שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
331
ליאב שואל/ת: האם נכון לומר "המעשה גורר אחריו עונש", או שמדובר בייתור, ויש לומר "המעשה גורר עונש"?
רוביק עונה:
ייתור אינו רצוי כאשר אנו חוזרים על מילה או משתמשים במילה נרדפת. במקרה זה הייתור אינו שגיאה. נכון שבמשמעות 'גורר' מוטמע הרכיב 'אחרי', אך השפה אינה בנויה על דיוק מתמטי, וצמצום יתר אינו בהכרח יתרון.
332
רועי ב שואל/ת: בעקבות איחור של אחד הסוחרים אצלנו, התעוררה בחדר המסחר שלנו השאלה האם נכון לומר: "אני מגיע באיחור" (בהנחה שהמאחר כבר יצא לדרך ועל כן השימוש בלשון הווה), או שמא יש לומר "אגיע באיחור", והאם מותר להשתמש ב"אני אגיע באיחור", או שזהו כפל מיותר?
רוביק עונה:
בעברית משמש זמן הווה למצבים שונים ולא בהכרח למה שמתרחש עכשיו. למשל: 'אני מתייצב אצלו בתשע' יכול להתייחס לעבר (התייצבתי אצלו בשעה תשע) או בעתיד (אני מתכוון להתייצב אצלו בתשע), ואפילו בציווי (אתה מתייצב אצלי בתשע!). אנו מזהים את הזמן על פי ההקשר, והשימוש בהווה לא רק נהוג אלא הולך ומשתלט על אורח הדיבור שלנו. זו ודאי אינה שאלה של 'נכון לא נכון'. לגבי 'אני אגיע באיחור', יש כאן לכאורה ייתור, אבל הביטוי 'אגיע באיחור' עשוי להישמע פורמלי מדי. שפת הדיבור אוהבת ייתורים כאלה.
333
רונן שואל/ת: במקום העבודה התקיים דיון ער בנוגע לאופן הגיית המילה ״תה״. בעוד לי נשמע נכון להגות את המילה באמצעות צירה (בדומה לספרדית), אחרים טענו כי נכון לומר ״תיי״. לי זה נשמע כמו עיוות. עם מי הצדק?
רוביק עונה:
'תיי' היא דרך יידישאית ובצלצול סלאבי של המשקה הפופולרי, בעוד 'תה' היא אכן הצורה הספרדית, 'טי' היא הצורה האנגלית, צ'אי היא הצורה על גדול הגנגס ו'תההה' (בהארכה) היא הצורה הגרמנית. כפי שיש סוגים רבים של תה, יש גם דרכים מגוונות להגות את המילה.
334
צפי שואל/ת: מה נכון, מילָא או מילֶא?
רוביק עונה:
המילה המקורית היא ארמית, מילָא בקמץ, המופיעה בתלמוד רק בצירוף מילית היחס מִ: מִמילא, במשמעות מעצמו, מאליו, ובמלרע. בעברית החדשה, אולי בהשפעת יידיש היא מעין משיכת כתף, מילא, שיהיה, במלעיל. הנוסח הדיבורי-מלעילי גרר את תנועת e גם להברה האחרונה, ואפשר לשמוע את שתי ההגיות, בקמץ ובסגול.
335
אלון רותם שואל/ת: איך ומתי קרה ששיבוש הלשון 'נראָה' שנאמר בשפה המדוברת בזמן עבר גם כשמדובר בהווה נהיה נפוץ כל-כך?
רוביק עונה:
השיבוש ותיק מאוד ונפוץ מאוד. הסיבה הפשוטה לשיבוש היא שבבניין נפעל ברוב הגזרות יש זהות בין צורת העבר נסתר והבינוני יחיד: נשבר, נגמר וכדומה, אף כי יש הבדל בניקוד, שאין לו השלכה על ההגייה.
336
יוחאי בן שמואל שואל/ת: מה מבין האפשרויות הוא הנכון לכתוב: חברה המייצרת מקררים או שמייצרת מקררים? אדם שחשוד בדבר מה או אדם החשוד בדבר מה?
רוביק עונה:
הכלל הוותיק הוא שהַ' משמשת כמילית זיקה לפני בינוני, ושֶ לפני עבר ועתיד, ולכן יש לומר המייצר, הממוקמת וכדומה, לעומת שיצר, שיתמקם וכדומה. בכתיבה ובוודאי בדיבור היום השימוש בה' הזיקה הולך ופוחת, ואין לקרות בשימוש בשֶ- לפני בינוני שגיאה אלא נוהג משתרש. אישית אני אוהב את השימוש בהַ- ומשתדל לדבוק בו.
337
ליאורה אבידן שואל/ת: לצאת את הבית או לצאת מהבית, איך נכון להגיד?
רוביק עונה:
במאה ה-19 נכנסה הצורה 'לצאת את' (לצאת את הבית, לצאת את העיר וכדומה), אולי בהשפעת שפות אירופה, כגון באנגלית: leave the town. הצורה המקורית הקדומה והמקובלת היא 'לצאת מ' או 'לצאת מן', כגון בפסוק מספר שמואל: "וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי־כֵן וַיֵּצֵא מן־המערה" (ובקרי: מהמערה).
338
אסף שואל/ת: האם נכון להגיד "אני מסכים לך"? אם לא, האם יש לכך הסבר בלשני או דקדוקי משביע רצון?
רוביק עונה:
"אני מסכים לך" היא חלופה דיבורית ל"אני מרשה לך" (או בשפה גבוהה: "אני מתיר לך"). הגלגול הוא סמנטי: 'מסכים' פירושו מקבל, מאשר. "אני מסכים לך" פירושו: אני נותן לך את הסכמתי לעשות כך וכך. לצורה הדיבורית הזו יש אם כך היגיון, אבל היא אינה מקובלת כתקינה, כפי שקורה במקרים רבים אחרים. הדקדוק אינו חזות הכל, יש גם (ואולי בעיקר) נוהגים לשוניים מוסכמים.
339
גיא שואל/ת: האם ניתן לכתוב "הוא היה הולך..." או "הוא היה עושה...", או שהנוסח הנכון הוא "הוא הלך..."?
רוביק עונה:
לא רק ניתן או נכון, אלא נאה ונטוע במקורות. משפטי "הוא היה" הם דרך המלך בסגנון התלמודי. למשל: "ר' יונה, בשעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו". וכך בפעלים נוספים: היה אומר, היה נותן ועוד ועוד.
340
עידו שואל/ת: האם יש אפשרות וזה נכון להגיד 'המעיל התרטב'? או שמא אפשר לומר רק 'המעיל נרטב'?
רוביק עונה:
המעיל נתמיד נרטב. 'התרטב' היא פעולה חוזרת, כלומר, אדם מרטיב את עצמו. לפעמים אומרים גם על אדם שספג מכת מים 'התרטב', אך לא ראוי לומר זאת על חפצים.
341
ויק שואל/ת: איך אומרים: לחָרֵב את המגדל או להחריב? והאם בכלל המילה לחָרֵב נכונה?
רוביק עונה:
השימוש בבניין פיעל בשורש חר”ב במקורות קיים בלשון ימי הביניים: “אספסיאנוס שחֵרֵב את הבית”. בעברית החדשה שימוש זה מקובל רק בשפת הדיבור, והצורה המקובלת היא הצורה המקראית החריב.
342
מירב שואל/ת: לעתים קרובות נאמר "הוא שרד את השואה". האם לא נכון לומר "שרד בשואה"?
רוביק עונה:
לכאורה אין היגיון בביטוי "שרד את השואה", שהרי שרד הוא פועל עומד, אבל לא תמיד ההיגיון הקר מנחה את ההתפתחות הלשונית. כאשר אנחנו אומרים "שרד את השואה", וכן "שרד את הקור המקפיא" או "שרד את העינויים" אנו מעניקים להישרדות משמעות מעין אקטיבית של התגברות וניצחון, ולכן יש מקום למושא ישיר ולמילת היחס 'את'.
343
גיל שרעבי שואל/ת: פעם נהגו להבדיל בעברית בין subscription לבין appointment בהתאמה, מָנוי ומינוי. היום קוראים ברדיו ובטלוויזיה לשני הפירושים מינוי. מה נכון?
רוביק עונה:
בעבר היתה קיימת הבחנה תקנית בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. מנוי במשמעות האדם – subscriber - הוא הצעה של יצחק אבינרי, בעקבות שימוש כזה בתלמוד. האקדמיה קבעה לפני כ-15 שנה לאחר דיונים מעמיקים הבחנה נוספת. נקבע שהכרטיס הקבוע – subscription - ייקרא מינוי, כדי להבדילו מהאדם נושא הכרטיס, שהוא כאמור מָנוי. ההבחנה הזו יצרה עם זאת בלבול עם המשמעות השנייה של מינוי במשמעות קביעה לתפקיד - appointment. דעתי בעניין היא שמדובר בהחלטה שגויה. הקישור ואפילו הזיהוי הלשוני בין בעל הכרטיס לבין כרטיסו הוא טבעי, וחבל שנוצרה ביניהם הבחנה שהגבירה את הבלבול.
344
דן שואל/ת: כיצד נכון להגות את המילה 'סלטים', במלעיל או במלרע?
רוביק עונה:
'סלט' היא מילה לועזית. בריבוי (וגם בנקבה) של מילים לועזיות אין כלל מוצק אלא נוהג. בדרך כלל מילים לועזיות שומרות בצורת הריבוי על הטעם המקורי שלהן גם בנטיות, בניגוד למילים עבריות. לכן אנחנו אומרים למשל מנגלים, דוקטורים, טנדרים וכו' בהטעמה קדם-מלעילית ולא מלרעית, וכן סלטים, מיליארדים, צ'יפסים ומנטרות בהטעמה מלעילית ולא מלרעית. לגבי כמה מילים יש נטייה לגייר אותן חלקית על ידי הטעמה מלרעית בריבוי, כמו אוניברסיטאות, אוטובוסים, מיליונים וכדומה. במקרה של סלטים יש כאן דווקא מהלך עממי הפוך: סלטים במלרע נחשב דיבורי יותר מסלטים במלעיל.
345
אנטולי שואל/ת: האם הביטוי הנכון הוא 'יום הולדת' או 'יום הולדה'? על פניו נראה ש"יום הולדת" משמש כנסמך כאשר הוא מלווה בשם: "יום הולדת (את) פרעה". אך האם כך הוא הדבר גם כשרוצים להשתמש בביטוי ללא סמיכות ("חוגגים לי יום הולדת")?
רוביק עונה:
הולֶדֶת במקורה המקראי אינה נסמך בצירוף שמני אלא צורה פעלית נדירה: מקור נסמך של בניין הופעַל של השורש יל"ד. לכאורה כפועל הוא יכול לבוא רק עם תוספת מושא, כפי שהוא מופיע בפסוק שצוטט בשאלה. ואכן כך זה בנטיות: יום הולדתך –היום שבו ילדו אותך. בהתפתחות טבעית של הלשון הפכה 'הולדת' לשם עצם, נרדפת ללידה או להולדה, ובצירוף 'יום הולדת' היא משמשת כסומך. השימוש הזה מופיע כבר במדרש.
< הקודם ... 21 22 23 24 25  ... הבא >