המקראית ירושלם, ואין לראות בה צורה זוגית.
45
יעקב שואל/ת: נתקלתי במסכת מגילה דף ט עמוד א, במילה גופן (במובן של פונט). בהוצאת שוטנשטיין הם ניקדו בחולם באות ו, ובסגול תחת האות פ. האם זה הניקוד הנכון או שמא שורוק וקמץ? או אולי אפשרות אחרת? אם תסביר בהקשר זה גם איך יודעים מהו הניקוד הנכון במילים הלקוחות מתוך ספרות עתיקה בלתי מנוקדת, כמו התלמוד במקרה זה, אודה מאוד.
רוביק עונה:
אכן יש שלוש צורות קריאה של המילה גופן. בתלמוד שטיינזלץ היא נכתבת גוּפָן. במסורות אחרות, כבשאלה: גוֹפֶן, במלעיל. האקדמיה ללשון איחדה את שתי הצורות וקבעה את הצורה התקנית: גוֹפָן. כמו בקריאת התנ"ך גם המשנה והתלמוד נקראו במסורות שונות ולעיתים בהגיות שונות. במקרה של התנ"ך לאחר האחדת הניקוד הכתיב וההגייה קודשו, בעוד שבמסורות חז"ל יש עד היום מקרים לא מעטים של גירסאות שונות לאותה מילה.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >