שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. עקב עומס השאלות לא נוכל להשיב על יותר משאלה אחת בשבוע, נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
496
אורה שואל/ת: פָּרָג או פֶּרֶג? במה ממלאים את אזני המן?
רוביק עונה:
התשובה: גם וגם. מאחר שהמילה מופיעה במשנה ברבים בלבד ("האורז והדוחן והפרגין והשומשומין", שביעית ב ז), אין הכרעה לצורת היחיד, וזאת כבר במילון בן יהודה.
497
אורטל מאזור הדרום שואל/ת: כאשר מופיעה במילה אות המנוקדת בצירה ואחריה האות י', האם יש לבטא את האות י'? אשמח אם תתייחס בעיקר למילים ליצן, להיטיב ומיתר?
רוביק עונה:
כל מילה והסיפור שלה. לֵצן וליצן מופיעות שתיהן במקורות, בלשון חכמים. השורש הוא אמנם לצץ אבל הצורה ליצן היא המקובלת יותר. מיתר היא מן השורש יתר והי' כאן הכרחית. הֵטיב והֵיטיב מקובלות שתיהן, למרות שהצורה הדקדוקית היא הֵטיב. שתי הצורות מופיעות במקרא. כאשר האות י' מופיעה יש להגות אותה, אבל בעדינות.
498
אושרית שואל/ת: כיצד יש לומר – אני מתַבֶּלֶת או מתַבלֶנֶת?! תיבול או תִבלון?
רוביק עונה:
שתי הצורות נכונות. יש המגדירים את "לתבלן" כפועל בלשון הדיבור, אבל הוא חדר לתחום המסחרי וזכה ללגיטימציה. הצורה המקורית בתלמוד היא "תֶבֶל" במשמעות תבלין, ומכאן הפועל התלמודי "לתבל". "תֶבֶל" מופיעה בתלמוד גם בצורת רבים "תְבָלין", וכבר בתלמוד היא מופיעה גם ביחיד, ועל פי חנוך ילון ואחרים יש לקרוא אותה ביחיד תַבְלין, במשקל דומה למילים כמו גלעין ולגין. נראה שהסיבה לכך היא המשמעות המקראית של תֶבֶל: זימה ותועבה. בעברית החדשה, למרות מחאות כמה מדקדקים, תבלין היא הצורה היחידה ביחיד, וברבים – תבלינים. מ"תבלין" נוצר הפועל "לתבלן", בתהליך הקרוי גם "שורש תנייני" (משני), שורש הנוצר משם עצם.
499
שואל/ת: איך נכון לומר? השמין או שָמן? הרזה או רָזה?
רוביק עונה:
גם וגם. "השמין" במשמעות "נעשה שמן" קיים כבר במקרא. "הרזה" המקביל ל"נעשה רזה" היא צורה חדשה, באנלוגיה ל"השמין".
500
איל מגבעתיים שואל/ת: הצבע סגול נכתב סָגול או סֶגול (כמו הניקוד), או שמא שתי האפשרויות נכונות?
רוביק עונה:
הצבע סגול הוא במשקל הצבעים, ולכן יש לומר סָגול, כמו אָדום, צָהוב וכָחול.
501
איתן וליש שואל/ת: מה דעתך בענין הצְמיג (בשווא) בפרסומות רשמיות של משרד התחבורה, לעומת צָמיג (בקמץ)? לפי אבן שושן זה בשווא, אך לפי לוח השמות של ברקלי זה בקמץ?
רוביק עונה:
אלו שתי מילים שונות במשמעותם. צְמיג הוא גלגל הגומי העוטף את גלגלי הרכב, וכך היה מאז ומתמיד. צָמיג הוא שם תואר המצביע על תכונת הצמיגות. בלשון הדיבור נוהגים לומר צָמיג גם על הגלגל.
502
אלי שנהב שואל/ת: האם המידע נמסר לי באופן 'בלעדי' או באופן 'בלבדי'? מה נכון?
רוביק עונה:
והתשובה, גם וגם. "בלעדי" מוקדמת יותר, אך שתי המילים הן שמות תואר במשמעות דומה. שתיהן נגזרו ממילות יחס: "בלעדֵי" ו"בלבד".
503
אליעזר ארז שואל/ת: מיכאל בני בן תשע שנים, ואחיו דניאל בן שלוש. האם לא נכון לומר שמיכאל גדול 'פי שלוש' פעמים יותר מדניאל? הרי פעם היא מילה בנקבה. מדוע האופנה היא לומר זאת בזכר, 'פי שלושה'?
רוביק עונה:
הנטייה הטבעית שלנו היא לומר "פי שלוש" או "פי חמש", כיוון שכמו אליעזר אנו מצרפים במחשבתנו למילה "פי" את המילה "פעמים", בנקבה, ובצדק. ובכל זאת הצורה התקינה היא בזכר, וזאת על פי המקרא, שם מופיע שלוש פעמים הביטוי "פי שניים". מן המקרא נגזרה ההוראה שאחרי "פי" יבוא תמיד מספר בזכר: פי שלושה, פי עשרה וכדומה. מה הסיבה ללשון זכר בתנ"ך? ההסבר המקובל מובא במילון בן יהודה. המילה "פה", שהיא מילה בזכר, פירושה גם חלק או קצה, ויתכן שיש כאן צורה משנית של המילה "פאה". זה ההסבר לביטוי "מלא מפה אל פה", כלומר, מקצה אל קצה. לפי ההשערה, 'פי' הוא קיצור של צורת הריבוי של 'פה' במשמעות חלק: פים, ובמקור היה צריך לומר "פים שניים", כלומר, חלקים שניים, שני חלקים. כבר בספר בן סירא מתקופת בית שני וברוב המקרים אחריו, הביטוי "פי שניים" הובן במשמעות שתי פעמים, כפליים. אבל, כאמור, כתיבת המספר בזכר היא הכלל הקובע, בעקבות המקרא.
504
אלישע פרוינד שואל/ת: שמעתי ברדיו את המונח "מטפה", אותו מיכל לכיבוי אש המכונה גם מטף. במילון אבן שושן, מופנה הקורא בערך "מטף" ל "מטפה". מה נכון?
רוביק עונה:
הצורה התקנית היא מטפּה, בפ' דגושה. היא מופיעה במונחי הכבאות של האקדמיה. המקור הוא מעורב, והוא קשור למילים כמו טיפה, והמילה התלמודית טפי שפירושה כלי לטפטוף נוזלים. המילה מַטָּף היא חלופה לא תקנית אך נפוצה. היא באה מהשורש נטף, ויש לה פירוש במונחי נגרות בניין: צינור או אמצעי ניקוז של מי הגשמים.
505
אמה וינוקור שואל/ת: האם נכון לומר "סולואים", כפי שצביקה הדר לדוגמא מרבה להגיד בהנחיית התכנית כוכב נולד, או טאבואים?
רוביק עונה:
מילים לועזיות ברבים נענות בדרך כלל לחוקי הדקדוק העברי באופן חלקי. לכן קשה לדבר על תקנים בעניין זה. "הומואים" דווקא נקלט, "סולואים" אינו שונה עקרונית מדואטים. עם זאת אנחנו חשים שלא בנוח עם הצורה הזו כי בעברית אין כמעט שמות עצם המסתיימים בתנועת O. על כן מומלצת שיטה הקרויה "טכניקת ההימנעות". במקום סולואים – שירי סולו. במקום טאבואים – תחומי טאבו.
506
אמיר מראשון לציון שואל/ת: איך יש להגות את המילה לככב?
רוביק עונה:
על פי כללי השפה יש לומר לְכַכֵּב ובעבר כִּיכֵּב. השימוש הנפוץ, בהשפעת המילה כּוֹכָב, הוא לְכַּכֵב וכִּיכֵב. זו דוגמה נאה לפער שיש לפעמים בין תקן לשוני לבין התפתחות השפה. ציבור הדוברים מתבקש להרגיש בנוח כשהוא אומר, למשל, שנתניהו ואלי ישי כִּיכְבוּ בדוח המבקר, ולהימנע מן המילה הנוראה כִּיכּוּב.
507
אסף שואל/ת: כיצד נכון לומר, ביצים או בֵצים? זיתים או זֵתים? כלומר, האם היו"ד נשמעת במילים אלו?
רוביק עונה:
הצירה המלא מרמז על קיומה של י' כעיצור במקורה של המילה או בשורש שלה, ובדרך כלל ניתן למצוא לכך סימוכין בשפות שמיות מקבילות (כמו זית וביצה בגירסה הערבית). מקדם העצלות בהתפתחות השפה (או עקרון ההרס, בלשונו של גיא דויטשר בספר "גלגולי מילים"), מעמעם את נוכחות הי' בדרך כלל, ולא רק בביצים ובזיתים.
508
שואל/ת: באחד הערבים כשנשאלתי בדבר מגבת אובדת עניתי: "המגבת תולה במקלחת". נתקלתי בצחוק רועם מצד חברי. האם בצדק? ".
רוביק עונה:
מאז לשון ימי הביניים "תלה" פירושו גם "היה תלוי". הוא מופיע בספרות ימי הביניים וגם בספרות החדשה, כגון אצל יהושע בר יוסף, יורם קניוק ומאיר שלו. הבלשן מנחם צבי קדרי פסל את השימוש במאמר מפורט בנושא. לעניות דעתי יש בשימוש הזה חן רב. "תולה" הוא תיאור תנוחה, ותנוחות מופיעות בדרך כלל בבינוני פועל: עומד, יושב, שוכב, ואין מדובר רק בבני אדם: הבית עומד על תלו, השמש עומדת בשמים. נכון ש"תולה" הוא בדרך כלל פועל יוצא, אבל במקרה זה אי אפשר לטעות ולחשוב ש"השמלה תולה בארון" פירושו "השמלה תולה משהו בארון
509
ארז חולון שואל/ת: איך אומרים, 'הלכתי ללוויה' או 'הלכתי להלוויה'?
רוביק עונה:
גם וגם. לוויה, וגם הלוויה, מופיעות בתלמוד.
510
בֶני שואל/ת: כיצד יש לבטא את האות ת' במילה תְּאוֹ? האם כשווא נח או שמא כשווא נע, כפי שמבטאים סגול וצירה?
רוביק עונה:
עקרונית צריך להגות כל שווא נע בקירבה לצירה, ובצורה נבדלת מן השווא הנח. בפועל רוב השוואים הנעים בעברית היום הפכו לנחים, בעיקר בראש מילה, ולכן אנחנו אומרים tmuna ולא temuna, או kvish ולא kevish. דווקא במילה תאו הת' אינה נחה לגמרי, בהשפעת הא' הבאה אחריה. בכל מקרה, אלה אינם חוקים דקדוקיים אלא תיאור של ההגייה בפועל.
< הקודם ... 31 32 33 34 35  ... הבא >