שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
121
שלי שואל/ת: מלים ושמות שיש בהן א'. צוואר, פארן, קאפח (שֵם), ראמאדן איך יודעים איפה להכניס את הא'?
רוביק עונה:
במילים עבריות המכילות א' כאם קריאה, א' היא חלק מן המילה שאינו ניתן לשינוי, ויש רבות מאוד כאלה: צוואר, ראש, מלאכה ועוד ועוד. כך גם לגבי שמות מקראיים או עבריים חדשים כמו פארן. במילים שמקורן בערבית יש ללכת בעקבות המקור. כאשר יש אליף כאם קריאה בערבית, היא תופיע גם בעברית, וכאשר התנועה קצרה, לא תופיע א', כמו במילה רמדאן. מכאן נאסר, חאפז, אבל עבד, קפח.
122
נופר שואל/ת: בשאלה שענית עליה השבוע אמרת שבתעתיק ללועזית, רצוי להשתמש בוו כפולה יותר מאשר בבית רפה. למה זה?
רוביק עונה:
בעיקר עניין של טעם. השימוש בב' מעניק לשם או למילה אופי מעין עברי, אבל הן אינן עברית.
123
אילת מורגנשטרן שואל/ת: אני כותבת דוקטורט ויש לי הרבה התלבטויות לשוניות. אחת מהן נוגעת למילה חסך או חשך במזון - הפירוש של deprivation - כשמונעים ממישהו או הוא מונע מעצמו מזון. כיצד נכון לכתוב זאת, עם ס' או ש'?
רוביק עונה:
הצמד חשך/חסך הוא אחד מני רבים שבהם אפשר לכתוב את המילה בס' או בש', כמו תפש/תפס, פרש/פרס, יחש/יחס ועוד. האפשרויות האלה נובעות מהבידול בכתיב בין לשון המקרא (שם נהוגה ש' שמאלית) ולשון המשנה, שם נהוגה ס'. היום הנטייה היא לצורות בס', אך גם חשך תקין.
124
אפרת סרויה שואל/ת: כיצד כותבים את שמו של אהרון דוד גורדון, א.ד. גורדון או א"ד גורדון?
רוביק עונה:
אין העדפה מובהקת בין שתי האפשרויות. הצורה א"ד מתאימה יותר לאופי העברית החובבת ראשי תיבות בדרך זו וזורמת יותר, ומכאן ש"י עגנון, ח"ן ביאליק. הצורה א.ד. גורדון מושפעת מהדרך בה נכתבים ראשי תיבות של שמות כפולים בשפות שונות, והיא מועדפת בכתיב בעיקר מפני שבניגוד לשַ"י עגנון, למשל, אין אומרים אַד גורדון אלא מפרקים את האותיות.
125
גבי שחר שואל/ת: את שמה של להקת Queen כותבים בעברית קווין, ואת שמו הפרטי של המתאבק Kevin Von Erich כותבים, גם, קווין. זהו עומס יתר על כתפיה הרזות של הו'. האם לא עדיף קבין? ואולי, במקום זאת, כדאי לעבור לשלושה ווים כמייצגי ה-w וכך נפסיק לכנות את Harvard כ Harward? זבולון ויצמן שואל באותו עניין: איך מאייתים: צוו או צווו (לשון רבים, עבר. קובוץ תחת ה-צ')? אבי שואל: האם שם משפחתי הוא שוורץ, שורץ או שווארץ (כן, ככה התעקשה מזכירת המחלקה באוניברסיטה..), ובאנגלית: shvartz, shwartz, schwartz ועוד גרסאות אקזוטיות יותר. כיום אני "שוורץ" ו- "shvartz".
רוביק עונה:
הכתפיים הצרות של וו כפולה יכולות בהחלט להחזיק גם את קְווין (הלהקה), גם את קֶווין (שם פרטי) וגם את קְוַויין (פילוסוף), ולצד אלה את שוודיה ואת הארווארד. השימוש בב' רפה במקומה במילים לועזיות רצוי ונפוץ פחות. לגבי צווו – כמה מכללי האקדמיה פורשו באופן שיצר מוטציה של שלושה ווים רצופים, כאשר יש תנועת o או u, ואחרי ו' עיצורית: רוווח (rove-ach), מגווון (Me-gu-van). המוטציה הזו צריכה להיפסל ואין להשתמש בה מאחר שאינה קריאה. במקרה של אי הבנה עדיף ניקוד חלקי: צֻווּ, רוֹוֵח, מגֻוָון. ולגבי שוורץ, כשהוא נכתב ב-ו' אחת הוא עלול להיקרא שוֹרץ, בב' הוא מגוחך – שברץ (אם כי זה שם רחוב ברעננה), והא' ודאי מיותרת. אני ממליץ על שוורץ, ותסלח לי ידידתי הבלשנית אורה שורצולד. בלועזית, אגב, הכתיב הנכון הוא Schwartz, שפירושו בגרמנית שחור.
126
יעל שואל/ת: המילה לכייל, ב-כ' דגושה או רפויה?
רוביק עונה:
על פי הדקדוק בכ' רפה, אחרי ל' בשווא נע. בדיבור יש נטייה לשמור על התנועה של הפועל (וגם שם העצם) ללא אות היחס, ולכן נשמעת בדרך כלל הצורה לכּייל, וגם לכּייס, לכּכב, לכַּתר וכדומה. נטייה זו אינה מופיעה כשמדובר בב' או פ': לבשל, לפתח וכדומה שומרים על פ' הפועל רפה.
127
רותם שואל/ת: מה הצורה התקינה, נולדות עם קמץ ב-ל או עם שווא? למה? כי הרי כותב, הופך לכותבות ויש שינוי לשווא.
רוביק עונה:
ההבדל הוא בבניין. כותְבות הוא בבניין קל, נולָדות – בניין נפעל, שבו תנועת a נשמרת בע' הפועל. יולְדות, למשל, בבניין קל, נהגית ומנוקדת בשווא.
128
צח קרצ'ר שואל/ת: מדוע המילה פיסטוק נהגית ללא דגש? אבל המילה הזאת נהגית בשפות אחרות בפא דגושה: Pistah בפרסית, Pistachio באנגלית ובשמו המדעי Pistacia vera. בארמית מופיעה המילה פִּסְתְּקָא, וכן גם פִּסְתָּק בלשון חז"ל. נראה שהאגוז הזה קשה יותר לפיצוח.
רוביק עונה:
אכן האגוז הנ"ל מופיע בשפות רבות, כולל בלשון חז"ל בעברית, אבל השימוש הישראלי המודרני הוא מערבית: פיסטוק, בפ' רפה, שהרי בערבית אין פ' דגושה.
129
קלמן הרץ שואל/ת: בפרשת השבוע בהר מופיע הביטוי "וחֵי אחיך עימך" עם צירה תחת הח' ואילו בפסוק שלאחריו "וחַי עימך" בקמץ. איך הגיע הצירה לח' זו ול"חי פרעה", "חי נפשי" ו"חי העולמים", אך לא ל"חַי ה'"?
רוביק עונה:
חוקר הדקדוק המקראי גזניוס מקדיש לסוגיה ולתמיהה הערה מפורטת בספרו. הוא מצביע על ספר דניאל (יב 7) שבו מופיע צירוף הסמיכות 'חֵי העולם', וכאן חֵי הוא צורת הסמיכות של חַי, בדומה ל'דֵי' לעומת 'דַי'. בהופעות אחרות חֵי היא צורת המקור המוחלט של חַי. לטענתו, ההבחנה לפיה חֵי היא צורת איחול או שבועה נקבעה על ידי חז"ל על פי' חלק מהפסוקים, אך אינה הסיבה לצורה חֵי.
130
אריק שואל/ת: שלוש שאלות לי אליך : 1. במשפט : "הם נקברים חיים..." שמים דגש ב"ב" של המילה "נקברים" או לא? 2. "וכמו רוחות...". ישנו דגש ב"כ"? לדעתי לא. 3. "ולהוציא קצת אור..." מבטאים את ה"ו" בתחילת המשפט או לא?
רוביק עונה:
נקבָּרים – בדגש בב'. וכמו – אין דגש בכ' כיוון שהיא באה אחרי ו' החיבור: וּכְמו. ולהוציא – ו' נהגית בשורוק ועל כן היא נעדרת את העיצור v. וּלהוציא.
131
יצחק שואל/ת: "המושג נתבע במהלך מופע הביניים של אירוויזיון 2016, בשיר פארודי על המרכיבים לשיר האירוויזיון המנצח." "נתבע"??? צ"ל "נטבע" הלא כן?
רוביק עונה:
כמובן. טעויות כתיב, שפעם היו נחלת ילדים בכיתות נמוכות או עולים חדשים, הפכו למכת מדינה ומופיעות גם בתקשורת הממוסדת.
132
שיוי שואל/ת: סימני פיסוק באים אחרי או לפני מירכאות (במקרה של סוף ציטוט למשל)? או סוגריים?
רוביק עונה:
אין כללים נוקשים בנושא, והוא נתון להחלטת עורכים לשוניים, כלי תקשורת או הוצאות ספרים. הנטייה בדרך כלל היא שסימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות, אף כי דרך זו עשויה ליצור אי הבנות. במקרה של סוגריים הנטייה היא להצגת סימני הפיסוק אחריהם.
133
גילי חנלביץ' חן שואל/ת: בתנ"ך מופיע הביטוי פֶּה לָפֶה, כשהלמד קמוצה (לָ), ב"ודייק" מופיעות שתי גרסאות; מִפֶּה לְפֶה, ו-מִפֶּה אל פֶּה. 1. מהו הנימוק הדקדוקי לניקוד הלמד בקמץ בגרסה התנ"כית (למשל במלכים ב, י, כא)? האם מדובר ב"הפסק" כמו בביטוי "כפתור וֶָפֶרח" (וו קמוצה). ברור לי שבשתי הדוגמאות (בהן הפה רפה והאות שלפניה אינה בפתח) לא מדובר ביידוע. 2. לאור הכתוב ב"ודייק", מהי הצורה הנכונה לשימוש בשפת היום-יום.
רוביק עונה:
בצמדי מילים לא מעטים במקרא נמצא שאות יחס המנוקדת בדרך כלל בשווא מנוקדת בקמץ. הסיבה לכך היא מעתק קדום שבו ו' או ל' לפני הברה פתוחה מוטעמת מתארכות לקמץ. מכאן ביטויים כמו 'כפתור וָפרח', 'הלוך וָשוב', 'פה לָפה', וכן שמות הפועל לָקום, לָשבת ואחרים. בעברית החדשה התופעה נשמרה רק בשמות הפועל ובכמה צירופים כבולים. להמשך השאלה, אין עדיפות לאחת משתי הגירסאות. חילופי ל'/אל מקובלים בעברית בהקשרים מגוונים.
134
עמליה סגל שואל/ת: שמנו סוכך לשמש. כיצד הוא נקרא? ציליה, או צֶליה - הכוונה מלשון צל...?
רוביק עונה:
המילה המקובלת היא צילייה, מלשון צל. השורש הוא צל"ל, וכאשר הוא מופיע בגזירות או נטיות הצירה של צֵל הופך לחיריק ואחריו דגש: צִלִּיה, 'צִלִּי', וכן גם 'קֵן/קִנִּים ועוד רבים. צֵלִיָה אינה תקנית כיוון שאין בה ביטוי לשורש הכפול.
135
אהרן גל שואל/ת: במאמרך ״תפארת״ שהתפרסם ב28 באוקטובר 2014, ציינת מספר מלים שהדגש בהן הוא ״דגש לתפארת הקריאה״. כתבת שיש עוד. לדעתי המלים ״בתים אלה למה המה שמה אנה המה ימה״ הם בדגש לתפארת הקריאה, ועם זאת חריגים מבחינה דקדוקית, שכן בא בהם דגש אחרי תנועה גדולה. לעומתן מילים כמו ״את ענבי״ או ״מקדש״ גם בהם דגש לתפארת הקריאה, אך ידועים פחות, אולי משום שאינם חריגים מבחינה דקדוקית. אני תמה על המושג ״דגש לתפארת הקריאה״. איזה תפארת קריאה יש ב״את ענבי״? מאין נוצר המושג הזה?
רוביק עונה:
מקור הביטוי במונחי הדקדוק שנקבעו בימי הביניים המוקדמים והוא מתייחס בקביעות למקומות במקרא שבהם הדגש אינו נדרש, כמו ענּבי או מקּדש (בהופעה בודדת), שגם ניקודן חריג מכללי הדקדוק, וכן המילים שהוצגו בשאלה ואחרות. מי שקבע לגבי מילים מקראיות רבות המנוקדות בדגש חריג שמדובר בדגש לתפארת הקריאה הוא רד"ק. בכל מקרה תפקיד הדגש הזה הוא רטורי.
< הקודם ... 6 7 8 9 10  ... הבא >