שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
46
דקלה שואל/ת: ראיתי כתבה שכתבת באתר מילון רב-מילים על מילים אונומטופאיות, ועל כך שרובן בנויות בדגם של הכפלת הצליל המחקה. רציתי לדעת, האם המילה "קנקן" היא אונומטופאית לצליל ההקשה על הכלי הצר והגבוה? כיצד ניתן לקבוע אם מילה היא אונומטופאית או לא?
רוביק עונה:
'קנקן היא מילה שמית המופיעה בשפות שונות לכלי קיבול שונים. רובם היו עשויים חרס ולכן אין לראות בצליל הנקישה על מתכת את המקור של ל'קנקן'. רוב המילים האונומטופאיות אינן שנויות במחלוקת. יש קבוצה שבה ההערכה היא שמדובר באונומטופיאה, אבל לא הסכמה מלאה, כמו 'בקבוק'.
47
עליזה שואל/ת: השאלה שלי היא בדבר הגייתה של האות ״ריש״. נולדתי ברומניה ובגיל העשרה עליתי ארצה. ה״ריש״ שלי נהגית בקידמת הפה ואני שומעת לעיתים קרובות מאד שההגייה הנכונה היא כמו של ילידי הארץ, ״ריש״ שנובעת מעומק הגרון (כמעט כמו של הצרפתים...) ניסיתי לחקור איך נהגתה ה״ריש״ בימים קדומים אך לא גיליתי הרבה. האם יש דרך נכונה להגות אותה?
רוביק עונה:
אין 'הגייה נכונה' של ריש, ובוודאי איננו יודעים איך הגו אותה בימים קדומים. ר' הוא העיצור המגוון ביותר מבין העיצורים וזאת בכל שפות העולם. חקר הר' הוא מקצוע אקדמי ותחום שבו נערכים כנסים בינלאומיים. לפעמים ר' מתגלגלת על החך, לפעמים היא מחרחרת, לפעמים היא קרובה לנקישת לשון, כמו אצל הסינים, ולפעמים כמעט שאינה נשמעת, ואלה רק כמה אפשרויות מרבות אחרות.
48
אמיליה פרוני שואל/ת: למה בעברית קיימת מילה אחת – שירה - גם לשירים במובן songs וגם במובן poetry?
רוביק עונה:
החיבור הזה נעוץ במקור העתיק של העברית, כלומר, בתנ"ך. בתנ"ך לא הייתה הבדלה בין טקסט פואטי המושמע במילים, מושר או מנוגן. פרקי תהילים רבים הם "מזמורים", כלומר, שרים ומנגנים את הטקסט. על משה נאמר לפני שירת הים "אז ישיר משה", למרות שהטקסט לא נועד להשמעה מוזיקלית. החיבור הזה התגלגל עד ימינו. עם הזמן נעשה ניסיון לבידול באמצעות השורש זמ"ר: זמר, או שיר זמר, הוא song, וכך גם 'פזמון', אבל עדיין גם אלה נקראים שירים. השפה האנגלית קיבלה מהלטינית את הפואטיקה, poem ו-poet, המשמשות לשירה הכתובה, ומגרמנית את sang, הטקסט הזוכה ללחן ומיועד לשירה.
49
חיים שמואלי שואל/ת: המלים "לפני" ו"אחרי" מציינים בהתאמה זמן עבר וזמן עתיד. אבל "לפני" נגזרת מ"פנים" ו"אחרי" - מ"אחוריים". ההיגיון אומר שפנינו מופנות קדימה, לעתיד, ואחורינו - כלפי העבר. מדוע, לדעתך, חל ההיפוך הזה? האם יש בו היגיון, או שנפל שיבוש לוגי?
רוביק עונה:
'לפני' ו'אחרי' שייכים לשדה לשוני חשוב שבו מתלכדים מונחי המרחב והזמן. לכן 'לפנים' הוא גם מה שהיה פעם (בזמן), גם מה שנמצא מולנו (במרחב). 'לפנֵי' משמש גם הוא במרחב: מה שנמצא לנגד עינינו, וגם בזמן: מה שכבר היה, ועל כן אנחנו 'רואים' אותו כאשר אנו עומדים ומסתכלים נכחנו. ב"אחרי" אנו מתייחסים למה שאיננו רואים. זה יכול להיות אירוע שחלף והוא "אחרינו", או שאנו עומדים במרחב ואיננו רואים את זה שעומד "אחרינו". השימוש בשני המונחים אם כן אינו מתייחס למצב מוחלט בזמן או במרחב, אלא למצב יחסי: היכן נמצאת נקודת הזמן או המרחב יחסית למבט שאנו מביטים בעולם. הדבר דומה גם לשימוש בשורש קד"ם: ימי קדם הם מה שאנו רואים שהיה העבר, כשאנו מביטים קדימה – מביטים אל העתיד. קדם, מזרח, הוא מקום זריחת השמש שאליה מופנות העינים כדי להתמצא במרחב, ומכאן המילה 'אוריינטציה'.
50
עמי שואל/ת: האם המילה שופעל קיימת בעברית הרשמית, והאם משמעותה הופעל מחדש?
רוביק עונה:
הפועל שִפעל מופיע במשמעות to activate במילונים שונים של האקדמיה ללשון העברית, כגון פיזיקה, חימיה ובינה מלאכותית. שופעל הוא הצורה הסבילה של שִפעל.
51
רותי יודוביץ שואל/ת: מה ההסבר של הקמץ הקטן שמופיע במילה כול, קודש וכו'. הרי יש לנו חולם חסר כתנועה קטנה. למה היה צורך בקמץ קטן?
רוביק עונה:
תנועת o בעברית זכתה בניקוד הטברני לשלושה סימני ניקוד: חולם מלא (יוֹם), חולם חסר (נֹעַם), קמץ קטן (חָכְמה). בדקדוק הטברני מבחינים בין צורות ארוכות לקצרות. חולם מלא וחסר הם בהתאמה תנועה ארוכה וקצרה. קמץ קטן היא התנועה הקצרה של הקמץ שנהגה גם הוא o, כפי שאפשר לשמוע גם בהברה האשכנזית והתימנית. בהגייה המקובלת היום אין הבדל בין התנועות. כמו כן קיימת התנועה החטופה חטף קמץ קטן: חֳדשים. לגבי כל, הכלל הוא שכאשר כל היא הנסמך נעשה שימוש בצורה הקצרה מכולן, כָל-היום, כיוון שאינה מוטעמת אלא נצמדת למילה שאחריה. בכתיב חסר הניקוד היא תיכתב כל. כאשר המילה אינה נסמך היא תנוקד כֹל, ובכתיב חסר הניקוד כול: ראשית כול, בסך הכול.
52
עודד שואל/ת: על האות 'ה"א' כתבת במצעד האותיות: 'כשאני תנועה, כמעט תמיד בסוף המילה, אפשר להגות אותי בכמה צורות. a: ילדה, תקווה. e: יפֶה, רוצֶה. o: פֹּה, איפֹה'. משתמע כאילו יש ל'הא' היגוי משלה. האם ראוי יותר לומר כי בסוף המילה, ה'הא' מקבלת את ההגה של האות הקודמת לה?
רוביק עונה:
ה' בסוף המילה בדרך כלל אינה מייצגת עיצור אלא תנועה. כאשר היא עיצור היא מנוקדת במפיק. בהיותה אם תנועה היא עשויה לקבל את כל התנועות האפשריות, בלי קשר לתנועה שלפניה. בדרך כלל סיומת –ָה מייצגת נקבה, כאשר ניכר כאן ריכוך ת' הנקבה המקורית. עם זאת היא משמשת גם בגזרת נחי לו"י, וכאן הסיומת יכולה להיות –ָה (בעבר), ו-ֶה (בבינוני, עתיד וציווי).
53
שדמה קדר שואל/ת: במצוות שילוח הקן כתוב: " לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מה ההבדל בין "הַאֲרַכְתָּ" לבין "הֶאֱרַכְתָּ"?
רוביק עונה:
הפועל 'האריך' זוכה בתנ"ך לשתי גירסאות. מצד אחד א' זוכה בחטף פתח והתנועה לפניה בהתאם וזאת בצורות המקור ובחלק מצורות עבר הַאֲרַכְתי, וְהַאֲרַכְתֶּם, בְּהַאֲרִיך, וכן בבינוני: מַאֲרִיך ובעתיד: תַאֲרִיך. בעבר נסתר מופיעה תנועת e: הֶאֱרִיך, ובעתיד נוכחות/נסתרות תֶאֱרַכְנָה. בעברית החדשה הבידול הזה נשמר בחלק מהמקרים. תנועת a בבינוני ובעתיד (פרט לצורת הנסתרות-נוכחות), בעוד שבעבר קיבלו כל הצורות את תנועת e על פי העבר הנסתר. נראה שצורת העבר הנסתר בתנ"ך הושפעה מתנועת i של ע' הפועל, בעוד שביתר המקרים תנועת a הושפעה מהעיצור א'. בעברית החדשה ואולי כבר ברבדים שלפניה יש נטייה להאחדה, ולכן התיישרו יתר הגופים בעבר על פי הנסתר.
54
עמוס שואל/ת: מאילו שפות נוצרה השפה הערבית?
רוביק עונה:
השפה הערבית נחשבת שפה קדומה שנוצרה בחצי האי ערב לפני אלפי שנים, ועל פי רוב החוקרים ממנה התפתחו השפות השמיות המוכרות לנו, כולל העברית. עם השנים היא התפצלה לדיאלקטים שהתרחקו אלה מאלה. לפני כמה מאות שנים נקבע שהדיאלקט שבו נכתב הקוראן, של שבט קורייש, יהיה משותף לכל דוברי הערבית וישמש לצרכים ספרותיים, לימוד וכתיבה. בדיאלקטים שונים ניכרות השפעות מאוחרות של לשונות במגע, כגון בֶרבֶרית שהשפיעה על הערבית במרוקו.
55
שרגא שואל/ת: התקיים דיון בין מספר חברים האם יש חובה לדבר בלשון ציווי במילים כגון בַקש, ענֶה, שְאל, בַלו טוב, הקשב, קְרא וכדומה, וזו תהיה שגיאה לומר את אותן מילים בלשון עתיד, תבקש, תענה, תשאל, תבלו טוב, תקשיב, תקרא. טענתי כי שתי האפשרויות נכונות, אך חברי המלומד טוען בתוקף שאמנם הרוב דוברים בלשון עתיד אך זו שגיאה דקדוקית ״קשה״ ויש צורך לדבר בלשון ציווי בלבד. מי צודק?
רוביק עונה:
אתה צודק ולא חברך. הנוהג להשתמש בצורת העתיד לצורך ציווי, הוראה או בקשה, או כל פעולה שאנו מצפים מהזולת שתתרחש, מקובל מאוד בעברית ויש לו שורשים עמוקים גם בשפת התנ"ך וגם ברבדים מאוחרים יותר של השפה העברית. אפילו בצבא, שבו נותנים פקודות על ימין ועל שמאל, נהוג לתת פקודות בצורת העתיד. בדרך כלל אנחנו משתמשים בציווי בפעלים הנקראים עלולים, שחסר בהם עיצור: רוץ, סע, לך וכדומה.
56
טומי שואל/ת: הפועל לכונן בעתיד: ייכון, תיכון? (כ' דגושה, חולם) ובעבר: כונן? (כ' דרושה, שורוק).
רוביק עונה:
השורש כו"ן מופיע בשישה הבניינים, כולם פרט לבניין קל. בבניין נפעל צורת העבר והבינוני היא נכון, והעתיד ייכּון או תיכּון. בבניין פיעל נוצרו שתי צורות: כונן בעבר, מכונן בבינוני, יכונן בעתיד; ולצד אלה כיוֵון, מכַוֵון, יכַוֵון וכדומה.
57
בתיה שואל/ת: נדהמתי לשמוע שבהוגריה היהודים לא ידעו יידיש. מה הסיבה שהיהודים מלפני מלחמת העולם רצו למחוק את השפה, בזמן שבארצות אירופה השכנות היידיש היתה שפה מדוברת בין קהל היהודים?!
רוביק עונה:
ד"ר יניב גולדברג מסביר שאכן חלק מיהודי הונגריה, בעיקר באזורים עירוניים ובמיוחד בבודפשט דיברו גרמנית, וכידוע יהודים דוברי גרמנית דחו את היידיש וראו בה שפה נחותה. לעומת זאת באזורים כפריים ובעיקר כאלה הקרובים לרומניה דיברו יידיש. היידיש של החסידים קרויה אפילו 'הדיאלקט ההונגרי'.
58
רותי שואל/ת: בספרי דקדוק פעלים שמסתיימים באות ה׳ נקראים לעיתים פעלי ל׳׳ה ולפעמים פעלי ל׳’י. מדוע?
רוביק עונה:
הדרך הנוחה והמקובלת היא נחי ל"ה, כיוון שבצורת העבר נסתר הפועל מסתיים באות ה': בנה, הראה וכדומה. הדרך הזו גם מטעה, שכן ה' כאן אינה מייצגת עיצור אלא תנועה, המתחלפת לאורך הופעות הגזרה: בניתי, בנוּ, לבנות וכדומה, ולכן 'נחי לו"י' מדויק יותר, אבל נוח פחות לשימוש.
59
עידית שואל/ת: האם במילה הִשְתַנָּה (בעבר) ניתן לקבל הסבר כי חלה הנמכת תנועה, ולכן מנוקדת בקמץ?
רוביק עונה:
נראה שכוונת השאלה היא מדוע יש הבדל בין צורות הבינוני (משתנֶה) לצורת העבר (השתנָה). ההבדל הזה בין תנועת ע' הפועל בין עבר – תנועת a – לבינוני ועתיד – תנועת e - בגזרת נחי ל"ה (או לו"י) , חל על כל הופעות הגזרה בכל הבניינים ואין סיבה לחפש עבורו סיבות פונולוגיות. כך בבניין קל: עלָה/עולֶה/יעלֶה; נפעל: נראָה/נראֶה/ייראֶה; פיעל: ציפָה/מצפֶה/יצפֶה; התפעל: התגלָה/מתגלֶה/יתגלֶה; הפעיל: הרצָה/מַרצֶה/יַרצֶה ועוד.
60
רותי שואל/ת: האם יש הסבר למילים ביחיד שמסתיימות באותיות ב'כ'פ' כשנכתבות ברבים הן מקבלות דגש. למשל: דוב – דובים, צהוב – צהובים וארוך – ארוכים. לעומת המילים רטוב – רטובים, כלב – כלבים ועצוב – עצובים שלא מקבלות דגש.
רוביק עונה:
כל מילה בשאלה היא מקרה בפני עצמו. במקרה של 'דוב', המקור שלה על פי שפות שמיות שונות מכיל ב' כפולה, ויש לכך אולי גם קשר לפועל דַבַּ, הלך לאט. ההכפלה נעלמת בצורה היחיד, אבל חוזרת בנקבה, רבים ונטיות. צהוב (נכתב צָהֹב) הוא במשקל קָטֹל החל על שמות תואר רבים, חלקם שמות צבעים, אבל גם אָרֹך, רָטֹב שבהם תנועת ע' הפועל קצרה (נכתבת בחולם חסר), והיא נכפלת בנטייה ומכאן צְהֻבּים, אֲרֻכּים, רְטֻבּים. עָצוּב היא צורת בינוני פעול, כאשר התנועה בשורוק ארוכה ונשמרת בנטייה ולכן לא תהיה הכפלה. לכן נוצרה גם צורת המשנה רָטוּב, והריבוי שלה היה רטובים, בלי הכפלה. כלב היא במשקל הסגולים, ל' הפועל בהם ברבים לא נכפלת (מלכים, כלבים, קלפים). יש גם מקרים ייחודיים של הכפלה שאינה מוסברת על פי המשקל, בדרך כלל של מילים מן התנ"ך: קטַנּים, שפַנּים ועוד.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >