שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
46
שדמה שואל/ת: אשמח לשמוע את דעתך בנוגע לשימור הטקסטים הארמיים בסידור, בתלמוד ובזוהר. האם היה נכון לדעתך לומר את הקדיש, את פתח אליהו ועוד טקסטים קנוניים בעברית, או שאתה מוצא ערך בשימור של הארמית בכתובים (ואין כוונתי למטבעות הלשון שנקלטו בעברית), שכידוע אינה מובנת לרוב הציבור. התלמוד אמנם תורגם לעברית, אבל עדיין "נחשב" יותר ללמוד אותו בשפת המקור. מה דעתך?
רוביק עונה:
אין לי ספק שגירסה מתורגמת, לצד הגירסה הארמית, של דברי קדיש, נוסח הכתובה, שירים בהגדה ועוד יסייעו מאוד לקרב את הישראלים לטקסטים מסורתיים. כאמור, הדרך הנכונה אינה בהכרח לוותר על הטקסט המסורתי, אלא להביא לצידו נוסח מתורגם.
47
לימור שואל/ת: שם פעולה הרי בא מתבנית קבועה של הבניינים ומקורו בפועל. האם נגינה זה שם פעולה? ואם כן מקורו בבנין קל, למרות שאין פועל נָגַן? אשמח לתשובה והבהרה יותר לשמות פעולה.
רוביק עונה:
'נגינה' שייכת לקבוצה מובחנת של שורשים שבהם הפועל נוהג בבניין מסוים, ושם הפעולה בבניין אחר. למשל: אסף (בניין קל), איסוף (בניין פיעל). במקרה של נגינה הכיוון הפוך: ניגן (פיעל), נגינה (קל). לפעמים יש בידול במשמעות. כבש (בניין קל) מתפצל לכבישה (של ירקות או כבישים, בקל), וכיבוש (של שטחים, בניין פיעל).
48
אפרת שואל/ת: האם תמיד כשיש במשפט את המילה "של" יש צורך ביידוע שם העצם שלפניו? למשל, מה תקין בכתיבה: "אני אוהב את דודה שלי" או: "אני אוהב את הדודה שלי"? וכן, "זה אח שלי" או "זה האח שלי" (הרי לא אומרים: זה כלב שלי...)?
רוביק עונה:
מילית הקניין 'של' והנטיות 'שלי' 'שלנו' וכדומה אינן מחייבות יידוע. כאשר אנו יודעים מיהו הבעלים של הקניין יש ליידע אותו. לכן "חבר שלי אמר לי" תקין כי איננו יודעים מיהו החבר, "החבר שלי אמר לי" תקין כי המשפט מעיד שאנו יודעים במי מדובר. בביטוי "ילד של אמא" אנו מתכוונים למשמעות כללית של 'ילד' ולא לילד ספציפי ולכן אין צורך ביידוע. כאשר נאמר "דוד הוא הילד של לימור" אנו מתכוונים לילד ספציפי ולכן נדרש יידוע. לעיתים בלשון הדיבור ה' הידיעה נשמטת גם כאשר אנו יודעים במי המדובר, כמו בדוגמאות בשאלה, בעיקר כשמדובר בקרובי משפחה.
49
ג'ון שואל/ת: יש כמה ביטוים בעברית שאין להם תרגום ישר לאנגלית, כמו "יש לי מה [לעשות, להגיד, וכו']", "יש לי לאן [ללכת]", "יש לי איך [להצליח]", ו"יש לי את מי [לשאול]". האם ידועה ההיסטוריה של כניסת הביטוים האלה לעברית?
רוביק עונה:
שלושת המשפטים שבשאלה הם משפטי קיום, שבהם 'יש' הוא הנשוא (וניתן להחליף אותו ב'אין'). הנושא הוא בדרך כלל שם עצם, אבל אפשר גם להמיר אותו במילות שאלה: יש לי מה (דברים) לעשות, יש לי איך (דרך) להצליח, יש לי מי (אדם מסוים) לשאול. המרת השם במילית שאלה מוכרת לא רק בעברית, שכן מילת השאלה מתייחסת לתשובה אפשרית שהיא שם עצם, שם תואר, פסוקית וכדומה. ההשוואה לאנגלית מוקשה, שכן באנגלית משפטי הקיום בנויים במתכונת שונה.
50
ג'רמי בנשטיין שואל/ת: באנגלית יש סדר ברור לשמות תואר לפני שם עצם - opinion-size-age-shape-colour-origin-material-purpose Noun. כך בפשטות אומרים - I love that really big old green antique car. כל סדר אחר נשמע לגמרי בלתי אפשרי לדובר אנגלית. השאלה היא: האם יש משהו דומה או מקביל בעברית?
רוביק עונה:
בעברית הכלל הוא ששם התואר או שמות התואר במעמד לוואי יבואו תמיד אחרי שם עצם, בניגוד לרוב שפות אירופה. לצד זה אין כל התניה בסדר התארים. אפשר לכתוב "המכונית העתיקה הירוקה והגדולה..." וגם "המכונית הגדולה הירוקה והעתיקה", וכל סדר אחר.
51
דקלה שואל/ת: ראיתי כתבה שכתבת באתר מילון רב-מילים על מילים אונומטופאיות, ועל כך שרובן בנויות בדגם של הכפלת הצליל המחקה. רציתי לדעת, האם המילה "קנקן" היא אונומטופאית לצליל ההקשה על הכלי הצר והגבוה? כיצד ניתן לקבוע אם מילה היא אונומטופאית או לא?
רוביק עונה:
'קנקן היא מילה שמית המופיעה בשפות שונות לכלי קיבול שונים. רובם היו עשויים חרס ולכן אין לראות בצליל הנקישה על מתכת את המקור של ל'קנקן'. רוב המילים האונומטופאיות אינן שנויות במחלוקת. יש קבוצה שבה ההערכה היא שמדובר באונומטופיאה, אבל לא הסכמה מלאה, כמו 'בקבוק'.
52
עליזה שואל/ת: השאלה שלי היא בדבר הגייתה של האות ״ריש״. נולדתי ברומניה ובגיל העשרה עליתי ארצה. ה״ריש״ שלי נהגית בקידמת הפה ואני שומעת לעיתים קרובות מאד שההגייה הנכונה היא כמו של ילידי הארץ, ״ריש״ שנובעת מעומק הגרון (כמעט כמו של הצרפתים...) ניסיתי לחקור איך נהגתה ה״ריש״ בימים קדומים אך לא גיליתי הרבה. האם יש דרך נכונה להגות אותה?
רוביק עונה:
אין 'הגייה נכונה' של ריש, ובוודאי איננו יודעים איך הגו אותה בימים קדומים. ר' הוא העיצור המגוון ביותר מבין העיצורים וזאת בכל שפות העולם. חקר הר' הוא מקצוע אקדמי ותחום שבו נערכים כנסים בינלאומיים. לפעמים ר' מתגלגלת על החך, לפעמים היא מחרחרת, לפעמים היא קרובה לנקישת לשון, כמו אצל הסינים, ולפעמים כמעט שאינה נשמעת, ואלה רק כמה אפשרויות מרבות אחרות.
53
אמיליה פרוני שואל/ת: למה בעברית קיימת מילה אחת – שירה - גם לשירים במובן songs וגם במובן poetry?
רוביק עונה:
החיבור הזה נעוץ במקור העתיק של העברית, כלומר, בתנ"ך. בתנ"ך לא הייתה הבדלה בין טקסט פואטי המושמע במילים, מושר או מנוגן. פרקי תהילים רבים הם "מזמורים", כלומר, שרים ומנגנים את הטקסט. על משה נאמר לפני שירת הים "אז ישיר משה", למרות שהטקסט לא נועד להשמעה מוזיקלית. החיבור הזה התגלגל עד ימינו. עם הזמן נעשה ניסיון לבידול באמצעות השורש זמ"ר: זמר, או שיר זמר, הוא song, וכך גם 'פזמון', אבל עדיין גם אלה נקראים שירים. השפה האנגלית קיבלה מהלטינית את הפואטיקה, poem ו-poet, המשמשות לשירה הכתובה, ומגרמנית את sang, הטקסט הזוכה ללחן ומיועד לשירה.
54
חיים שמואלי שואל/ת: המלים "לפני" ו"אחרי" מציינים בהתאמה זמן עבר וזמן עתיד. אבל "לפני" נגזרת מ"פנים" ו"אחרי" - מ"אחוריים". ההיגיון אומר שפנינו מופנות קדימה, לעתיד, ואחורינו - כלפי העבר. מדוע, לדעתך, חל ההיפוך הזה? האם יש בו היגיון, או שנפל שיבוש לוגי?
רוביק עונה:
'לפני' ו'אחרי' שייכים לשדה לשוני חשוב שבו מתלכדים מונחי המרחב והזמן. לכן 'לפנים' הוא גם מה שהיה פעם (בזמן), גם מה שנמצא מולנו (במרחב). 'לפנֵי' משמש גם הוא במרחב: מה שנמצא לנגד עינינו, וגם בזמן: מה שכבר היה, ועל כן אנחנו 'רואים' אותו כאשר אנו עומדים ומסתכלים נכחנו. ב"אחרי" אנו מתייחסים למה שאיננו רואים. זה יכול להיות אירוע שחלף והוא "אחרינו", או שאנו עומדים במרחב ואיננו רואים את זה שעומד "אחרינו". השימוש בשני המונחים אם כן אינו מתייחס למצב מוחלט בזמן או במרחב, אלא למצב יחסי: היכן נמצאת נקודת הזמן או המרחב יחסית למבט שאנו מביטים בעולם. הדבר דומה גם לשימוש בשורש קד"ם: ימי קדם הם מה שאנו רואים שהיה העבר, כשאנו מביטים קדימה – מביטים אל העתיד. קדם, מזרח, הוא מקום זריחת השמש שאליה מופנות העינים כדי להתמצא במרחב, ומכאן המילה 'אוריינטציה'.
55
עמי שואל/ת: האם המילה שופעל קיימת בעברית הרשמית, והאם משמעותה הופעל מחדש?
רוביק עונה:
הפועל שִפעל מופיע במשמעות to activate במילונים שונים של האקדמיה ללשון העברית, כגון פיזיקה, חימיה ובינה מלאכותית. שופעל הוא הצורה הסבילה של שִפעל.
56
רותי יודוביץ שואל/ת: מה ההסבר של הקמץ הקטן שמופיע במילה כול, קודש וכו'. הרי יש לנו חולם חסר כתנועה קטנה. למה היה צורך בקמץ קטן?
רוביק עונה:
תנועת o בעברית זכתה בניקוד הטברני לשלושה סימני ניקוד: חולם מלא (יוֹם), חולם חסר (נֹעַם), קמץ קטן (חָכְמה). בדקדוק הטברני מבחינים בין צורות ארוכות לקצרות. חולם מלא וחסר הם בהתאמה תנועה ארוכה וקצרה. קמץ קטן היא התנועה הקצרה של הקמץ שנהגה גם הוא o, כפי שאפשר לשמוע גם בהברה האשכנזית והתימנית. בהגייה המקובלת היום אין הבדל בין התנועות. כמו כן קיימת התנועה החטופה חטף קמץ קטן: חֳדשים. לגבי כל, הכלל הוא שכאשר כל היא הנסמך נעשה שימוש בצורה הקצרה מכולן, כָל-היום, כיוון שאינה מוטעמת אלא נצמדת למילה שאחריה. בכתיב חסר הניקוד היא תיכתב כל. כאשר המילה אינה נסמך היא תנוקד כֹל, ובכתיב חסר הניקוד כול: ראשית כול, בסך הכול.
57
עודד שואל/ת: על האות 'ה"א' כתבת במצעד האותיות: 'כשאני תנועה, כמעט תמיד בסוף המילה, אפשר להגות אותי בכמה צורות. a: ילדה, תקווה. e: יפֶה, רוצֶה. o: פֹּה, איפֹה'. משתמע כאילו יש ל'הא' היגוי משלה. האם ראוי יותר לומר כי בסוף המילה, ה'הא' מקבלת את ההגה של האות הקודמת לה?
רוביק עונה:
ה' בסוף המילה בדרך כלל אינה מייצגת עיצור אלא תנועה. כאשר היא עיצור היא מנוקדת במפיק. בהיותה אם תנועה היא עשויה לקבל את כל התנועות האפשריות, בלי קשר לתנועה שלפניה. בדרך כלל סיומת –ָה מייצגת נקבה, כאשר ניכר כאן ריכוך ת' הנקבה המקורית. עם זאת היא משמשת גם בגזרת נחי לו"י, וכאן הסיומת יכולה להיות –ָה (בעבר), ו-ֶה (בבינוני, עתיד וציווי).
58
שדמה קדר שואל/ת: במצוות שילוח הקן כתוב: " לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מה ההבדל בין "הַאֲרַכְתָּ" לבין "הֶאֱרַכְתָּ"?
רוביק עונה:
הפועל 'האריך' זוכה בתנ"ך לשתי גירסאות. מצד אחד א' זוכה בחטף פתח והתנועה לפניה בהתאם וזאת בצורות המקור ובחלק מצורות עבר הַאֲרַכְתי, וְהַאֲרַכְתֶּם, בְּהַאֲרִיך, וכן בבינוני: מַאֲרִיך ובעתיד: תַאֲרִיך. בעבר נסתר מופיעה תנועת e: הֶאֱרִיך, ובעתיד נוכחות/נסתרות תֶאֱרַכְנָה. בעברית החדשה הבידול הזה נשמר בחלק מהמקרים. תנועת a בבינוני ובעתיד (פרט לצורת הנסתרות-נוכחות), בעוד שבעבר קיבלו כל הצורות את תנועת e על פי העבר הנסתר. נראה שצורת העבר הנסתר בתנ"ך הושפעה מתנועת i של ע' הפועל, בעוד שביתר המקרים תנועת a הושפעה מהעיצור א'. בעברית החדשה ואולי כבר ברבדים שלפניה יש נטייה להאחדה, ולכן התיישרו יתר הגופים בעבר על פי הנסתר.
59
עמוס שואל/ת: מאילו שפות נוצרה השפה הערבית?
רוביק עונה:
השפה הערבית נחשבת שפה קדומה שנוצרה בחצי האי ערב לפני אלפי שנים, ועל פי רוב החוקרים ממנה התפתחו השפות השמיות המוכרות לנו, כולל העברית. עם השנים היא התפצלה לדיאלקטים שהתרחקו אלה מאלה. לפני כמה מאות שנים נקבע שהדיאלקט שבו נכתב הקוראן, של שבט קורייש, יהיה משותף לכל דוברי הערבית וישמש לצרכים ספרותיים, לימוד וכתיבה. בדיאלקטים שונים ניכרות השפעות מאוחרות של לשונות במגע, כגון בֶרבֶרית שהשפיעה על הערבית במרוקו.
60
שרגא שואל/ת: התקיים דיון בין מספר חברים האם יש חובה לדבר בלשון ציווי במילים כגון בַקש, ענֶה, שְאל, בַלו טוב, הקשב, קְרא וכדומה, וזו תהיה שגיאה לומר את אותן מילים בלשון עתיד, תבקש, תענה, תשאל, תבלו טוב, תקשיב, תקרא. טענתי כי שתי האפשרויות נכונות, אך חברי המלומד טוען בתוקף שאמנם הרוב דוברים בלשון עתיד אך זו שגיאה דקדוקית ״קשה״ ויש צורך לדבר בלשון ציווי בלבד. מי צודק?
רוביק עונה:
אתה צודק ולא חברך. הנוהג להשתמש בצורת העתיד לצורך ציווי, הוראה או בקשה, או כל פעולה שאנו מצפים מהזולת שתתרחש, מקובל מאוד בעברית ויש לו שורשים עמוקים גם בשפת התנ"ך וגם ברבדים מאוחרים יותר של השפה העברית. אפילו בצבא, שבו נותנים פקודות על ימין ועל שמאל, נהוג לתת פקודות בצורת העתיד. בדרך כלל אנחנו משתמשים בציווי בפעלים הנקראים עלולים, שחסר בהם עיצור: רוץ, סע, לך וכדומה.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >