שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. עקב עומס השאלות לא נוכל להשיב על יותר משאלה אחת בשבוע, נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
361
אנה שואל/ת: איך נכון לומר בעברית, 'הולידה אותו' או 'ילדה אותו'?
רוביק עונה:
האבחנה הרצויה היא בין הגבר המוליד, כלומר, גורם ללידה להתרחש, והאשה היולדת. זו גם ההבחנה המקובלת בתנ"ך. בשפת הדיבור אפשר לשמוע את 'הולידה', אך הצורה הזו מנוגדת להיגיון הלשוני ורצוי להימנע ממנה.
362
מאיר ברוכים שואל/ת: מה נכון יותר לומר - אנו או אנחנו?
רוביק עונה:
שתי הצורות נכונות. 'אנחנו' נהוג במקרא, 'אנו' בלשון חז"ל. 'אנו' משמש בעיקר בשפה הבינונית-גבוהה: 'אנו נושאים לפידים', 'אנו אנו הפלמ"ח' וכדומה.
363
שמואל גואטה שואל/ת: בנערותי מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות. מאידך, אני עד לכך שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים משתמשים במילה 'בטח' במשמעות בוודאי, וזה כולל עיתונאים, כתבים, חברי כנסת ואפילו סופרים. והשאלה שלי היא מה נכון יותר.
רוביק עונה:
לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. אנשי תקשורת משתמשים בה יותר מאחר שהתקשורת נוטה גם היא יותר ויותר לשפת דיבור. עם זאת, עצם השימוש במילה 'בטח' הוא סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".
364
אברהם דובדבני שואל/ת: אנשים רבים מבטאים את שם העיר חוֹלוֹן בשורוק-חולם: חוּלֹון. לאחרונה שמעתי גם קריינים בטלוויזיה מבטאים כך, ובמקום כלשהו ראיתי גם שלט הכוונה לחולון המכוון באותיות לטיניות אל hulon. למיטב ידיעתי שם העיר נגזר מן החוֹל שהיא נבנתה עליו, ועל כן שם העיר אמור להיות בשני חולמים: חוֹלוֹן. נדמה לי שזו תופעה כללית, ושלדוברי עברית נוח יותר לבטא את הצירוף שורוק-חולם מאשר חולם-חולם או חולם-שורוק. למשל: רבים קוראים למכונית היפנית סוּבָּרוֹ ולא סוּבָּרוּ. גם תשבץ המספרים סוּדוֹקוּ מבוטא לרוב סוֹדוּקוֹ. האמנם זו תופעה ייחודית לישראלים?
רוביק עונה:
קשה להצביע על חוקים בשיבושים פונטיים. דווקא בדוגמה סודוקו הישראלים מבטאים את שתי ההברות הראשונות של המילה בחולם-שורוק במקום בשורוק-חולם. יש מילים רבות בעברית בשני חולמים שאין אתן בעיה, כמו יומון, או בלועזית מוטור. יתכן שההגייה השגויה חוּלוֹן נולדה ממִלעול שם העיר בשפת הדיבור, ובכל מקרה היא מבטאת תופעה פונטית רווחת הקרויה דיסימילציה, התבדלות תנועות או עיצורים. בהגייה המלעילית יש נוחות מסוימת במעבר מהתנועה המכווצת u לתנועה הפתוחה יותר o.
365
אברהם שרון שואל/ת: בתי, נטלי, מתלבטת מה נכון יותר, אם בכלל, לכתוב: חרטה על דגלה או חרתה על דגלה. ככל שחיפשתי, כל אחת משתי החולפות קבילה, תקינה ואפשרית. מה דעתך?
רוביק עונה:
לא רק ששתי הצורות תקינות, לשתיהן אותה משמעות, דוגמה לא יחידה לחילופי ת' וט' כבר במקורות. היום נוהגים לכתוב בת' בהתייחסות לעניינים חגיגיים וסמליים (חרתה על דגלה, חָרות על הלוחות), ובחרטה בפעולת החריטה, אך זה אינו נגזר מהמשמעות הבסיסית של המילה.
366
דליה שואל/ת: האם יש לומר אדם 'גאה' או אדם 'גא'? האם לומר 'גאה' נחשב שגיאה?
רוביק עונה:
בשום פנים לא. שתי הצורות מופיעות במקרא, 'גא' פעם אחת, 'גאה' ארבע פעמים. שתיהן תקינות, וכל הנטיות שלהן זהות: גאה, גאים, גאות. 'גא' נדירה יחסית היום לעומת 'גאה', כמו במקרא.
367
אלכס שפי שואל/ת: מה נכון יותר לומר: 'החפצת האישה' או 'חיפצון האישה', במובן של התייחסות אליה כמו לחפץ? באינטרנט שני המונחים רווחים בשימוש. שאלה אחרת היא מה המקור האנגלי: objectification או reification?
רוביק עונה:
המילה התקינה שאף אושרה על ידי האקדמיה היא 'החפצה'. 'חפצון' מצויה בשימוש, אך קשה לראות הצדקה לאות נ' המצטרפת לשורש. באשר לאנגלית, על פי מילון אוקספורד המילה המתאימה היא objectification, בעוד reification פירושה שונה – הפיכת המופשט למוחש.
368
גאולה לפיד שואל/ת: המילה מְחַיֶּה מוכרת בצירוף 'מחיה נשמות' ואחרים. לאחרונה, בשיר שחובר במקומותינו לכבוד אירוע חגיגי, כתב המחבר את הצירוף "נשמתה מַחְיֶה". התעורר ויכוח בינינו על הגיית המילה, והיות והשיר אמור להיות מושמע באירוע פומבי, חגיגי, חשוב לי שיהיה נכון וללא שיבושים. אשמח לפסיקתך.
רוביק עונה:
מְחַיֶּה הוא בבניין פיעל, מַחְיֶה הוא בבניין הפעיל. מבחינת המשמעות אין בין שתי הצורות הבדל, בשני המקרים הכוונה היא 'הביא חיים', או 'החזיר לחיים'. מְחַיֶּה בפיעל הוא במשלב גבוה מעט יותר, וגם מושפע מיידיש, ומהביטוי הנפלא "א-מחיֶה". אם מדובר בטקסט שירי, עדיפה הצורה הזו.
369
יוסי אבידור שואל/ת: שלחתי הודעה במייל, בזו הלשון: "מיכל ביקשה אותי לומר לך כי.... ". מקבלת ההודעה הודתה לי, אבל העירה לי כי אין אומרים "ביקשה אותי", אלא צריך לכתוב "ביקשה ממני". אני טוען שהצורה שאני השתמשתי בה נכונה, אולי יותר ספרותית. מי צודק?
רוביק עונה:
מקבלת ההודעה צודקת, אם כי גם אתה אינך טועה לגמרי. 'ביקשתי ממנו' היא הצורה המקובלת יותר, ומקורה במקרא, כלומר, היא לא רק יומיומית אלא גם ספרותית. במקרא נפוץ מאוד 'ביקשתי את מישהו', אך פירושו הוא 'חיפשתי את מישהו'. נראה שבהשפעת השימוש הזה במקרא חדר 'ביקשתי את' במשמעות 'רציתי משהו ממישהו' לשפת הדיבור, ואין לראות בה שגיאה אלא גירסה רווחת.
370
אלון שואל/ת: רציתי לדעת מה עומד מאחורי ההסתייגות מביטוי דוגמת "לולב כותבים עם ל'" במקום "לולב כותבים ב-ל'".
רוביק עונה:
השימוש במילות יחס שונה משפה לשפה ולא תמיד יש לו הסבר הגיוני. בעברית 'עם' מציין שיתוף או סימטריה מסוימת, ולכן "לכתוב עם ל'" נשמע עילג, שהרי ל' לא משתתפת בתהליך הכתיבה. "כתיבה בל' מציינת שימוש: כתיבת באמצעות ל'. לשימוש ב'עם' ניכרת השפעה אנגלית: written with the letter L.
371
יונה קרוננברג שואל/ת: הברכה המקובלת אחרי עיטוש וגם במקרים נוספים היא לבריאות. האם נכון להגות אותה עם לִבְריאות כפי שלדעתי מתבקש, או לַבְּריאות, כשהכוונה לביטוי המיודע 'להבריאות'?
רוביק עונה:
מקור הברכה הוא בגרמנית וביידיש, שם מברכים לאחר התעטשות 'גֶזונטהייט', כלומר, בריאות. תוספת ל' אופיינית לברכות כמו 'לחיים', 'לשלום' וכדומה. לכן הצורה הקרובה יותר לדפוסים הקיימים היא לִבְריאות, והיא נחשבת תקינה יותר. לעומתה לַבְּריאות היא הצורה הנפוצה בלשון הדיבור, והיא אף נאמרת בהגייה קדם-מלעילית בניגוד לנוהגי העברית. למרות התקינות, אם מישהו אומר לי "לִבְריאות" במלעיל ובפרצוף של טהרן עברי, בא לי מיד להתעטש שוב, והפעם בפרצופו.
372
אריה רוטר שואל/ת: ראיתי בפסק דין ששופט כותב: אליבא דהַעורר; אליבא דהַמשיבה; וכדומה. האם זה נכון?
רוביק עונה:
הביטוי האהוב על משפטנים 'אליבא ד' שמקורו תלמודי, גורר אחריו כמעט תמיד שם פרטי או ישות ידועה: אליבא דר' שמואל, אליבא דבית הלל וכדומה. פירוש הביטוי הוא "על פי", ומילולית "בעקבות ליבו של". במקורות לא מצאתי צורה מיודעת בנוסח 'אליבא דהמשיבה', אבל היא בהחלט אפשרית על פי הגיון הביטוי, הגורר אחריו כאמור יידוע. ביחס לביטוי זה קיים גם שיבוש של ממש בכתיבה, כגון "אליבא דה נתניהו", "חורבן הבית אליבא דה נחמיה" (ראו קפה דהמארקר). שיבוש דומה המצוי בכתבי שופטים הוא 'לית מאן דה פליג', ואביעד הכהן מצטט גם פלוני שהכיר גברת ששמה 'דינה דה מלכותא'.
373
אלדד שילוח שואל/ת: לאחרונה שמעתי פעמיים מאמני שחייה ממוצא רוסי משתמשים בצורה הזוגית regelayim בהתייחסות לרגל. האם יש בכך היגיון? מהם הכללים במקרה זה?
רוביק עונה:
השימוש השגוי שעליו הצבעת הוא על דרך האנלוגיה: מאחר שבמילים מסוימות צורות זוגי היא צורת היחיד+-ַיִם מניחים הדוברים שכך זה גם במקרה של רֶגֶל. ואולם, ההכפלה כפופה לחוקי נטייה עבריים. המילים הסגוליות-מלעיליות בעברית מקורן במילים בנות הברה אחד. כך כֶלֶב מקורו על דרך הערבית: כַלְבְּ. בסמיכות ובנטיות חוזרת התנועה לצורה המקורית ולכן נאמר כַלְבֵּי- כַלְבֵּיהֶם וכו', ובהתאמה רַגְלֵי-, רַגְלֵיהם, ובצורת הזוגי: רַגְלַיִם. כאשר המקור אינו סגולי מתקיימים כללים אחרים: כָתֵף=כְתֵפַיים (על פי חוק הקרוי חוק החיטוף), שֵן=שִנַּיים (התנועה ביחיד ארוכה ובזוגי קצרה), ולצד אלה יָד=יָדַיים, שַד=שַדּיים, אף=אַפַּיים, שבהם אין שינוי בתנועת a במעבר לזוגי.
374
סמדר יאיר שואל/ת: האם נכון לומר, עשרים שקל, מאה שקל או מיליון שקל, או שהדרך הנכונה היחידה היא עשרים שקלים, מאה שקלים וכדומה?
רוביק עונה:
שתי הצורות תקינות, אך הצורה ביחיד, עשרים שקל, חסכונית ונאה יותר. על פי אותו עיקרון 'מאה שנה' אלגנטי יותר מ'מאה שנים', אך שתי הצורות תקינות.
375
אפרת מור שואל/ת: איך נכון לומר: לקרוא סיפור לילדים או להקריא סיפור? לחנות את המכונית או להחנות אותה?
רוביק עונה:
יש רתיעה מהשימוש ב'להקריא סיפור', שכן הפעיל הוא בניין גורם, והרי איננו גורמים לסיפור לעשות דבר מה. על פי "ודייק" להקריא פירושו לגרום למישהו אחר לקרוא, והדבר נסמך על המשנה שבה כאשר מקריאים מישהו, גורמים לאדם שאינו יודע לקרוא להשמיע את הטקסט. ואולם, גם 'הקריא' במשמעות קרא טקסט כתוב מופיע במקורות, ואין לפסול אותו. במקרה השני המצב ברור: אפשר להחנות מכונית, כלומר, לגרום למכונית לעמוד בחניה, ואפשר סתם לחנות.
< הקודם ... 21 22 23 24 25  ... הבא >