שאל את רוביק

בין מרפק והתרפקות יש קשר. השורש רפ"ק קשור לתמיכה ולסעד. מכאן ההתרפקות שהיא הישענות והסתתמכות מתוך אהבה על הזולת, וכן מרפק, האיבר שעליו נשענים. אין קשר בין מרק לתמרוקים. מרק אינה קשורה לשורש כלשהו, קרובה למילה דומה בערבית שפירושה רוטב. תמרוק נגזרת מהשורש מר"ק שפירושו ליטש או ניקה.

המילה התלמודית תג פירושה קישוט או מעין כתר לאות, בעקבות תגא, כתר, ומכאן התפתחה לאורך חיי השפה למשמעות סימן מייצג. המילה האנגלית tag התגלגלה ממילה אנגלית עתיקה שפירושה קצהו של קישוט בבגד, ולא נמצא לה מקור. ייתכן שהמילה העברית דווקא התגלגלה אל המילה האנגלית, אך זו השערה בלבד.

יש ויש קשר, אך יש בו יסוד של היפוך לכאורה. המקור של השורש נכ"ר ושל מילים כמו נוכרי ונֵכָר קשור בזרות, אדם זר או ארץ זרה. מכאן הפעלים ניכֵּר המופיע בירמיהו ומשמש במילה המודרנית ניכור, התנכר – התייחס לאדם כזר. השימוש בשורש במשמעות התוודעות הוא גלגול של אותו שורש - התוודעות לאדם זר. מכאן הפעלים הכיר, ניכָר ועוד. גלגול משמעות זה התרחש כבר בלשון המקרא.

ההשערה המקובלת היא שיש קשר. בתנ”ך מופיע הפועל בָּרַך, כרע על ברכיו, ומכאן נולדה 'ברכה', הכרוכה בכריעה.

אין ויכוח על כך שהמנוף, המניפה והנפונוף נגזרו כולם מהשורש נו"ף שפירושו להרים. במקרה של נפנוף זו הכפלה של עיצורי השורש המוכרת משורשים רבים אחרים. לגבי 'נוף' ההשערה היא שגם כאן יש קשר לשורש, שכן נוף הוא מה שרואים ממקום גבוה.

אין קשר בין המילים. בריחה היא מן השורש בר"ח שפירושו בשפות שמיות רבות כבעברית, נמלט, נטש וכדומה. בריח היא מילה מקראית שמקורה אכדי: buruhu. הפעלים בָרַח (הפעיל את הבריח, מופיע בספר שמות) והבריח (סגר על בריח) נגזרו מן המילה בריח.

אין כל קשר. השורש לפנק מופיע בתנ"ך במשמעות המוכרת היום, ויש לו מקבילות בארמית ובערבית. לגבי finicky או finical, זו מילת סלנג שמקורה במילה fine, או במילה מהולנדית עתיקה - fijnkens.

אין כל קשר. 'תואר' היא מילה מקראית שזכתה להרחבבת המשמעות שלה גם לתחום הדקדוק וגם לתחום האקדמי, השורש תא"ר הוא שורש שמי קדום. תיאוריה היא מילה שמקורה יווני ופירושה מחשבה או הסקת מסקנות. היו שניסו לקשור בין 'תורה' לבין 'תיאוריה', כשכאן קרבת המשמעות רבה יותר, אבל גם זה דמיון מקרי בלבד.

יש קשר ישיר. הפעלים גלף או גילף, שמהם נגזרו גם גלופה וגילוף, מקורם בפועל היווני glyphein שפירושו לַחֲרוֹת.

מדובר בשורש קו"ה המופיע בשתי משמעויות שונות, שאין ביניהן קשר, זאת על פי המשמעות וגם על פי השוואה להופעות בשפות שמיות אחרות. קו"ה מתייחס לציפייה, רצון שיקרה משהו, ומכאן תקווה. קו"ה ב' מתייחס להתכנסות, ומכאן מקווה מים.

ספ"ק הוא שורש רב שימושים שבדרך כלל אין מוצאים ביניהם קשר. ספ"ק א' המופיע בתנ"ך פירושו היכה או דפק, בדרך כלל מתוך צער. ספ"ק ב', המופיע בתנ"ך בכתיב שׂפק, משמש בעיקר בלשון חז"ל במשמעות המציא, נתן מה שדרוש. ספ"ק ג' קשור בפקפוק. הוא מופיע בלשון ימי הביניים, ונגזר משם העצם סָפֵק המופיע בתלמוד ומקורו לא ברור. במדרש סיפק פירושו גם חיבר או קשר, ויש קושרים אותו למשמעות ב'.

יש קשר אך הוא מורכב. גלגול המשמעות הוא מפסוק באיוב: "יבַלו בטוב ימיהם", כשהמשמעות כאן שלילית דווקא: ישחיתו וישחקו את ימיהם, ויש סברה שזו טעות סופר והמשפט המקורי הוא "יכַלו בטוב ימיהם". בילוי הוא אם כן שחיקה של הזמן, ומכאן גם הביטוי "להרוג את הזמן", להעביר זמן בלי לעשות דבר מה מועיל.

אין קשר. מדובר בשני שורשים שונים הנושאים אותם עיצורים. כפ"ר א' מתייחס לכיסוי וחיפוי, ומכאן לכיסוי וחיפוי על עוונות וחטאים. כפ"ר ב' קשור להכחשה. בשפות שמיות שונות כמו ערבית שני השורשים ממומשים בעיצורים שונים.

אין קשר. השורש בנ"ה נפוץ מאוד בעברית ובשפות שמיות נוספות וממנו גזורות מילים שונות שמשותף להם רעיון הבנייה. 'בן' אינה קשורה לשורש כלשהו, בדומה לרוב מילות היחס המשפחתי, כמו אב, אם ואח. צמד האותיות ב-נ מופיע גם במילה בת, בערבית בִּנְת, ועל כן גם בריבוי – בנות.

לפנינו ארבעה שורשים בעיצורים דומים: חפ"ף, שקשה לבסס קשר ביניהם. בעברית חפ"ף א' קשור בכיסוי והוא קרוב לשורש חפ"ה, ומכאן חפיפה בתפקיד. חפ"ף ב' קשור לניקיון הגוף והשיער. בערבית ח'פיף פירושו קל, ומכאן נוצרו בסלנג הישראל הפועל לחפף, כלומר, לעשות עבודה שטחית. ח'פף ד' פירוש בערבית להסתלק, לזוז – ומכאן הפועל להתחפף, להסתלק. גם לשני השורשים העבריים מקבילות בערבית, בשורש חפה, פ' רפה כפולה.