שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
136
גדי בנטל שואל/ת: בני ישראל כששהו במצרים או אפילו קודם לכן: באיזו שפה דיברו? ובכלל, מתי נולדה הלשון העברית?
רוביק עונה:
השאלה רחבה והיריעה צרה. נאמר רק שבידינו ספר התנ"ך, טקסט ספרותי המשקף את השפה בה דיברו ביהודה לקראת סוף האלף השני ולאורך האלף הראשון לפני הספירה, היא השפה היהודית. השפה הזו. לצידה התפתחה העברית הגלילית ששימשה מאוחר יותר לכתיבת המשנה והתלמוד. הערבית על גירסאותיה הקדומות היא שפה שמית צפון מערבית, והיא דומה לשפות מאותה קבוצה, כגון שפת אוגרית.
137
מזל גרוסר שואל/ת: מדוע יש דגש במילים אֵלֶּה ו-הֵמָּה?
רוביק עונה:
לדגש הזה אין סיבה דקדוקית אלא ספרותית-רטורית. הוא נועד להדגיש מילים חשובות ועל כן נקרא דגש לתפארת הקריאה. מילים בדגש מהסוג הזה רוכזו במשפט "בָתּים אֵלֶּה לָּמה הֵמָּה שָמָּה הֵנָּה". שעליו כתוב עמוס קינן שיר נפלא על המורה שלו ללשון.
138
עפרה שטרית שואל/ת: אני מלמדת בבית ספר בצפון קרוליינה. השבוע, כשהתחלנו ללמד על פורים, עלתה השאלה מה מקור האות ה' בפעלים כמו 'נרעישה', 'נרימה', 'נגילה' ועוד. נודה לך אם תוכל להאירה את עינינו ?
רוביק עונה:
הדוגמאות שהביאה עפרה קרויות "עתיד מוארך", והן הדרך המקראית להפוך את העתיד לציווי, כמו ב"בית יעקב לכו ונלכה". צורות אלה מופיעות רק בגוף ראשון יחיד ורבים ('אשמרה', 'נצאה' וכדומה), ויש להן אופי של דרבון, מעין ציווי שאדם מצווה לעצמו. בעברית החדשה יש שירים לא מעטים שבהם יש שימוש בצורה הזו, הנחשבת מליצית, ויש אפילו דוגמאות לציווי מוארך, כמו באינטרנציונל בלבושו העברי, בתרגום שלונסקי: "קום התנערה עם חלכה". יש במקרא גם עתיד מקוצר, שבו הופכים את העתיד לציווי בגוף שני: "אל תפן" במקום "אל תפנה", וכאן הוא יבוא בדרך כלל בציווי שלילה. זו ההזדמנות להזכיר שבעברית החדשה הציווי כמעט נעלם, והעתיד מחליף אותו במקרים רבים, ולא בצורה המוארכת.
139
אוהד מתל אביב שואל/ת: כיצד נקבע סדר האותיות באלף-בית העברי, מה גם שיש דמיון לסדר האותיות באלף-בית האנגלי, וגם דמיון חלקי לסדר באלף-בית הערבי?
רוביק עונה:
המדור ביקש סיוע מד"ר אמנון ברוק, ולהלן תשובתו המלומדת: "סדר האותיות תועד לראשונה, למיטב ידיעתי, בכתובת מתל-זית, שהחוקרים מתארכים אותו למאה העשירית לפני הספירה. בכתובת מוצאים את הא"ב בסדר כמעט זהה לזה המוכר לנו. בכל מקרה, היוונים שאלו מהפניקים את הכתב ואת סדר הא"ב המוכר לנו כבר במאה התשיעית, ולכן יש להניח שהסדר נקבע קודם לכן. לא"ב האוגריתי סדר שונה. סדר האותיות האוגריתי דומה לסדר הא"ב הדרום-ערבי, והחוקרים מדברים על שתי וריאציות סדר קדומות: הכנענית לעומת האוגריתית/דרום-ערבית"."למיטב ידיעתי", מוסיף ד"ר ברוק, "הבלשן אהרן דמסקי טוען שהאותיות בסדר הנוכחי מסודרות לפי קטגוריות. למשל, האותיות הראשונות קשורות לבית ולמשק הבית (אלוף, בית, גמל, דלת...), האותיות י, כ, ע, פ, ר, ש לאברי גוף (יד, כף, עין, פה, ראש, שן). אבל אני לא בטוח שזה משכנע לחלוטין".
140
חיים פלמן שואל/ת: האם קיים מחקר כלשהו שקבע איזה אחוז מהמילים המדוברות כיום הן אינן משפת התנ"ך?
רוביק עונה:
בספר התנ"ך כ-8,000 מילים, כלומר, ערכים מילוניים. רוב רובן של המילים האלה נמצאות בשימוש בעברית החדשה. מספר הערכים המילוניים של העברית היום נע בין 100,000 ל-150,000, על פי שיטות מילוניות שונות. גם על פי הממעיטים אפשר לומר שמספר המילים המקראיות בעברית החדשה מגיע לכל היותר ל-8 אחוזים מן המילון העברי. המספר הזעום הזה מטעה. המילים המקראיות מהוות את תשתית העברית החדשה ומשמשות מילים בסיסיות בחיי היומיום והתקשורת. נוסף לכך, כמעט כל המילים בעברית החדשה גזורות משורש המופיע במקרא או בלשון חכמים.
141
אלי מרמת גן שואל/ת: בעברית כידוע יש שלושה זמנים, עבר פשוט, הווה פשוט ועתיד פשוט: "אני הלכתי", "אני הולך" ו"אני אלך". איך מסבירים אם כן את הביטוי "הייתי הולך"? האם יש חוקיות לשימוש בצורה הזאת, והאם שאבנו את זה מהזמנים המתמשכים באנגלית?
רוביק עונה:
המבנה "היה+בינוני" כמו ב"היה הולך", "היה אומר", משמש בתלמוד בתפוצה רחבה כצורת עבר רגיל, לציון עבר מתמשך, ולמטרות נוספות, וזאת בהשפעת שפות שאינן עבריות. בעברית החדשה יש למבנה הזה שימוש נוסף, בעיקר בגוף ראשון, המבטא מעין התלבטות או התרגשות: "הייתי אומר ש...", "הייתי מראה לו מאיפה הדג משתין" וכדומה.
142
בועז קנטור שואל/ת: בגד כפת בראש מילה חייב בדגש קל. מה קורה כאשר המילה שלפניהן מסתיימת באחת מאותיות אהו"י?
רוביק עונה:
אחרי אותיות אהו"י מופיעות לעיתים בגד כפ"ת רפות בראש מילה, כמו בצירוף "מִי כָמוֹךָ". במקרים האלה הצירוף (מי-כמוך) נתפס כמילה אחת, ולכן כ' שאחרי התנועה i תהיה רפה, כמקובל. בעברית החדשה הכלל הזה אינו נהוג.
143
נמרוד מירושלים שואל/ת: מדוע שלילה של ציווי נאמרת לעתיד? למה אומרים "שב", אבל כשרוצים לשלול אומרים "אל תשב"?
רוביק עונה:
השלילה הקדומה של הציווי נפוצה בתנ"ך, בעיקר באמצעות "אל", וגם באמצעות "לא", כמו בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך". מילת השלילה בהקשר זה מכילה את יסוד הציווי, והדבר מייתר את הצורך בצורת ציווי מיוחדת של הפועל. יש רואים בצורה זו "ציווי מעודן".
144
גליה מהדרום שואל/ת: כידוע, המקצוע מוהל בא מן השורש מ.ו.ל. והפועל שלו בעבר הוא מל. מניין הגיעה ה-ה'?
רוביק עונה:
מהל ומל הם שני פעלים חלופיים לאותה פעולה של כריתת עורלת התינוק. מל מן התנ"ך, מהל מן התלמוד. מהל נחשבת צורת משנה של מל, וקושרים את שני השורשים ל'מלל' שפירושו בין היתר התייבש וגווע. מל"ל מצידו קשור לשורש אמ"ל, ממנו נגזרה המילה "אומלל". בצורת הבינוני נוצר בידול: מל הוא עושה הפעולה ומוהל הוא בעל המקצוע, וכך מל המוהל את הנימול האומלל. בכתבי הקראים מופיע "מל" גם כשמו של בעל המקצוע: "אז יעמוד המל הבקי והחכם".
145
אבשלום אליאסי מגרץ שבאוסטריה שואל/ת: למה אותיות כמנפץ זכו להיות אותיות סופיות, ולמה דווקא חמש האותיות האלו דווקא?
רוביק עונה:
האותיות ך, ן, ף, ץ קיימות כבר בכתבים מוקדמים יחסית בכתב העברי בשלבו הקרוי "הכתב המרובע", ומצויות בכתבים שונים מתקופת לשון חכמים. בכתבים האלה האלה קדמו לאותיות הרגילות, והן מופיעות באמצע המילה כאותיות רגילות. בשלב מסוים החלה נטייה לחבר את האותיות, ולכן זכו האותיות האלה שרגלן פשוטה לגירסה כפופה המאפשרת התחברות. כך נולדו כ, נ, פ, צ. בשלב הבא, בימי הביניים, נוצר בידול, והאותיות פשוטות הרגל מופיעות מאז ועד היום בסוף המילה בלבד, בעוד האותיות הכפופות מופיעות באמצע המילה או ראשיתה. באות מ' התהליך שונה. האות הקדומה יותר היא מ', האות הפתוחה, אך בכתיב העברי היא נהגה להיסתם ולהיכתב ם', ונוצרו שתי חלופות. האות הסתומה, המאוחרת יותר כאמור, התבדלה והפכה לאות סופית.
146
שואל/ת: בעניין האותיות בג"ד כפ"ת, מה קדם: המודגשות או הרפויות?
רוביק עונה:
המחקר קובע כי בג"ד כפ"ת המודגשות (הקרויות פוצצות) קדמו לצורות הרפויות (הקרויות חוככות). אחרי תנועה אירעה אסימילציה, הידמות, העיצור הפוצץ הפך חוכך בהשפעת התנועה.
147
שואל/ת: מתי נקבע שאחרי אות השורש צ' בבניין התפעל לנצח תבוא ט', ומדוע?
רוביק עונה:
העיקרון נקבע בשפת המקרא (כמו בפועל הצטדק, ספר בראשית). כאשר פ' הפעל היא צ', חל מסיבות של קושי בהגייה שיכול בינה לבין ת' הבניין (נסו להגיד "התצלם, התצלצל"). כיוון שצ' היא אות כבדה, הלכה הת' בעקבותיה והתחלפה באות הכבדה ט'. תהליך דומה בעקרון חל ב"הזדרז" ודומיו, אבל כאן ת' הבניין התרככה לד' בעקבות ז' הרכה.
148
שואל/ת: תמהני מדוע אין דגש קל במילים "קִרבה" ו"שִכבה"?
רוביק עונה:
הצורות האלה במשקל פִּעְלָה מופיעות כך כבר במקרא וכמובן שלא שונו. לעומתן חרפּה ועמדּה המקראיות מקבלות דגש קל. צורות חדשות במשקל הזה יופיעו עם דגש, כמו זקפּה. המחקר הבלשני קובע כי המילים קרבה ושכבה אינן מאותו מין: קרבה היא במשקל פִּעלה, והיעדר הדגש הוא ככל הנראה בגלל הרי"ש (כמו במילה שרביט). המילה שכבה מופיעה במקרא רק בצורת הנסמך.
149
נעמה שואל/ת: "שמעתי לא מזמן את המשפט עם הב' הדגושה האופייני לאנשי הגליל: "שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים סבּיבּ החלבּ הלבּן". מה זה בדיוק אומר מבטא גלילי?
רוביק עונה:
המבטא הגלילי, המתייחס בעיקר לצפון הגליל, מוכר היטב בפולקלור הישראלי. נוסף למשפט הנ"ל אפשר להזכיר את הסיפור בילקוט הכזבים, שבו נתפס מטוללה בן הגליל שהוריד סלע על ראשו של מסחאי אחד. העדות המרשיעה נגדו היתה שהוא אמר אבּטיח. עם זאת לא מצאתי מחקר שינסה להגדיר מה כולל המבטא הזה ואיך נוצר, אך הדעה המקובלת היא נראה שיש כאן דווקא השפעה ערבית והמקור הוא מלבנון. הערבים אינם הוגים ב' רפה, אם כי הם בדרך כלל מבטאים אותה כפ' רפה, ואולי יש כאן חיקוי יתר. המבטא הגלילי התאפיין גם באותיות גרוניות מודגשות כדרך הערבים.
150
רן בר-יעקב שואל/ת: ממתי ט"ו (וכן ט"ז) מחליפים בספירה את י"ה (ובהתאמה י"ו)? האם יש תיעוד להלכה או לתשובה בשו"ת, או מקור קבלי כלשהו שמסדירים את זה? האם יש כתבים עתיקים בהם מופיעה מנייה י"ה, וממתי נפסק שימוש זה?
רוביק עונה:
ד"ר חננאל מאק מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן התגייס להשיב: "השאלה מנסרת גם בבית מדרשי זה זמן ואינני מצליח למצוא לה תשובה ראויה. ברור שהמנהג התפתח בייחוד באשכנז, ולבי אומר לי שמקורו בחסידי אשכנז בני המאה ה-13, אבירי החרדות והתסביכים. בכתבי יד מהמאה ה-14 עדיין מופיעה הצורה יה עבור המספר 15 בלי חששות, וכנראה חלף זמן לא מעט עד שהצורה המוכרת גברה על השכל הישר". יש להוסיף לכך שב-1999 פרסם ארי אלון ספר בשם "יה בשבט", העוסק בט"ו בשבט, ומתריס כנגד השינוי העתיק הזה, שמקורו כאמור עלום.
< הקודם ... 6 7 8 9 10 הבא >