שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
151
משה אליאב שואל/ת: איך אומרים ברבים רַכֶּבֶל?
רוביק עונה:
צורת הריבוי התקנית היא רַכַּבְלִים. בעקבות הצורה החלופית, הנחשבת שיבוש, רַכְבָּל, נוהגים להשתמש גם בצורה רַכְבָּלִים.
152
זוהר לוי שואל/ת: האם מותר להשתמש במילה "איזה" גם לצורת נקבה. לדוגמה: איזה חולצה יפה, או שיש להשתמש רק במילה "איזו" לצורת נקבה?
רוביק עונה:
'זה' הוא כינוי רמז לזכר, 'זו' – לנקבה, ולכן איזה ואיזו משמשים באותה דרך. ואולם 'איזה' משמש בשפת הדיבור שלנו ככינוי רמז לצרכים רבים, ויש לו משמעות ריגושית עצמאית, ולכן הבידול המגדרי שלו היטשטש בשפת הדיבור.
153
נתי שואל/ת: יש כמה מילים שלצורת הריבוי שלהן נוסף דגש באות האחרונה, למשל מוסכּים, משאבּים, מסכּים. מדוע זה קורה? למה במילה מרחבים, מערכים, זה לא קורה? והאם אתה יכול להסביר את התופעה של הגיית מילה משאבּ עם ב' דגושה?
רוביק עונה:
בשמות לא מעטים בעברית זוכה האות האחרונה לדגש ברבים ובנקבה. בחלק מהמקרים המילה היא משורש בגזרת הכפולים, כאשר בצורת היחיד ע' ול' הפועל מתלכדות, וכיוון שבסוף המילה לא יבוא בעברית דגש הוא יישמע רק בנטיות: מוסכּים ומסכּים מהשורש סכ"כ, וכן כפּות (כפ"ף), חגּים (חג"ג) ועוד. יש קבוצת מילים בגזרת השלמים, כמו גם מילים נטולות שורש, שבהן האות האחרונה מודגשת ללא סיבה ידועה, אלא כמסורת שקודשה בניקוד הטברני: קטנּים, זמנּים, חרַכּים, וכן עקרבּים, שרעפּים, ובמילה שבשאלה – משאבּים. כאן המקור הוא בספר שופטים: "מקול מחצצים בין משאבּים". משאבּ בדגש גם ביחיד היא גזירה לאחור מצורת הרבים, אולי מפני שהצורה ברבים מקובלת יותר מצורת היחיד. הגייה זו אינה תקנית, כמובן.
154
מאור שואל/ת: מדוע במילים פרפראה וגרוטאה נשמרת האות א׳ בצורת היחיד, בניגוד להרפתקה, קופסה, דוגמה, כורסה וכו׳?
רוביק עונה:
המילים שבשאלה אינן עשויות מעור אחד וממקור אחד. 'הרפתקה', 'כורסה' ו'דוגמה' הן במקורן מילים ארמיות המסתיימות בא': הרפתקא, כורסא, דוגמא. על פי המגמה לתת למילים אלה צביון עברי הומרה א' מסיימת בה', כמו גם ב'משכנתה', 'שאילתה' וכדומה. 'קופסה' ו'גרוטאה' הן ממקור יוונית ולכן אין בהן א' מקורית, אבל צורות הרבים, בהשפעת הארמית, זכו לחציצה של א': קופסאות, גרוטאות. 'פרפראות' היא צורת הרבים של המילה 'פרפרת', גם כאן בחציצת א'. המילה 'פרפראה' אינה קיימת בעברית.
155
מאור שואל/ת: באחת מתוכניות הלילה בירך השדרן ״חצות טובים״. האם נכון כך לומר? והאם במקום "אחר צהריים טובים" אפשר לומר ״מנחה טובה״?
רוביק עונה:
אין סיבה למנוע את תוספת התואר 'טוב' לחלקים שונים של היום, אבל 'חצות טובים' הוא מוטציה. 'חצות' הוא שם עצם בנקבה, קיצור של הביטוי 'חצות הלילה', ולכל היותר ניתן לומר "חצות טובה", למרות שזה נשמע רע.
156
יוש בן מאיר שואל/ת: עד כמה שידוע לי, לאברי הגוף הזוגיים, הריבוי מופיע בנקבה בהוספת תארים: ידיים ארוכות, אוזניים גדולות, עיניים כחולות וכו'. מדוע דווקא לשדיים יש מופע בזכר או גם וגם? שדיים קטנים, שדיים מלאכותיים וכו'?
רוביק עונה:
יש אכן מוזרות מסוימת בכך שדווקא השדיים הנשיים הם שם עצם בזכר, ואין לכך סיבה הגיונית אלא היסטורית. בתנ"ך מופיע המילה בצורת הרבים 20 פעם. בשניים מהמופעים אנו למדים שזהו שם בזכר: “"רחם משכיל ושדיים צומקים"; "שני שדייך כשני עופרים". הכלל הוא שאין משנים מינו של שם עצם המופיע בתנ"ך.
157
ניצן סלע שואל/ת: איך אומרים גורילה זכר?
רוביק עונה:
'גורילה' הוא שם בזכר. העובדה שהמילה מסתיימת ב-ה אינה רלוונטית כיוון שזו אינה מילה עברית. אם רוצים לציין את מין בעל החיים יש להוסיף: גורילה זכר / גורילה נקבה.
158
סמיון שואל/ת: לצורך כתיבה על מצבה, איך מתייחסים לסבא-רבא בשייכות: בעלי, אבינו, סבינו, ומה ההמשך? סבא-רבינו? סבינו-רבא? סבינו-רבינו? או משהו אחר?
רוביק עונה:
מאוד לא רצוי להשתמש בצורות נטייה נוסח 'סבא-רבנו' ואחרות, ולטעמי גם לא דרוש. ההגדרה של האיש כסב תובן גם כהתייחסות לדורות צעירים יותר. כיתוב מצבה הוא טקסט נקי המחייב פשטות. למעשה גם הנטיות מכבידות ואינן הכרחיות. די לכתוב 'סב, אב, בעל', או באופן פחות פורמלי: אבא, סבא, בעל (או בן זוג וכדומה). אם זה הכרחי יש לכתוב: בעלי, אבינו, סבֵנו, בסדר הנראה לכם נכון.
159
בר עדיאל שואל/ת: מהי צורת הרבים של המילה 'מישהו"?
רוביק עונה:
'מישהו' הוא הרכב של 'מי+שֶ+הוא'. מכאן שאפשר להמיר את 'הוא' בכינוי גוף מקביל לנסתר: היא, הם, הן, ונקבל 'מישהי', 'מישהם', מישהן'.
160
גדעון שואל/ת: בהתייחס לשאלה על ההולנדים, מה הדין לגבי התאילנדים? הרי תאי-לנד היא ארצו של העם התאי (או הסיאמי). יש הבדל בין "תושבי ארץ השפלה" לבין "תושבי ארצו של העם התאי".
רוביק עונה:
תאיים היא אפשרות אלגנטית ואולי אף מדויקת יותר מ'תאילנדים', כפי ש'אירים' עדיף על 'אירלנדים', אך היא אינה נוחה להגייה עקב הי', ולכן מועדפת הצורה הארוכה, שאינה שגיאה: תאילנדים, תושבי תאילנד.
161
גור שוקר שואל/ת: מה אומרים, חופשית או חופשייה?
רוביק עונה:
הצורה הנכונה היא 'חופשית'. הסיומת –ייה לנקבה נכונה רק במקרים של שייכות למקום או לקבוצה היוצרת שם עצם: רוסייה, דתייה, וגם זה רק בחלק מהמקרים. שם התואר יהיה תמיד בסיומת –ית. למשל: יהודייה הוא שם עצם המתייחס לאשה השייכת לעם היהודי, יהודית – שם תואר המתייחס לשלל עניינים. בעבר נהגו החרדים לקרוא לחילוניים 'חופשיים', ולכן ניתן היה לומר על אישה חילונית שהיא 'חופשייה'.
162
בר עדיאל שואל/ת: מהי צורת הרבים של המילה נענע? האם יחיד הוא צמח הנענע, ורבים - צמחי הנענע? או שישנה צורה אחרת?
רוביק עונה:
עשבי התיבול קרויים כולם בשמות קיבוציים, כלומר, שם ביחיד המייצג קבוצה. הדבר נכון לגבי הפטרוזיליה, הבזיליקום, האורגנו, וגם הנענע. הסיבה לכך היא שהם נקטפים, נרכשים ונצרכים תמיד בקבוצות ולא ביחידים. אם יש חשיבות לצורת היחיד, למשל במתכון מטופל היטב, אפשר לכתוב או לומר "הניחו גבעול נענע..." או '"הניחו עלה בזיליקום".
163
אליעזר מלכיאל שואל/ת: 'אני ואשתי אוהבים זה את זה', 'אוהבים זה את זו', 'אוהבים זה את זו וזו את זה', 'אוהבים אחד את השני', אוהבים אחד את השנייה' -- כיצד אפשר לבטא באלגנטיות את ההדדיות המבוקשת, כשמדובר בזכר ובנקבה או בזכרים ובנקבות, וכיוצא בזה מכשולים בפני האלגנטיות?
רוביק עונה:
בשירה של נעמי שמר "בלילה שכזה" מופיעה הגירסה הארוכה: "בלילה שכזה אהבנו זה את זו וזו את זה". אם רוצים גירסה מקוצרת אין ברירה אלא להקדים את הזכר או את הנקבה, אבל השימוש בלשון רבים (אהבנו) מצביע על כך שהאהבה היא הדדית. ' אהבנו אחד את השנייה' ולהיפך פסול, שכן הוא יוצר היררכיה הזרה לרוח הצירוף.
164
איתי הולצמן שואל/ת: איך אומרים שֶסֶק ברבים?
רוביק עונה:
שְסָקִים. שובר שיניים, אבל זה מה יש. אפשר להסתפק בצורת היחיד: תביא שני קילו שסק. שובר שיניים, אבל פחות.
165
אברהם שואל/ת: מה מקור המילה מאה? ומדוע הספרה 100 לא נקראת עשרים? המילה שלושים (3*10=30) מורכבת מן המילה שלוש בתוספת הסיומת "ים", המילה ארבעים (4*10=40) מורכבת מן המילה ארבע בתוספת הסיומת "ים" וכך הלאה.... לפי אותו עיקרון (10*10=100) הייתה אמורה להיום עשר+ים עשרים!! ולא מאה!
רוביק עונה:
השיטה העשרונית בנויה על כך שבכל סיום קבוצה עשרונית משמשת מילה חדשה ועצמאית. עשר: מאה יחידות, מאה: עשר עשרות, אלף: עשר מאות, רבבה (בתנ"ך): עשרת אלפים, ובהמשך מילים לועזיות שבהן הקפיצות גדולות יותר, באלפים. מיליון: אלף אלפים, מיליארד (או ביליון בשיטה חלופית): אלף מיליונים וכך הלאה. המילה מאה עצמה עתיקה מאוד, והגיעה לעברית משפות קדומות יותר כמו אכדית, אוגריתית ואחרות.
< הקודם ... 11 12 13 14 15  ... הבא >