שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
361
יוני הרשקוביץ שואל/ת: מהו שם הפועל לפעולה ״כבישה״ (של חמוצים וכדו׳)? האם לִכְבּוש (כ' רפה) או לִכּבוש (ב' רפה)?
רוביק עונה:
לכבּוש היא הצורה התקינה, על פי חוקי בג"ד כפ"ת. לכּבוש היא צורה דיבורית, בהשפעת שם הפעולה כְבישה, שבו אכן כ' דגושה וב' רפויה.
362
ריקי דרוקמן שואל/ת: איך יותר נכון לומר את המילה "צהרים", בשני קמצים קטנים, או קמץ גדול קמץ קטן? זגג מלומד אמר לי שעל פי טעמי המקרא, הדרך השנייה היא הנכונה.
רוביק עונה:
כבודו של הזגג במקומו מונח, אבל אין קשר בין ההגייה של המילה לטעמי המקרא. המילה מנוקדת במקרא ובעברית החדשה צָהֳרַיִם, בקמץ קטן + חטף קמץ קטן, ויש לקרוא אותה zohorayim.
363
אורי ס' שואל/ת: נהניתי לקרוא את תשובתך בעניין ״יש את״, אך אני מבקש לציין את האי-נוחות (discomfort) שחשתי כשכתבת על אי-הנוחות (the island of comfort), שהרי אין כאן צירוף סמיכות, או שמא מדובר כאן באי של הבנה מצדי?
רוביק עונה:
צירופי מיליות-פותחות הם צורת ביניים בין צירופי סמיכות רגילים לבין הרכב של תחילית+שם עצם. 'אי' במקורה המקראי היא מילת שלילה, 'אי נוחות' מקביל לצירופי סמיכות לכל דבר כמו 'חוסר נוחות' או 'היעדר נוחות.' השאלה אם יש להציב ה' הידיעה לפני הנסמך כאילו מדובר במילה אחת, או לפני הסומך כמקובל בסמיכויות, היא עניין של תקנה ונוהג. אין לפסול לא את "האי-נוחות" ובוודאי את "אי הנוחות".
364
נינה חרמון שואל/ת: כאשר אני משתמשת בתוכנת waze בנסיעה באוטו, הקריין המכוון אומר: "בעוד 200 מטר פנה ימינה". האם נכון להגיד "בעוד ....", אני חושבת שהייתי אומרת: "עוד 200 מטר, פנה ימינה". אשמח לדעת האם הקריין שוגה או אני.
רוביק עונה:
שתי הצורות נכונות, ושתיהן מופיעות בתנ"ך במשמעות "נוסף על". עם זאת היום "בעוד" במשמעות זו נשמע דיבורי יותר, ואילו "עוד" נקי ואלגנטי יותר.
365
נועם מציריך שואל/ת: האם הביטוי ״אתה לא חייב לי כלום", או "שום דבר״ אומר למעשה שאתה כן חייב לי (שלילה כפולה)?
רוביק עונה:
אין כאן שלילה כפולה. 'כלום' כמו גם 'שום דבר' פירושם 'משהו'. אנחנו תופסים אותם כשלילה, מאחר שהם באים רק במשפטי שלילה. איננו נוהגים לומר "יש לי כלום", או "יש לי שום דבר", למרות שמבחינת המשמעות פירוש המשפטים הוא "יש לי משהו".
366
אורי ס' שואל/ת: בהמשך לשאלה ולתשובתך בעניין ״יש לי את אותו הספר״: בזמנו למדנו בתיכון שאין ״יש את״ ואין ״אין את״. זאת אומרת: ״את אותו״ הוא צמד תקין, אבל ״יש את״ איננו. זכרתי נכון?
רוביק עונה:
"יש לי את הספר" הוא אחד השיבושים הוותיקים ביותר בעברית החדשה. הוא נחשב שיבוש שכן במשפט הזה "הספר" הוא נושא המשפט, בעוד "את" מופיע לפני מושא. לכן המשפט הנכון הוא "יש לי הספר": הספר נושא, יש נשוא, לי מושא. מקור השיבוש, וכמוהו מקור אי הנוחות בצורה התקינה, הוא באנלוגיה למשפטים כמו "אני מחזיק את הספר" ודומים לו. האנלוגיה גורמת לכך שאינטואיטיבית אנחנו מזהים את "הספר" כמושא. השיבוש לא זכה אם כן לתו תקן אבל אין לראות בו שיבוש שיש או אפשר לבער מן השפה, אלא התפתחות דיבורית לגיטימית. הבלשן חיים בלנק כותב בספרו "לשון בני אדם" על מנהל בית הספר המתגאה בהישגיו בביעור שגיאות אצל תלמידים. "רק את 'יש לי את' לא הצלחנו לבער", אומר המנהל, "יש להם את ההרגל הזה, ואי אפשר לעקור אותו".
367
אירית שואל/ת: מה הצורה הנכונה: 'למדנו באותה כיתה,' או: 'למדנו באותה הכיתה?' וכן: 'יש לי אותו הספר שיש לך', או: 'יש לי את אותו הספר שיש לך'?
רוביק עונה:
'למדנו באותה הכיתה' מכיל עודפות. זו אינה שגיאה אבל עדיף 'למדנו באותה כיתה'. "יש לי את אותו" נחשב לכאורה כשגיאה שלח עודפות, אך למעשה זו צורה לגיטימית. "את" היא מילת יחס המציינת מושא, "אותו" היא כינוי רמז ("אותו שולחן" פירושו "השולחן ההוא"). במקורות אפשר למצוא כמה וכמה פעמים את הצירוף "את אותו", בעיקר בתלמוד הירושלמי וגם בתוספתא, למשל: "במי דברים אמורים? בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח".
368
אמוץ פלג שואל/ת: מדי פעם אני שולח הזמנה לישיבה משותפת של שתי הנהלות, ואני מתחבט האם לשלוח ל'חברי ועד הנהלות', או ל'חברי ועדי הנהלה'.
רוביק עונה:
הנכון הוא "חברי ועדי הנהלה (וגם: חברי ועדי הנהלות), שכן מדובר בכמה ועדים. עדיף לא להשתמש בשרשרת של סמיכויות, אלא לכתוב: 'אל חברי הוועדים של הנהלות...'.
369
יוסי שואל/ת: האם נכון לומר 'ישראל ידועה בתור מדינת הסטארט אפ', או 'ישראל ידועה כמדינת הסטארט אפ'?
רוביק עונה:
האפשרות הראשונה היא דיבורית, ואילו בטקסטים מוקפדים יש להשתמש באפשרות השנייה. 'בתור' במשמעות כ' הוא גלגול של המילה 'בתורת'. מנהיגי ישראל הצעירה נהגו לומר 'בתוּר'.
370
אילנית שואל/ת: האם יש לומר 'גובר והולך' או 'הולך וגובר'?
רוביק עונה:
גם וגם. הצורה קדומה יותר היא "הולך וגובר", ובמשנה מופיע הביטוי "הולך ופוחת". הצורה ההפוכה, "פוחת והולך" אופיינית ללשון הביניים, אם כי אפשר למצוא בה גם את "הולך וגובר". נתן זך סיכם את המחלוקת ב"שיר ערב": "והייתי מסתבך והולך, והולך והולך ומסתבך".
371
אסתר כרמל שואל/ת: מדוע רוב האנשים, כולל קריינים מקצועיים, אומרים 'מֵגיע' בצירה במקום מַגִּיע בפתח או 'מֵכּירים' במקום מַכּירים?
רוביק עונה:
הסיבה לשיבוש היא האנלוגיה. אנו אומרים מֵגיע (שורש נג"ע) בהקבלה ל'מֵבין' (שורש בו"ן) שכן אלה שורשים עלולים (שבמימושים שלהם מופיעים תמיד או לעיתים שני עיצורים ולא שלושה). מצד שני אפשר לשמוע גם את "מָבין", באנלוגיה הפוכה.
372
דורית פרידמן שואל/ת: האם יש חוק המתנגד לשימוש באות ה' במקום ש' בהוראת אשר?
רוביק עונה:
ה' בראש פסוקית בתוך משפט היא הצורה התקנית כאשר הפועל הוא בבינוני: "האיש ההולך ברחוב". הוויכוח הוא האם מותר להמיר אותה בש', ולומר או לכתוב "האיש שהולך ברחוב". על פי רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון, הנטייה היום היא לא לפסול את האפשרות הזו. גדיש מוסיפה כי האקדמיה לא קבעה בנושא הזה כללים.
373
אתי פליקס שואל/ת: בתי שבכיתה ז' הציגה שאלה חשובה: למה אומרים "גר בפתח תקווה" בפ' לא דגושה, אבל אומרים "יש חמאה בפופקורן" בפ' דגושה?
רוביק עונה:
בעברית פ' דגושה ו-פ' רפה מתחלפות ביניהן לפי כללים קבועים, ולכן נאמר "שנה חדשה בַפֶּתח', אבל 'נסעתי לְפֶתח תקווה'. הכלל הזה לא חל על מילים לועזיות, שם f ו-p מייצגות עיצורים נפרדים ועצמאיים, ולכן אין לשנות אותן. פּופקורן יהיה תמיד בפ' דגושה, פנטזיה וגם פֶסטיבל, תמיד בפ' רפה.
374
דנה שואל/ת: בני נבחן בלשון על תבניות ומשקלים, ויש לי הרגשה שפסלו לו תשובות לא בצדק: האם תבנית המילה ״מקדח״ זהה לתבנית המילה ״מסמר״? האם תבניות המילים ״בררן״ ודאגן״ זהות לתבנית המילה ״שקדן״? משה שמואלי שואל באותו עניין: מדוע אומרים צלבנים בב' רפויה ולא צלבָּנים בב' דגושה?
רוביק עונה:
'מקדח' ו'מסמר' הן כמובן באותו משקל, המאפיין מכשירי: מַקְטֵל. 'בררן', 'צלבן' ו'דאגן' שייכות למשקל המתעתע קַטְלָן (או פַעֲלָן). במשקל הזה ע' הפועל היא לעיתים בחצי תנועה (דאגן ובררן) ולעיתים באפס תנועה, כמו שקדן. רינה בן שחר מוסיפה כי בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, ניקדו דגש חזק בעיצור השני (ע’ הפועל), והשווא נחשב לשווא נע; לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’, שאין סיבה להדגיש את העיצור השלישי שלו. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל ולהימנע מסימון דגש בע’ הפועל: ‘סַדְרָן’, שדרן’, אבל השאירו את ההיגוי הדגוש המורגל של ‘וכּחן’, ‘קבּלן’, ‘דבּרן’ ועוד כמה.
375
עדנה שואל/ת: מה נכון לומר: להעז או להעיז?
רוביק עונה:
כאשר מדובר במהלך הדורש אומץ וחוצפה, הצורה הנכונה היא להעֵז, וכן הֵעֵז, מעֵז ויעֵז, שכן השורש הוא כפול: עז"ז. אנו אומרים, למשל, להסֵב משורש סב"ב ולא להסִיב. להעיז משורש עו"ז פירושו לאסוף ולכנס, והשימוש בו נדיר. מן השורש הזה נוצרה המילה מָעוז.
< הקודם ... 21 22 23 24 25  ... הבא >