שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
31
ליאור חכים שואל/ת: במשפט "כתוב מה למדת וכיצד אתה יכול להשתמש בזה בחיים שלך", האם המילה "בזה" צריכה להיות מנוקדת בַּזֶּה (בְּ + הַ + זֶה ) או "בְּזֶה" (בְּ + זֶה). ידוע לי כי הראשון הוא עם ה' הידיעה, אבל למיטב ידעתי אין צורך לשים ה' הידיעה מכיוון שהמילה "בזה" כבר מצביעה על משהו ספציפי מעצם טיבה. כמו במשפט "בְּאֵיזֶה כְּלִי הִשְׁתַּמַּשְׁתָּ? בְּזֶה?", ברור מההקשר שמדובר על משהו ספציפי ולכן החוסר הבנה שלי. אשמח להבהרה מתי צריך להשתמש בשתי המילים הללו.
רוביק עונה:
כינוי הרמז 'זה' הוא אכן ייצוג של יידוע: אנו רומזים על דבר מה ידוע. ואולם, כבר במקרא 'זה' מופיע הן לעצמו ("על זה היה דווה לבנו" – מגילת איכה), והן בתוספת ה' הידיעה, כאשר הוא מתייחס לשם עצם מיודע: "החודש הזה לכם ראש חודשים - שמות", וזו הדרך הבלעדית במקרים אלה. כך גם בנקבה: הזאת, וברבים: האלה. במקרה שבשאלה: "אתה יכול להשתמש בזה", 'זה' רומז לאזכור קודם של דבר מה, וכאמור, הוא יכול להיות מיודע או בלתי מיודע, ומטעמים סגנוניים מועדפת הצורה המיודעת. יש להוסיף לכך של'זה' בתנ"ך יש תפקידים נוספים, כמו מילית שעבוד ועוד.
32
איציק שואל/ת: שאלה על חסרי פ"ן (נפל , נפח, נסע וכו). אני יודע שאפשר לאמר לִנְפֹּל או לִפֹּל או לנטול או ליטול. מה מקור הכפילות? למשל, קראתי על ילד שקרא למשאבת האופניים מנפחה. האם אפשר לקרוא לה מפחה?
רוביק עונה:
העיצור נ' בגזרת נחי פ"נ נוטה להיעלם כשאינו בראש המילה, אך במקרים לא מעטים הוא נשמע, או כהתפתחות טבעית בשפה, או מסיבה שאפשר להצביע עליה. למשל, 'לנפול' היא ל+המקור נפול, ולכן ייאמר בִנְפול (אויבך), כנפול וגם לנפּול, וכאן בפ' דגושה. לעומת זאת בצורות העתיד בתנ"ך הנ' נופלת: יִפול. במקרים מסוימים נ' מופיעה כדי ליצור בידול משמעות בין שורשים הומונימיים. דוגמה מובהקת היא 'להביט' מול 'להנביט'. כאן יש גם השפעה לכך שמדובר במקרה של הנבטה בשורש גזור שם: הנבטה נגזרה מ'נֶבֶט'. בדומה לכך 'הנצחה' נגזרה מ'נצח', וגם כאן הנ' אינה נופלת. לגבי מפחה – זו בהחלט צורה אפשרית, וראי מַפּוּחַ.
33
רותי שואל/ת: מהו ההסבר לכך שמילים מסוימות בסמיכות משתנות ואחרות לא. למשל: חדר נבטא חֲדַר ילדים אבל ספר, ישאר סֵפֶר היסטוריה.
רוביק עונה:
רוב רובם של השמות הסגוליים שומר על הצורה הנפרדת גם בסמיכות. ספר קריאה, דגל ישראל, מלך הולנד. חֲדַר בסמיכות היא צורה חריגה, והיא נשמרת על פי המסורת הקריאה המקראית. יתכן מאוד שיש כאן אנאלוגיה למילה הקרובה חָצֵר המתייחסת למתחם המגורים, ולכן אנו אומרים חֲדַר- כפי שאומרי חֲצַר-, כאשר במשקל קָטֵל חיטוף האות הראשונה הוא הכלל.
34
אופק אלוש שואל/ת: שמעתי לאחרונה על חוק זיף (Zipf's law). תהיתי האם הוא תקף גם בעברית, והאם יש רשימה כלשהי של המילים הנפוצות ביותר בעברית (מבדיקה שלי לא מצאתי משהו רלוונטי).
רוביק עונה:
הבדיקה השיטתית האחרונה שנעשתה של מילים שימושיות בעברית היא של יצחק ריגר, בספר משנת 1938. מאז נעשו בדיקות שונות, אך אין מחקר מקיף ומוסמך בנושא.
35
דורית שביט שואל/ת: מה מקורה של מילת היחס "את"? היא איננה קיימת בשפות שאני מכירה (אנגלית, ערבית, ספרדית, פורטוגזית , צרפתית ורוסית - לא את כולם אני דוברת...), אז כיצד הגיעה לעברית? נראה שהיא קדומה למדי, שכן הפסוק הראשון בתנ"ך כולל אותה. בשפות האחרות מושא ישיר הוא באמת ישיר, כי אין לפניו מילת יחס, ואילו בעברית מושא הבא אחרי "את" נחשב ישיר, בעוד מושא הבא אחרי כל מילת יחס אחרת נחשב מושא עקיף. לטעמי, ההפרדה היא מלאכותית ולא הגיונית. זאת ועוד: מילת היחס "את" מקדימה רק מושא מיודע, בעוד מילות היחס האחרות מקדימות מושא מיודע או לא מיודע. האם בשפות שמיות עתיקות יותר קיימת המילה הזאת? מנין הייחוד שלה, ולמעשה מי צריך אותה?
רוביק עונה:
'את' מוכרת בכמה שפות שמיות כמו פיניקית, מואבית וארמית, ואין לה מקבילות במשפחות שפה אחרות. השאלה אם המילה הזו דרושה או הגיונית היא שאלה לגיטימית, אבל 'את' מושרשת בשפה. היא המילה הנפוצה ביותר גם בתנ"ך וגם בעברית החדשה, ומאבקו של בן גוריון בה כשל. על הסיבות להופעתה של מילת היחס החריגה הזו בשפות השמיות יש השערות מחקריות שונות.
36
מרים שואל/ת: נתקלתי בעבר באמירה שהפייטנים בימי הביניים במפעליהם השונים ובהם גם חידשו מילים. חידשו גם פעלים משמות (פעלים גזורי שם): נאנש (התמלא אנשים) האריח (הזמין אורחים) הגזיע (עשה גזע) נדשא (התמלא דשא) התמגד (מלשון מגד). האם תוכל לאמת את החידוש כי מן השם סמדר יצרו את הפועל הנץ ופרח?
רוביק עונה:
הדוגמאות היפות שבשאלה הן במסגרת מה שקרוי 'שורשים גזורי שם': שם עצם מוליד שורש חדש וממנו נגזרים פעלים או שמות עצם חדשים. אין לכך קשר ליחס בין סמדר לבין הנץ ופרח. נצ"ץ ופר"ח הם שורשים שמיים קדומים שמהם נוצרו פעלים ומילים, כמו ניצן, פֶרַח ועוד, בעוד סמדר היא מילה נטולת שורש.
37
רינה גרטל שואל/ת: מה פשר האותיות בסוגריים המופיעות בין הפסוקים השונים בטקסט המקראי: (ס) (פ)? כמו למשל בשירת הים של משה בספר שמות טו.
רוביק עונה:
(פ) ו(ס) מתייחסות לחלוקה מסורתית של המקרא. לפני החלוקה המאוחרת לפרקים הייתה חלוקה של ספרי החומש לפרשיות, משני סוגים: פרשייה פתוחה (פ) המתחילה בראשית שורה, ופרשייה סתומה (ס) שלפניה ואחריה טקסט רציף.
38
שדמה שואל/ת: האם יש הסבר לכך שבמספרים בעברית דווקא הצורה הזכרית מקבל את הסיומת הנקבית של ה"א?
רוביק עונה:
לתופעה החריגה הזו כמה הסברים. האחד, שהיא התגלגלה מהמספרים 11-19 שלהן סיומת 'עשרֶה' לנקבה, ולכן במספר 'שלוש עשרה' 'שלוש' נתפס כנקבה, ונוצרה הצורה הזכרית שלושה-עשר. הסבר שני שכל הצורות המספריות היו ללא סופית. בשלב מסוים לצורות הזכר במספרים נצמדה הסיומת tu מטעמים שונים, והיא רוככה ל-ה. אף אחד מההסברים אינו מוסכם, ומדובר בהשערות בלבד.
39
עודד מיוחס שואל/ת: מדוע במלה שכבה הבית רפויה, ואילו במלה רצפה הפה דגושה? ואיך יש להגות זקפה (erectile) ע״פ פה דגושה או רפויה.
רוביק עונה:
'שכבה' שייכת לקבוצה קטנה של מילים שבהן מופיע שווא הפועֵל בצורה שאינה עומדת בכללי אותיות בג"ד כפ"ת. הוא מופיע כשווא נח, שאחריו בגד כפת יהיו דגושות, ומתפקד כשווא נע, שאחריו הן תהינה רפות. ההסברים לכך הם היסטוריים ולא תמיד משכנעים. שווא מרחף מתקיים בדרך כלל בנטיות (דרכֵי=, מלכות) ושם ההסבר הוא בתנועות ארוכות שהתקצרו. במקרה של שכבה ומילים נוספות ההסבר הזה אינו מספיק. באשר לזקפה – כאן הפ' דגושה: זקפּה.
40
גיורא שנר שואל/ת: סבור הייתי כי 'אנו' היא מילת הרבים ל'אני' ואילו 'אנחנו' היא מילת הרבים ל'אנוכי'. אלא ש'אנחנו' כותבים בחי"ת ואילו אנוכי - בכ"ף. היכן המוקש?
רוביק עונה:
על פי חוקרי העברית הקדומה אין קשר בין אנוכי לבין אנחנו. העיצור k ב'אנוכי' אינו מקביל או מתגלגל לעיצור ח' ב'אנחנו'. באשר ל'אנו', רואים בה צורה משנית של אנחנו, שנוצרה בהקבלה ל'אני'. 'אנחנו' היא בכל מקרה הצורה הקדומה, המקראית, 'אנו' היא הצורה התלמודית-משנאית.
41
ניצן שואל/ת: לאחרונה רעננתי לי את החומר בנושא בנייני הפועל ושמות הפעולה שלהם, ויש לי עניין לא ברור עם שם הפעולה של בניין נפעל. לפי מה שראיתי, שם הפעולה של בניין נפעל הוא במשקל "הִקָּטְלוּת" או "נִקְטָלוּת". מובן לי שאם "הוא אתמול נזכר" אז הפעולה שהוא עשה היא 'היזכרות'. אבל עם פעלים אחרים זה נשמע לי מוזר. למשל: "הזמר נשמע אתמול ברדיו", אז הפעולה היא נשמעות? הישמעות? "דני נקלע למצב מסוכן אתמול", אז הפועלה היא נקלעות? היקלעות? "ניצן נרשם אתמול לחוג", אז הפעולה היא נרשמות? הירשמות?
רוביק עונה:
אכן לבניין נפעל שתי חלופות לשם הפעולה, נקטלות והיקטלות. נראה שבדרך כלל הנטייה היא לצורות נקטלות כשמדובר במצב, וצורות היקטלות כשמדובר בפעולה. בדרך כלל לכל פועל כזה יהיה שם פעולה אחד: נבצרות (ולא היבצרות), לעומת הירדמות, היעלמות (ולא נרדמות, נעלמות). בחלק מהמקרים שתי הצורות משמשות במקביל: נפקדות-היפקדות, וכאן במשמעויות שונות; נבדלות/היבדלות ועוד. הדוגמאות האלה ואחרות מחזקות את ההבחנה בין פעולה למצב.
42
אבשלום שואל/ת: בגדכפת, הדגש ב-ב,כ,פ מובן אבל למה יש גם ב-ג,ד,ת דגש ומה תפקידו?
רוביק עונה:
במסורות ההגייה השונות של המקרא, בעיקר בזו הטברנית, היו לכל אחת מאותיות בגד כפת שני מימושים: מימוש פוצץ בראש מילה או אחרי הברה סגורה שהיא הצורה המקורית, מימוש חוכך אחרי תנועה, בהידמות לתנועה. ההבחנה הזו נשמרה בדקדוק ובניקוד הטברני, אבל בהגייה בפועל היא נשמרה במסורת הספרדית רק בעיצורי ב-כ-פ, ובמסורת האשכנזית גם בת. ת' רפה נשמעת דומה לס', ועל כן המילה שבת נהגית בהברה אשכנזית שאבעס.
43
דודי שואל/ת: מי היה הראשון לחבר את הניקוד בשפה העברית? מתי? מהם הכתבים הקדומים ביותר המוכרים בהם מופיע הניקוד במילים עבריות?
רוביק עונה:
לאורך האלף הראשון עסקו חכמי ישראל בסוגיה איך לקרוא את התנ"ך הבלתי מנוקד, וכך נוצרו שלוש מסורות: בבלית, ארץ ישראלית וטברנית. כל אחת מהן יצרה סימנים מיוחדים לייצוג התנועות. במאה העשירית נקבע לאחר מאבקים שמסורת הניקוד הטברני היא המסורת המקובלת והמקודשת.
44
יהושע רחמים שואל/ת: מה הסיבה שגילה של שרה אמנו נכתב: מאה עשרים ושבע ואילו מספר מדינות אחשוורוש נמנו בספר אסתר: שבע ועשרים ומאה מדינה (במהופך)?
רוביק עונה:
סדר המספרים המורכבים בתנ"ך אינו אחיד. חלק מהמספרים הם בסדר עולה, וחלק בסדר יורד, וזאת כבר בספרים המוקדמים. יש ניסיונות רבים למצוא סדר בשיטה, אך נראה שהתערבבו כאן שתי מסורות שונות. הסדר העולה, מהמספר הנמוך לגבוה, אינו מקובל היום בעברית ובשפות נוספות, אך הוא משמש ביידיש ובגרמנית.
45
שדמה שואל/ת: אשמח לשמוע את דעתך בנוגע לשימור הטקסטים הארמיים בסידור, בתלמוד ובזוהר. האם היה נכון לדעתך לומר את הקדיש, את פתח אליהו ועוד טקסטים קנוניים בעברית, או שאתה מוצא ערך בשימור של הארמית בכתובים (ואין כוונתי למטבעות הלשון שנקלטו בעברית), שכידוע אינה מובנת לרוב הציבור. התלמוד אמנם תורגם לעברית, אבל עדיין "נחשב" יותר ללמוד אותו בשפת המקור. מה דעתך?
רוביק עונה:
אין לי ספק שגירסה מתורגמת, לצד הגירסה הארמית, של דברי קדיש, נוסח הכתובה, שירים בהגדה ועוד יסייעו מאוד לקרב את הישראלים לטקסטים מסורתיים. כאמור, הדרך הנכונה אינה בהכרח לוותר על הטקסט המסורתי, אלא להביא לצידו נוסח מתורגם.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >