שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
76
אייל שביט שואל/ת: השם עוזי הוא 'העוז שלי'. אם כן, האם נכון באותה המידה לומר עוזי גם עם שורוק וגם עם חולם? ובאותו ההקשר, מה בנוגע לרוקי = הרוק שלי?
רוביק עונה:
בשפה העברית נוטות התנועות o ו-u להמיר זו את זו בנטיות במקרים שונים. במקרה זה, מדובר בשורשים כפולים: עז"ז, רק"ק. צורת הנפרד היא עֹז, רֹק, והחולם הופך בנטיות לקובוץ: עֻזּי, רֻקּי. כך גם בכֹּל=כֻּלִּי. תופעה דומה קיימת בחילופי צירה וחיריק בנטיות: עֵז=עִזִּים, חֵך-חִכִּי ועוד. בכל מקרה אין אפשרות לשמור על תנועת o בנטיות במקרים שבשאלה. יש אגב גם מילים הנהגות במקביל בשתי התנועות, כמו יוקרה ויומרה. כמו כן בניין הופעל נהגה בשתי החלופות בה' הבניין: קובוץ וקמץ קטן.
77
נטלי שואל/ת: האם במילה נולַדְתְּ (שני שוואים בסוף המילה וכן שאר ההטיות שיוצרות את זה) השווא שתחת הד' הוא שווא נע או נח? מבטאים את זה כשווא נע כי זה מה שהחיך דורש. אך מה הכלל?
רוביק עונה:
הכלל הוא ששני שוואים בסוף מילה יהיו תמיד נחים. הכלל הזה חל בעיקר על צורות הנוכחת, ואכן ברוב השימושים אנחנו מבטאים את שני השוואים הרצופים כאפס תנועה: שָמַרְתְּ, חָשַבְתְּ וכדומה. בכמה עיצורים נדרשת הארכה מסוימת של ל' הפועל, כמו ד': לָמַדְתְּ, ט' – חָרַטְתְּ. פער בהגייה בין הגדרה דקדוקית של התנועה לבין הגייתה בפועל קיים במקרים רבים אחרים, ולעיתים דווקא שווא נע נשמע כשווא נח, כמו במילים כְּביש, שְבועה ועוד.
78
רון בריימן שואל/ת: איך מנקדים את האות כ' השנייה של משכוכית ומה מקור המילה? איך אומרים ומנקדים ארכיפלג בעברית?
רוביק עונה:
הכ' השנייה רפה: מַשְׁכּוּכִית. המקור בלשון חכמים, בעקבות המילה הארמית משכוכיתא, והשורש הוא מש"ך: האיל המושך את העדר אחריו. ארכיפלג אינה מילה עברית והיא מנוקדת על פי הגייתה היוונית: אַרְכִיפֶּלָג. הצורה העברית לכאורה אַרְכִיפֶּלֶג שגויה.
79
בתי שואל/ת: מה נכון לומר: משהיא או משהי / משהו או משהוא. האם להוסיף י'? מישהוא?
רוביק עונה:
הכתיב הנכון במקרים אלה, כמן גם מישהו/מישהי הוא ללא א', למרות שמקור המילה הוא הֶלְחֵם: מָה+שֶ+הוּא, וכדומה.
80
זיו פלג בן זאב שואל/ת: רציתי לדעת איך הוגים את המלה אפיפיור? האם ה-פ' הראשונה דגושה? או ששתי ה-פ' במלה אינן דגושות?
רוביק עונה:
המילה נכתבת ונהגית אַפִּיפְיוֹר – פ' ראשונה דגושה ושנייה רפה. מקורה ככל הנראה במילה היוונית אֶפִּיפוֹרוֹס. כמו כן היא נכתבת גם פִּיפְיוֹרָא, באותה הגייה.
81
צפרירה האובר שואל/ת: איך מנקדים את השם אלכס?
רוביק עונה:
אין כללים ברורים לניקוד מילים או שמות לועזיים, אך במידת האפשר הניקוד נעשה על פי הכללים בעברית. בדרך כלל הברה סגורה בתנועת e תנוקדת בסגול- אֶנציקלופֶדיה, והברה פתוחה בתנועה זו בצירה – גֵאולוגיה. במקרה של אלכס, זהו קיצור של אלכסנדר שניקודו אַלֶכְּסַנְדֶר, וצורת הקיצור תנוקד בהתאם, אַלֶכְּס.
82
דני ב. שואל/ת: בספר ישעיהו מופיע הביטוי "שמיר ושית" כאשר האות ו' מנוקדת בקמץ. חשבתי שנכון לנקד במקום זאת - מתחת לאות ו' פתח – ו' הידיעה - ולהוסיף דגש באות ש'.
רוביק עונה:
ו' משמשת כאן כו' החיבור במבנה מיוחד האופייני לתנ"ך: צמד מילים המהוות מטבע לשון. ביניהם 'יום וָלילה', 'שוד וָשבר', וגם 'שמיר וָשית'. בכל המקרים האלה ו' מנוקדת בקמץ.
83
ראובן פרומר שואל/ת: כתבתי באיזשהו קטע : נשבעו לו בנקיטת-חפץ. האם יש לכתוב ב"נקיטת-חפץ", או בלי גרשיים, וכן מה הדין בכל מקרה אשר בו משתמשים במונח מעין זה שהוא ייחודי?
רוביק עונה:
בעבר נטו כותבים רבים להשתמש בגרשיים כדי לציין מילה או ביטוי שיש בהם חריגות כלשהי: מטבע לשון, מילה לועזית, מילת סלנג, ביטוי דו-משמעי וכדומה. זהו נוהג מיושן ונפסד, מעין התנצלות מיותרת על שימוש במילה או ביטוי. גם היום אפשר למצוא שימוש כזה במירכאות, אבל כאמור ראוי להימנע ממנו.
84
חיים טוביאס שואל/ת: בתשובתך למר אמוץ מרום הזכרת את שמו הפרטי של אביו של ישעיהו הנביא, אמוץ, ואת הצבע אָמֹץ. האם יש הבדל מהותי בין שתי המלים? שכן שתי ההברות, חולם חסר (ללא ו׳) וחולם מלא (עם ו׳), ארוכות וזהות הן, ולכאורה נכון לכן לאיית את שמו הפרטי של אביו של ישעיהו גם אָמֹץ, ואת הצבע - גם אמוץ? גונן שואל באותו עניין: מדוע במעבר מכף לכּפית יש דגש? כנ"ל לגבי דב דֻבָּה, צהוב צְהֻבּה וכו.
רוביק עונה:
חולם חסר ומלא הן תנועות ארוכות, אך לא זהות. החולם החסר מרמז במקרים מסוימים על גזרת הכפולים (כֹּל, תֹף, דֹב ועוד), או על מילה שבנטייה תקבל דגש בל' הפועל, לאחר שהחולם ישתנה לקובוץ. זה חל בין היתר על שמות הצבעים: יָרֹק/יְרֻקִּים, צָהֹב/צְהֻבִּים, אָמֹץ/אֲמֻצִּים. לעומת זאת החולם המלא מעיד במקרה שבשאלה על משקל קָטוֹל, המאפיין בעיקר שמות תואר: גָדוֹל, מָתוֹק, וגם אָמוֹץ (אף כי הוא אינו משמש כשם תואר אלא רק כשם פרטי), ובנטיות החולם המלא נשמר או הופך לשורוק: גדוֹלים, מתוּקים. לשאלתו של גונן, הכלל חל לא רק על תנועת o. כך למשל כַף תקבל דגש בנטייה על סמך השורש כפ"ף (כַפּות, כַפּי), עַם – עמ"ם (עַמּים) ועוד.
85
סמדר שרת שואל/ת: איך כותבים, התעשתי או התעשתתי?
רוביק עונה:
כאשר ל' הפועל היא ת' היא מתלכדת עם ת' הכינוי : הִתְעַשַׁתִּי, הִתְעַשַׁתָּ, הִתְעַשַׁתְּ, הִתְעַשַׁתֶּם, הִתְעַשַׁתֶּן.
86
אודי שואל/ת: בשירו של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין", בביצועו של אריק לביא, צמד המילים הראשונות נהגה "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי", כאשר ב-ח' אין תנועה, בעוד שבכתוב אנו רואים חטף פתח ב-ח'. מחיפושים קצרים שעשיתי לא ראיתי עוד מקרים בהם הוגים חטף פתח כשווא נח. האם אריק לביא שוגה בהגייתו? כמו כן, אשמח לדעת האם וכיצד נכון לנקד ולהגות את המילה "שחקי" למילה "שחקו" ברבים.
רוביק עונה:
העיצור הלועי ח' מבוטא בעברית במקרים רבים בשני מימושים: חטף פתח (חצי תנועה) ושווא נח (אפס תנועה). בעברית הקלסית הנטייה היא לשווא הנע, ולכן למשל המילה מַחֲשָבָה המקראית נהגית היום מַחְשָבָה. במקרה של 'שחקי' ההבדל הוא בין ההגייה הספרדית לאשכנזית. בהגייה הספרדית המלרעית ח' אכן נהגית בשווא נע וכך היא אף מנוקדת: שַחֲקי. ההגייה האשכנזית המלעילית גוררת את הח' לאפס תנועה למרות הניקוד בשווא נע, וכך שר אותה אריק לביא, ולא רק הוא. צורת הרבים מנוקדת שַחֲקו.
87
ניבה שואל/ת: מדוע בכינוי הגוף אֲנִי האות אל״ף מנוקדת בחטף פתח?
רוביק עונה:
לא לכל ניקוד מסורתי יש הסבר מספק. במקרה של 'אני' יש למילה שתי צורות הגייה: צורת הקשר (באמצע משפט) שהיא מלרעית ומנוקדת אֲנִי, וצרת הפסק מלעילית המנוקדת אָנִי. החטף בצורת ההקשר מבדיל בינה לצורת ההפסק, ובמקרה זה לא יתכן לשים פתח שהיה מחייב דגש בנ'. נוסף לכך נמצא א' חטופה גם במילים המקבילות בארמית ובשפות נוספות. לצורת הרבים אֲנַחְנו יש צורת משנה – נַחנו, שבה א' נעלמת לגמרי.
88
איציק שואל/ת: כיצד מנקדים נכון את המלה ולראיה. הכוונה של ראיה במובן הוכחת נכונות. השילוב של ו' וגם ל' לפני השווא, מה תוצאתו?
רוביק עונה:
הניקוד וההגייה הנכונים הם וְלִרְאָיָה. השווא הנע בר' מחייב את תנועת החיריק בל', ועל כן ו' אינה משנה את תנועתה הקבועה, שווא נע. יש נטייה בלשון הדיבור ובתקשורת להחיל את השורוק בו' החיבור גם לפני ל' כמו לפני אותיות בומ"פ, במקרה זה: וּלִרְאָיה, אך זו אינה הגייה תקנית.
89
ורד שואל/ת: נראה שבימינו ההגייה הרווחת של המילה "אסטרטגיה" היא בפתח בא'. זכור לי שבצעירותי ההגייה הרווחת הייתה דווקא בחיריק בא'. במאגר המונחים של האקדמיה המילה מנוקדת דווקא בסגול בא'. מהיכן הגיעו ההגיות השונות האלה (מניחה שממקורות יהודיים קאנוניים) וממה נובעים השינויים בהעדפה? האטימולוגיה הלועזית לא עוזרת לי כי הא' היא תוספת של העברית, הרי.
רוביק עונה:
המילה אסטרטגיה אכן זכתה לשלושה ניקודים שונים. הניקוד בחיריק, אִסטרטג, מיוסד על הופעת המילה בתלמוד הירושלמי: "למלך שהיו לו שני אִסטרטיגין". הניקוד בפתח היה מקובל כניקוד התקני, גם כן כהבנה של ההגייה במדרש. האקדמיה החליטה ב-1996 שלא להכריע בין הצורות בפתח ובחיריק. הצורה בסגול השתרשה בדיבור ובתקשורת וקשה להצביע על סיבה מובהקת לכך, אך במילון הסוציולוגיה של האקדמיה משנת 2015 היא אכן מופיעה בסגול, אֶסטרטגיה, בהתאמה לדרך ההגייה שהשתרשה.
90
חיים טוביאס שואל/ת: בתהלים קי״ט מופיעות שתי צורות של המילה עֵדוּת (מצוות). בפסוק ב׳ (עֵדֹתָיו) שם היא כתובה ללא ו׳, ובפסוק קי״א מופיעה המילה עם האות ו׳ (עֵדְוֹתֶיךָ); אלא שאת הו׳ יש להגות שכן הד׳ מנוקדת בִּשְׁוָא ולכן מתבקש להגות את המילה edvotecha ולא edotecha. מדוע בפרק ק״ד בפסוק ב׳ מנוקדת האות ש׳ במילה לַשְׁפַנִּים ללא דגש חזק כפי שנדרש לאחר ה׳ הידיעה (או, כמו כאן, ה׳ הידיעה עם ל׳ השימוש). אשמח לשמוע את הסבריך.
רוביק עונה:
היקף החריגים בניקוד הטברני של התנ"ך גדול מאוד. למעשה, הניקוד הטברני קבע כללים קבועים הנשמרים מכאן ואילך, אבל נמנע מלשנות ניקוד שנקבע במסורה לפני כן. הסיבות לחריגות הן עניין להשערות, ולא תמיד יש סיבה נראית לעין.
< הקודם ... 6 7 8 9 10  ... הבא >