שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
76
יהודה שואל/ת: "יש לי רכב למכירה". האם האות כף דגושה או רפה? איזה שווא תחת המם?
רוביק עונה:
ל' לפני שווא נע זוכה לתנועת i מאחר שבעברית לא ניתן להציב שני שוואים נעים בזה אחר זה. עם זאת היא אינה משנה את הגיית המילה. השווא תחת מ' נותרת נעה, אך אינה זוכה לדגש למרות שלפניה יש חיריק חסר.
77
רועי שואל/ת: איך צריך להגיד בעברית טחינה, עם קמץ/פתח או טחינה עם שווא על האות ט? אודה לסימוכין/ הסבר מעמיק על מנת לסיים וויכוח ארוך שנים.
רוביק עונה:
טחינה היא מילה ערבית בלבוש עברי. המקור הערבי הוא טַחִינַה, וכן טַחִינִיָיה, ובסורית טַחִינִי – צורה שהתקבלה באנגלית. הלבוש העברי המיר את תנועת a בראש המילה בשווא, המזכיר שמות פעולה בבניין קל, כמו רכישה, שבירה, ואחרות. עם זאת נשמרה בגירסה העברית הגיית המלעיל המזכירה את המילה הערבית.
78
אורי ס. שואל/ת: נתקלתי לאחרונה בפיוט החאלבי (ר׳ משה אשקר הכהן) ״אל מאוד נעלה״. הפריע לי לשמוע את המילה נעלה נהגית בקמץ ולא בסגול, אך בכל המקורות המנוקדים מצאתי את הקמץ מתחת ללמ״ד. מה הקטע?
רוביק עונה:
ראשית, נעלָה אינו בהכרח שיבוש, אלא צורת עבר של נעלֶה. מבחינת המשמעות זה אינו הגיוני, שהרי האל לא היה נעלה רק בעבר, ו'נעלה' מתפקד כשם תואר ולא כפועל. ונראה שהקמץ נקבע לצורך החרוז: "אל מאוד נעלָה, אקדם פניו בשירה ותהילָה". אפשר לקבל כאן את עקרון חירות המשורר.
79
רות שואל/ת: המילה "בָּמֳתֵי", המופיעה בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" בצירוף "בָּמֳתֵי-עָל", מופיעה גם פעמים אחדות בתנ"ך בצירוף "במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ" (מלכים א פרק יג, ישעיהו פרק נח ומיכה פרק א). איך יש לקרוא את האות "בית" במילה "בָּמֳתֵי"? כלומר: האם זהו קמץ גדול או קמץ קטן?
רוביק עונה:
בָמותי היא צורת סמיכות עתיקה של במות. מ' נחטפת עקב הסמיכות, ובאופן חריג זוכה לתנועת חטף, כאן חטף קמץ קטן, המשמשת בדרך כלל לעיצורים הגרוניים, אך אינה אמורה להשפיע במקרה מיוחד זה על העיצור שלפניה. מה גם שצורת הכתיב היא בחולם מלא: במותי. חוקר הדקדוק המקראי גזניוס מדגיש שיש לקרוא bamote ולא bomote. יש להוסיף שבעיצורים הגרוניים תנועת החטף אכן גוררת את התנועה שלפניה ולכן יש לומר למשל No-omi (נָעֳמִי) או bo-hodashim (בָחֳדָשִים).
80
שרון שואל/ת: כיצד מנקדים את המילה "תקינות" בסמיכות, כמו למשל בצירוף "תקינות תחבירית"?
רוביק עונה:
השאלה מתייחסת לא רק לכתיב אלא גם להגייה. ההגייה הנכונה היא תַקִּינוּת, וכשם תואר – תַקִּין. אם הכתיב היה תָקין לשם התואר, ההגייה והכתיב בשם המושג היו תְקִינוּת. משקל קַטִּיל, בדגש בע' הפועל, הוא נדיר יחסית ומופיע בעיקר במקרים הקשורים בכוח – אַדִּיר, כַבִּיר, תַקִּיף ועוד.
81
אריאל שואל/ת: מדוע בפסוק ״ויאסור יוסף מרכבתו״ (בראשית מ״ו כ״ט) האות א׳ של ויאסור היא בשווא נח, ואילו בפסוק ״ויאסוף רגליו אל המיטה״ (בראשית מ״ט ל״ג) האות א׳ היא בחטף סגול? הרי שני הפעלים כמעט זהים (אסר, אסף) ובאותו בניין, גוף וזמן, אז מה ההבדל?
רוביק עונה:
ארבעת העיצורים הגרוניים (א, ה, ע, ח) נכתבים ונהגים במקביל במקורות בצורה החטופה לצד הצורה בשווא נח, ללא תנועה. לעתים במקביל: הֶחְשיב וגם הֶחֱשיב, לעתים במילים שונות: שמַעְתי / מַעֲין. תמַהְתי / מַהֲלָך. במקרה של א', היא נוטה להיאלם: מצָאנו, או להיחטף – מַאֲכל, אך עקרונית ניתן גם להגות אותה בשווא נח, כפי שאפשר לראות מן הדוגמה שבשאלה. ההגייה בשווא נח מתקיימת היום בין הערבים.
82
מאיר מינדל שואל/ת: בפתגם הארמי הידוע "מאגרא רמא לבירא עמיקתא" יש בו חידה ; leveira amikta. למה באות "למד" יש צירי?
רוביק עונה:
בֵירא היא מילה ארמית ופירושה הבאר. אין להתפלא על הצירה, המופיע גם במילה העברית באֵר, וכן מתייחסת למילה הנדירה בַיִר, באותה משמעות.
83
צבי כנפי שואל/ת: בהמשך לשאלה לגבי אצר, אצור (אצור בעצמותי), קיימת המילה "מאצרה" לציון מתקן למניעת זיהום סביבתי: כלי עם חומר נוזלי מסוכן (חומ"ס) חייב להמצא בתוך כלי גדול יותר, או במתחם בנוי כך שבמקרה דליפה החומ"ס לא יגלוש אל סביבתו. האם לא נכון יותר להחליף את ה'א' ב 'ע' ולקרוא למתקן "מעצרה", המקום בו הדליפה נעצרת?
רוביק עונה:
על פי מילון רב מילים מאצרה היא "כלי קיבול לאחסון מכלים או חביות המכילים חומרים מסוכנים". מכאן שיש לו משמעות של אחסון יותר מאשר של עצירת הנוזלים, ולכן נבחר השורש אצ"ר.
84
אורי שגיב שואל/ת: שמתי לב שמאיר אריאל נהג לבטא את בניין הופעל עם קמץ קטן באות הראשונה. כך למשל בשיר נשל הנחש "אחת לאיזה זמן מגבל", המ' של מגבל נשמעת בקמץ קטן. כמו כן בשדות גולדברג "השדה המזהב", המ' בקמץ קטן. ויש לזה עוד דוגמאות. מה הסיבה להגייה הזאת? האם היא תקינה?
רוביק עונה:
אכן אריאל נוהג כך. בניין הופעל נהגה בפעלים רבים בשתי האפשרויות, בכל הזמנים: hof-al לצד huf-al. היום ההופעה בתנועת o נדירה יותר ואופיינית בעיקר ללשון המקרא, אך היא תקינה.
85
אורי הייטנר שואל/ת: במאמר של נורית גרץ ב"הארץ" על עמוס עוז היא ציטטה אותו מתוך ראיון ישן אתה: "האדם הוא סכום האש שעצורה בעצמותיו". האם לדעתך נכון היה לכתוב "עצורה" או "אצורה"? מתי נכון לכתוב כך ומתי כך?
רוביק עונה:
המקור המקראי של הניב הוא בירמיהו: "כאש בוערת עצור בעצמותי". ההופעות של "אצור בעצמותי" הן מה שאני קורא "הומופונים נודדים", המתייחס לקרבת המשמעות בין מילים הנשמעות זהות, ובמקרה זו 'עצור' (תפוס) ו'אצור' (נאגר, הוחסן). למרות ש'אצור' אינו המקור, אין לראות ב"אצור בעצמותי" שגיאה.
86
דור גבאי שואל/ת: בצבא שירתתי תקופה מסויימת, תחת מפקדת דקדקנית בשפה העברית. למעשה השפה הייתה בשבילה כלי לגאווה ולהאדרה עצמית. היא הייתה מקפידה במיוחד, בכתיבתנו החיילים, ובכתיבתה, לשים את הפסיק, בכל פינה, נידחת, של משפט. דעתי הייתה שפסיקים נוצרו כדי להקל על הקריאה, ולזרז את הבנת המשפט. כאשר, דעתה הייתה, שיש כללים, מוקפדים וברורים, היכן יש לשים את הפסיק, וכי, אין לעבור עליהם! ומה דעתך?
רוביק עונה:
המפקדת טעתה טעות גדולה המעידה על אי הבנת רוחה של השפה, העברית בפרט וגם ביחס לשפות אחרות. פסיקים מרובים הם מחלה סגנונית. הם קוטעים את רצף הקריאה ולעיתים קרובות גם את הבנת הטקסט. הפסיק מייצג מעין קצב נשימה של הטקסט, ויש לקבוע אותו על פי תחושת הכותב ולא על פי נוסחאות, בוודאי לא להציב פסיקים באופן גורף.
87
עמליה סגל שואל/ת: בלם היד ברכב נקרא: הנד ברקס. אני שומעת אנשים שאומרים - אמברקס. מאיפה נובעת השגיאה?
רוביק עונה:
אַמְבְּרֶקְס הוא שיבוש עתיק של hand brake, בלם היד. זאת במסגרת שיבושים של האנגלית המנדטורית כמו אֶנְזַפּ (hands up), פנדל ועוד. חילופי מ-נ אופייניים הן בתוך השפות השונות והן בעברית. הסיומת –ס נקשרת לכך שהבלמים זכו לצורת ריבוי אנגלית –brakes, ואלה נתפסו כמילה ביחיד. כך נוצרה צורת הרבים הישראלית ברֶקסים.
88
רחל שואל/ת: לאחרונה למדתי ניקוד ונתקלתי במילה "נְקֻדָּה". למרות שעברתי על כל חוקי הדגש שאני מכירה לא הצלחתי לפענח למה יש דגש ב-ד'. אשמח לביאור בנושא.
רוביק עונה:
מקור הדגש במילה הזו במסורות הקריאה של התנ"ך, במשקל קְטֻלָּה, ובו מילים נוספות כמו אֲגֻדָּה, כְּתֻבָּה ואחרות. משקלים לא מעטים נושאים דגש באחת האותיות, וזאת כאמור במסורות הגייה ולא מתוך כלל דקדוקי גנרי. למשל: משקל קַטָּל (בעלי מקצוע): טַבָּח, סַפָּן; משקל קטיל (תַקִּיף, כַּבִּיר).
89
מאיר מינדל שואל/ת: המלה המבקשת הבהרה היא נקרה בדרכו. בעבר - הוא נקרה בדרכו/היא נקרתה בדרכו. בהווה הוא נקרה בדרכו? הניקוד משתנה? היא נקרת בדרכו? בעתיד - הוא ייקרה בדרכו? היא תיקרה בדרכו?
רוביק עונה:
בעבר: נקרָה בדרכו, נקרְתָה בדרכו. בבינוני: נקרֶה בדרכו, נקרֵית בדרכו. בעתיד: ייקָרֶה בדרכו, תיקָרֶה בדרכו.
90
תמר ודוד שואל/ת: מהי הסיבה לפיה הצלילים j ן-dj נכתבים באמצעות האותיות ג' ו- ז', כאשר אין דמיון ברור בינם לבין הצלילים של גימ"ל וזי"ן?
רוביק עונה:
כמה עיצורים משפות העולם שאינם קיימים בעברית הצריכו אות עברית שתתאים להם. יוצרי הכתיב העברי נהגו תחילה על פי היידיש. שבה g נכתבה דזש (ג'ינג'י: דזשינדזשי), j נכתבה זש (ז'ורנל: זשורנאל), ch נכתבה טש (צ'רצ'יל: טשערטשיל). הפתרונות האלה נראו בצדק מסורבלים, ולכן פנו לעיצור קרוב בהגייתו מבחינה פונולוגית, אף כי הקרבה הזו אינה שקופה לגמרי. הגרש סימן שמדובר בעיצור זר.
< הקודם ... 6 7 8 9 10  ... הבא >