שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
151
אורן שואל/ת: קיימים צירופים שבהם לפני מילות התואר מופיעה ה' הידיעה, והנושא מופיע ללא ה' הידיעה, כגון, 'אור הגנוז', 'תיקון הכללי'. מה מסביר את הצורה הזו?
רוביק עונה:
המבנה של שם עצם לא מיודע+שם תואר מיודע מופיע כבר במקרא: 'יום השישי' (בראשית), 'שער העליון' (יחזקאל), 'מבוא השלישי' (ירמיהו) ועוד. בלשון חכמים זו כבר דרך מקובלת בשימושים רבים: 'לשון הרע', 'עין הרע', 'כנסת הגדולה', 'אב הרחמן', 'מים הרעים' ועוד. בעיניים עכשוויות זה נראה דגם מוזר, אך למעשה הוא משרת את הצורך ליידע את הצירוף. על פי חוקרי המקרא מבנה זה משמש במקרא רק בצירופים שיש בהם מהלך סידורי (ראשון – עליון וכדומה), ואילו המבנה נוסח כנסת הגדולה מאוחר יותר ונובע משיקולים אחרים, ככל הנראה דתיים, שכן כמעט בלי יוצא מהכלל הצירופים המדוברים עוסקים בעולם הדתי ובסוגיות דתיות מרכזיות, ונקשרים לחוקים והלכות.
152
אורי לאור שואל/ת: במשפחתי נוהגים להשתמש במלה 'יחף' כתואר הפועל. למשל: "היא הולכת יחף". האם צורה זאת תקינה?
רוביק עונה:
לשימוש בשם תואר כתואר פועל יש שורשים במסורת העברית. במקרא נמצא שימושים כאלה במילים כמו יפה, ברור ואחרים. בלשון חכמים הדגם מופיע בשמות תואר כמו ודאי, נאה ואחרים. יש גם הופעה נדירה של שם תואר בנקבה: "זועק מרה". הדגם משמש בעברית החדשה בתארים כמו קל ("זה הלך ממש קל"), זריז ("תעשה את זה זריז"), דחוף ("תביא לי את המסמכים דחוף") ועוד. הבלשן יצחק אבינרי שחקר את נושא תואר הפועל קובע כי למרות שיש לכך בסיס במקורות, בעברית החדשה יש לראות בכך נוהג דיבורי שיש לתחום לו גבולות, והוא פוסל שימושים כגון "למשוך חזק". אני מניח שהיה פוסל גם את "הולכת יחף", אבל זה כבר עניין של טעם, ואולי עדיף היה לומר כאן "הולכת יחפה". מכל מקום, צירופים כאלה מבחינת הדקדוק תקינים בהחלט.
153
אורלי שואל/ת: צורת היחיד של המילה 'עצבים' היא עָצָב. מדוע לא עֶצֶב? מה ההסבר לדגש בצורת הרבים עֲצַבִּים? האם יש דוגמא נוספת למילה הנוהגת כמו המילה עצבים?
רוביק עונה:
עָצָב היא מילה מקראית במשמעות פסלים פגניים, ובלשון ימי הביניים במשמעות המקובלת היום, במשקל קָטָל, הנפוץ מאוד בעברית: דָבָר, לָבָן, חָדָש ועוד ועוד. בדרך כלל צורת הרבים היא אכן ללא דגש באות השלישית: דְבָרִים, לְבָנִים, חֲדָשִים, אבל יש קבוצה קטנה של מילים המנוקדות דווקא בדגש: קָטָן – קְטַנִּים, שָפָן – שְפַנִּים, חָרָךְ – חֲרַכִּים. בסמיכות ההבדל בולט יותר: קְטַנֵּי אמונה (ולא קִטְנֵי אמונה), שְפַנֵּי ניסיון (ולא שִפְנֵי ניסיון) וכדומה. הסיבות לכך היסטוריות, והניקוד וההגייה העכשוויים שומרים על מסורת הניקוד וההגייה המסורתיים.
154
אלכס שפי שואל/ת: איך מנקדים את האות פ' במילה שָפל: שָפָל או שָפֵל? קיימת מחלוקת בין המילונים. אבן שושן ומילון אריאל קובעים שָפָל; רב מילים ומילון ספיר רושמים את שתי האפשרויות: שָפָל לצד שָפֵל. בתנ”ך יש מחלוקת בין הנביאים בסוגיה. שמואל ויחזקאל מדברים על שָׁפָל, ישעיהו מדבר על שָׁפֵל. האם בעברית המודרנית שתי האפשרויות נכונות?
רוביק עונה:
שָפֵל מופיע פעם אחת במקרא, בישעיהו, ונתפס כצורת הבינוני של הפועל בבניין קל, שָפַל. שָפָל היא הצורה המקראית הבלעדית לשם התואר. זו הסיבה להכרעתו של אבן שושן, למשל, שראה בשָפֵל פועל ולא שם. אלא שצורות הבינוני יכולות להיתפס גם כשמות תואר, והדוגמאות לכך רבות: יפה, דומה, מצחיק, מבוקש, מהמם, מוצלח ועוד. על רקע זה עלה השימוש בצורת שָפֵל, ובעברית החדשה היא משמשת בתפוצה רחבה, בעוד שָפָל נחשבת מילה ארכאית.
155
דור שואל/ת: כיצד נקבע השיוך המיני של עצמים? באופן כללי, יש תיאוריות שמסבירות איך התפתח שיוך מיני לעצמים?
רוביק עונה:
לכל שפה שיוך מיני על פי שיטה שונה, כשלעיתים קרובות אין לעצמים שיוך מיני כלל. הסוגיה קשורה לשיוך עצמים דוממים שאין להם סימני מין. השיוך המיני הדקדוקי יוצר אנלוגיה בינם לבין בני אדם או בעלי חיים. זהו תהליך שמעורבים בו דמיון, אסוציאציות תרבותיות או פולחן דתי. הוא התרחש בדמדומי השפות, וכל תיאוריה בעניין תהיה ספקולטיבית. עדות לכך היא גם שכמה שמות עצם מרכזיים בעברית הם כפולי מין, כמו רוח, שמש, פנים ועוד.
156
עופר שואל/ת: השורש פח"ד משמש בכמה בניינים באותה משמעות. מה פשר התופעה?
רוביק עונה:
אכן, השורש פח"ד מתפרש על כמה בניינים במשמעות דומה: צורות הבינוני פוחד, נפחד, מפַחֵד ומפוחד מייצגות מצב דומה, של מי שאחוז ברגש הפחד. בזמן עבר משמש רק בניין קל (פָחַד), בעתיד משמשים קל (אֶפְחַד) ופיעל (אֲפַחֵד). חלוקה זו מקורה במקרא. מְפַחֵד בפיעל היא הצורה הבלעדית של הבינוני, בעוד פָחַד בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. חלוקת תפקידים בין בניינים ידועה משורשים נוספים. למשל: שם הפעולה של הפועל בבניין קל אָסַף היא איסוּף ולא אֲסִיפָה.
157
יאיר איתן שואל/ת: באילו שפות דיברו היהודים בארצות המזרח התיכון? האם היו להם שפות הדומות ליידיש באירופה? האם היו ארצות בהן דיברו היהודים עברית גם כשפת יום יום?
רוביק עונה:
כמעט לכל תפוצה יהודית במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקווקז, באירן ועוד היתה שפה יהודית משלה. בדומה ליידיש ולדינו גם שפות אלה שימשו את היהודים בחיי יומיום, ושילבו את השפה המדוברת בסביבתם עם העברית ועם יסודות דתיים. בשום תפוצה יהודית לא היתה העברית שפת יום יום.
158
יגאל חרמוני שואל/ת: מדוע מופיע דגש באות ת' במלה אַתְּ?
רוביק עונה:
הדגש מופיע מאותה סיבה שבמילה אַתָּה מופיע דגש. הדגש מרמז על העיצור נ' שנטמע בעיצור ת' שהוכפל, כדרכו של העיצור הזה במקרים רבים נוספים. המקבילות הערביות שמרו על נ', וכך נמצא שם את המילים אִנְתַ, אִנְתִ: אתה ואת.
159
מאור שואל/ת: כיצד נוצרה עודפות הלשון במילים ״מִמִקודם״ ו״מִמִזמן״, והאם ידועים עוד מקרים שכאלה? נדמה לי שנתקלתי גם ב״מִמִתחת״.
רוביק עונה:
שלוש הדוגמאות בשאלה מציגות עודפות המופיעה בלשון הדיבור ונתפסת כשפה עילגת או ילדותית. מקורה באנלוגיה לצורות תקינות הקשורות בזמן ומרחב. כפי ש'מחר' היא נקודה בזמן, ו'ממחר' היא קביעה לנקודת התחלה בזמן, כך 'מזמן' היא נקודה בזמן (עבר רחוק), ועל כן באנלוגיה 'ממזמן' היא התחלה באותה נקודה רחוקה. האנלגיה הגיונית, התוצאה היא מוטציה לשונית.
160
יאיר שואל/ת: מה מקור צמד האותיות קצ המופיעות בהקשרים דומים ופחות במילים כגון קצה, קצב, קצר, קצת, קצץ, קץ, קיץ ועוד, כולם או חלקם מלמדים על משהו הקצוב פיזית או קצוב בזמן.
רוביק עונה:
ככל הנראה המשותף בין השורשים האלה אינו מקרי. שיטת השורשים התפתחה בימים שקדמו להופעת העברית, ועל פי אחת התיאוריות היא נבנתה בעיקרה על שורשים בני שני עיצורים. עם הזמן השפה נדרשה לשורשים נוספים ולרבים מהשורשים נוסף עיצור שלישי. התיאוריה שנויה במחלוקת ורחוקה מלהסביר את כל תופעות השפות השמיות, אבל יש לה היגיון במקרים מסוימים, כמו אלה המוצגים בשאלה. אכן לרוב השורשים הפותחים באותיות קצ קשר לקיצוץ וקיצוב, ואליהם אפשר להוסיף את שורשי ג"ז: גזז, גזם, גזר וכדומה. העיצורים ג-ז הם ריכוך של העיצורים ק-צ.
161
אסף שומר שואל/ת: מיהם השורשים בעברית אשר מסתדרים לשונית והגיונית בכל אחד משבעת הבניינים בעברית?
רוביק עונה:
יש לא מעט שורשים כאלה. חלקם היו פעילים בעבר בכל השבעה אך חלק מהשימושים התיישנו. בין השורשים הפעילים היום בכל שבעת הבניינים אפשר למצוא את אכ"ל, אמ"ן, בד"ל, בט"ח, בט"ל, בנ"ה, גד"ל, גד"ר, גנ"ב, דמ"ה, הל"ך, חז"ק, חר"ב, חש"ב, יד"ע, יל"ד, כנ"ס, כת"ב, נת"ק, סד"ר, סכ"ם, פח"ת, פנ"ה, פק"ד, פש"ט, קד"ש, קש"ה, רצ"ה, שכ"ן ועוד.
162
שמחה ליברמן שואל/ת: האם ו"ו ההיפוך היא תופעה ייחודית של העברית המקראית, או שהיא קיימת גם בשפות שמיות אחרות?
רוביק עונה:
התשובה נחלקת לשתיים. תוספת ו' לפני צורות פועל שונות אופיינית לעברית המקראית, ואינה מוכרת בשפות אחרות. ואולם, המונח ו' ההיפוך הוא מטעה. ו' אינה הופכת עתיד לעבר ולהיפך, אלא מבחינה בין מצבי זמן שונים על פי תפיסת זמן השונה מזו המקובלת היום בעברית. למצבי זמן אלה יש מקבילות קרובות בשפות שמיות נוספות, אך אותם אנו מזהים באמצעים שונים, ולא באמצעות ו' לפני הפועל.
163
דוד שואל/ת: האם 'הוי' הוא צורת ההווה של היה? לדוגמה "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות", "הנה יד ה' הויה במקנך".
רוביק עונה:
חילופי י'/ו/ בגזרת נחי לו"י הם מטבעה של הגזרה. כך גם חילופי הווה-היה וכדומה. הווי במקרה זה היא צורת ציווי, המקבילה ל'הֱיֶה' ואפשר לראות בה השפעה ארמית.
164
עופר שואל/ת: שמתי לב שהרבה שורשים מרובעים מקורם במילים אחרות כמו השורש טלפ"נ, הלחם בסיסים כמו השורש אלח"ש או צירוף של תחיליות לשורש שכבר קיים ויצירת שורש חדש, כמו למשל השורשים אבח"נ, מרכ"ז, תחק"ר. הדוגמא הנגדית היחידה שהצלחתי לחשוב עליה היא שורשים כמו גלג"ל או דרד"ר. מה מקור השורשים המרובעים?
רוביק עונה:
שאלה נכבדה, שלא אוכל להשיב עליה בפירוט הרצוי אלא בהכללה: יש כמה וכמה תהליכים של יצירת שורשים מרובעים, כגון הכפלה של שורש דו-עיצורי (גלגל), הכפלת ל' הפועל (שכלל), תוספת אות תחילית (תפקד) או סופית וכדומה. קבוצה נכבדה של שורשים קרויה גזורי שם, והיא כוללת גם שורשים תלת-עיצוריים או דו-עיצוריים. ואידך זיל גמור בספרי הדקדוק ותורת הצורות.
165
דני ב שואל/ת: מהיכן זחלה האות א' לקדמת המילים 'אכשרה', 'אחזקה', 'אזכרה', 'אשכבה', וכ'ו?
רוביק עונה:
משקל אפעלה מתממש בשורשים לא מעטים בעברית החדשה בעקבות גילויים שלו בתלמוד: אזהרה, אבטלה, אבדלה ועוד. צורות אלה נחשבות ארמיזמים: השפעה של הצורות הארמית על העברית בתקופת לשון חכמים. מבחינת המשמעות, בדרך כלל השימוש במשקל הפעלה מדגיש את הפעולה, ומשקל אפעלה – את תוצאת הפעולה. תוצאת פעולת ההזהרה היא אזהרה, האירוע המשמש להזכרה הוא אזכרה, וכדומה.
< הקודם ... 11 12 13 14 15  ... הבא >