שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. עקב עומס השאלות לא נוכל להשיב על יותר משאלה אחת בשבוע, נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
406
דן בריגה שואל/ת: בהקשר חשמלי, איך נכון לומר: להטעין או לטעון?
רוביק עונה:
כמו במקרים רבים אחרים, גם וגם. זה נכון גם לגבי משאות: 'הטעין את הארגזים' ו'טען את הארגזים' הן חלופות לגיטימיות, וכך בתחום החשמל והאלקטרוניקה.
407
עמליה שואל/ת: איך נכון להגות את השם דפנה? במלעיל או במלרע?
רוביק עונה:
הגיית שמות עבריים היא בדרך כלל עניין של בחירה. ברוב שמות הבנות המסתיימות ב-ָה הבחירה הקובלת היא מלעילית. אורה, גילה רינה במלעיל הן ילדות בגן דיצה. ארבע המילים האלה במלרע הן מילים נרדפות לשמחה, שגם היא שם במלעיל, לבן או לבת. במקרה של דפנה אין הכרעה. במלרע השם נשמע עברי ונאה, ורק השבוע התקשרה אלי עיתונאית ששמה דפנה, והסבירה לי שאמה התעקשה על ההגייה המלרעית. השם דפנה במלעיל מזכיר את השם הבינלאומי דפני.
408
נועה שואל/ת: איך הוגים את המילה פרג, שמובנה המילוי שנמצא בתוך אוזן המן שאוכלים בפורים?
רוביק עונה:
למילה פרג שתי צורות להגייה, לשתיהן בסיס במקורות אם כי הצורה המקובלת יותר היא פָרָג. מקובל להבחין בין פָרָג, הפרח, לבין פֶרֶג, הגרגירים שמהם מכינים עוגות ואוזני המן.
409
אבי המן שואל/ת: איך נכון לומר: לוּט או לוּטֶה? האם אחת מהן מוטעית ומה מקור הטעות?
רוביק עונה:
הצורה 'לוטה' מוטעית אף כי השימוש בה מתרחב. 'לוט' המקראית, שפירושה מכוסה, היא בינוני פעול במשקל קל מן השורש לו"ט, ואין סיבה דקדוקית להוסיף לה ה'. הצורה לוטה נובעת ככל הנראה מגזירה לאחור של צורת הנקבה לוּטָה, בהשפעת זוגות מגזרת נחי ל"ה כמו 'דומה-דומה', וכן מהנדירות של הופעות בינוני פעול בגזרה הזו.
410
ליאן שואל/ת: איך צריך לומר: 'לכי על בטוח', או 'תלכי על בטוח'?
רוביק עונה:
גם וגם. 'לכי על בטוח' הוא שימוש נכון ותקני בלשון הציווי, אבל בעברית המדוברת וגם במקורות מחליף העתיד לעיתים קרובות את הציווי.
411
אורי פרמן שואל/ת: האם מותר/נכון לומר ״שנית כל״ לאחר שאומרים ״ראשית כל״?
רוביק עונה:
'שנית כל' הוא ביטוי דיבורי שנוצר בהשפעת 'ראשית כל'. ראשית כל מופיע בספרות השו"ת כפתיחה למכתבים, בשפות שונות כגון אנגלית: first of all, ובתנ"ך כחלק מסמיכות. בעוד 'ראשית' הוא אכן מונח מכליל (התחלה של כל הדברים שיבואו מעתה), לתוספת כל ב'שנית כל' אין למעשה משמעות. 'שנית' נאה, פשוט ומדויק.
412
אמוץ פלג שואל/ת: איך אומרים יומרה: בחולם או בשורוק?
רוביק עונה:
המילה המקורית היא יוּמרה בתנועת u. ואולם, בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת ההגייה שלה בתנועת o, בעקבות הפופולריות של משקל קָטְלה (kotla), המוכרת ממילים עתיקות כמו חָכמה, מילים מתחיית הלשון כמו יָזמה ואָפנה, ומילים חדשות כמו חָמרה ותָכנה. אין לראות בצורה החדשה שגיאה, אלא חלופה לגיטימית והתפתחות טבעית של השפה.
413
עופר שואל/ת: איך נכון לומר: מזרן או מזרון? מַצָּת או מַצִּית?
רוביק עונה:
על פי התקן יש לומר מזרָן, המילה מזרון מקובלת מאוד ואין לראות בה מילה תת-תקנית אלא חלופה לגיטימית. מצָת ומצית שתיהן חלופות נאות ותקניות כאשר מדובר בהצתת סיגריה. כשמדובר במכוניות המילה היא מצָת, וכן חלופה נושנה שאינה בשימוש היום, מַצֵּת.
414
יוני הרשקוביץ שואל/ת: מהו שם הפועל לפעולה ״כבישה״ (של חמוצים וכדו׳)? האם לִכְבּוש (כ' רפה) או לִכּבוש (ב' רפה)?
רוביק עונה:
לכבּוש היא הצורה התקינה, על פי חוקי בג"ד כפ"ת. לכּבוש היא צורה דיבורית, בהשפעת שם הפעולה כְבישה, שבו אכן כ' דגושה וב' רפויה.
415
ריקי דרוקמן שואל/ת: איך יותר נכון לומר את המילה "צהרים", בשני קמצים קטנים, או קמץ גדול קמץ קטן? זגג מלומד אמר לי שעל פי טעמי המקרא, הדרך השנייה היא הנכונה.
רוביק עונה:
כבודו של הזגג במקומו מונח, אבל אין קשר בין ההגייה של המילה לטעמי המקרא. המילה מנוקדת במקרא ובעברית החדשה צָהֳרַיִם, בקמץ קטן + חטף קמץ קטן, ויש לקרוא אותה zohorayim.
416
אורי ס' שואל/ת: נהניתי לקרוא את תשובתך בעניין ״יש את״, אך אני מבקש לציין את האי-נוחות (discomfort) שחשתי כשכתבת על אי-הנוחות (the island of comfort), שהרי אין כאן צירוף סמיכות, או שמא מדובר כאן באי של הבנה מצדי?
רוביק עונה:
צירופי מיליות-פותחות הם צורת ביניים בין צירופי סמיכות רגילים לבין הרכב של תחילית+שם עצם. 'אי' במקורה המקראי היא מילת שלילה, 'אי נוחות' מקביל לצירופי סמיכות לכל דבר כמו 'חוסר נוחות' או 'היעדר נוחות.' השאלה אם יש להציב ה' הידיעה לפני הנסמך כאילו מדובר במילה אחת, או לפני הסומך כמקובל בסמיכויות, היא עניין של תקנה ונוהג. אין לפסול לא את "האי-נוחות" ובוודאי את "אי הנוחות".
417
נינה חרמון שואל/ת: כאשר אני משתמשת בתוכנת waze בנסיעה באוטו, הקריין המכוון אומר: "בעוד 200 מטר פנה ימינה". האם נכון להגיד "בעוד ....", אני חושבת שהייתי אומרת: "עוד 200 מטר, פנה ימינה". אשמח לדעת האם הקריין שוגה או אני.
רוביק עונה:
שתי הצורות נכונות, ושתיהן מופיעות בתנ"ך במשמעות "נוסף על". עם זאת היום "בעוד" במשמעות זו נשמע דיבורי יותר, ואילו "עוד" נקי ואלגנטי יותר.
418
נועם מציריך שואל/ת: האם הביטוי ״אתה לא חייב לי כלום", או "שום דבר״ אומר למעשה שאתה כן חייב לי (שלילה כפולה)?
רוביק עונה:
אין כאן שלילה כפולה. 'כלום' כמו גם 'שום דבר' פירושם 'משהו'. אנחנו תופסים אותם כשלילה, מאחר שהם באים רק במשפטי שלילה. איננו נוהגים לומר "יש לי כלום", או "יש לי שום דבר", למרות שמבחינת המשמעות פירוש המשפטים הוא "יש לי משהו".
419
אורי ס' שואל/ת: בהמשך לשאלה ולתשובתך בעניין ״יש לי את אותו הספר״: בזמנו למדנו בתיכון שאין ״יש את״ ואין ״אין את״. זאת אומרת: ״את אותו״ הוא צמד תקין, אבל ״יש את״ איננו. זכרתי נכון?
רוביק עונה:
"יש לי את הספר" הוא אחד השיבושים הוותיקים ביותר בעברית החדשה. הוא נחשב שיבוש שכן במשפט הזה "הספר" הוא נושא המשפט, בעוד "את" מופיע לפני מושא. לכן המשפט הנכון הוא "יש לי הספר": הספר נושא, יש נשוא, לי מושא. מקור השיבוש, וכמוהו מקור אי הנוחות בצורה התקינה, הוא באנלוגיה למשפטים כמו "אני מחזיק את הספר" ודומים לו. האנלוגיה גורמת לכך שאינטואיטיבית אנחנו מזהים את "הספר" כמושא. השיבוש לא זכה אם כן לתו תקן אבל אין לראות בו שיבוש שיש או אפשר לבער מן השפה, אלא התפתחות דיבורית לגיטימית. הבלשן חיים בלנק כותב בספרו "לשון בני אדם" על מנהל בית הספר המתגאה בהישגיו בביעור שגיאות אצל תלמידים. "רק את 'יש לי את' לא הצלחנו לבער", אומר המנהל, "יש להם את ההרגל הזה, ואי אפשר לעקור אותו".
420
אירית שואל/ת: מה הצורה הנכונה: 'למדנו באותה כיתה,' או: 'למדנו באותה הכיתה?' וכן: 'יש לי אותו הספר שיש לך', או: 'יש לי את אותו הספר שיש לך'?
רוביק עונה:
'למדנו באותה הכיתה' מכיל עודפות. זו אינה שגיאה אבל עדיף 'למדנו באותה כיתה'. "יש לי את אותו" נחשב לכאורה כשגיאה שלח עודפות, אך למעשה זו צורה לגיטימית. "את" היא מילת יחס המציינת מושא, "אותו" היא כינוי רמז ("אותו שולחן" פירושו "השולחן ההוא"). במקורות אפשר למצוא כמה וכמה פעמים את הצירוף "את אותו", בעיקר בתלמוד הירושלמי וגם בתוספתא, למשל: "במי דברים אמורים? בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח".
< הקודם ... 26 27 28 29 30  ... הבא >