שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
61
עודד שואל/ת: על האות 'ה"א' כתבת במצעד האותיות: 'כשאני תנועה, כמעט תמיד בסוף המילה, אפשר להגות אותי בכמה צורות. a: ילדה, תקווה. e: יפֶה, רוצֶה. o: פֹּה, איפֹה'. משתמע כאילו יש ל'הא' היגוי משלה. האם ראוי יותר לומר כי בסוף המילה, ה'הא' מקבלת את ההגה של האות הקודמת לה?
רוביק עונה:
ה' בסוף המילה בדרך כלל אינה מייצגת עיצור אלא תנועה. כאשר היא עיצור היא מנוקדת במפיק. בהיותה אם תנועה היא עשויה לקבל את כל התנועות האפשריות, בלי קשר לתנועה שלפניה. בדרך כלל סיומת –ָה מייצגת נקבה, כאשר ניכר כאן ריכוך ת' הנקבה המקורית. עם זאת היא משמשת גם בגזרת נחי לו"י, וכאן הסיומת יכולה להיות –ָה (בעבר), ו-ֶה (בבינוני, עתיד וציווי).
62
שדמה קדר שואל/ת: במצוות שילוח הקן כתוב: " לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מה ההבדל בין "הַאֲרַכְתָּ" לבין "הֶאֱרַכְתָּ"?
רוביק עונה:
הפועל 'האריך' זוכה בתנ"ך לשתי גירסאות. מצד אחד א' זוכה בחטף פתח והתנועה לפניה בהתאם וזאת בצורות המקור ובחלק מצורות עבר הַאֲרַכְתי, וְהַאֲרַכְתֶּם, בְּהַאֲרִיך, וכן בבינוני: מַאֲרִיך ובעתיד: תַאֲרִיך. בעבר נסתר מופיעה תנועת e: הֶאֱרִיך, ובעתיד נוכחות/נסתרות תֶאֱרַכְנָה. בעברית החדשה הבידול הזה נשמר בחלק מהמקרים. תנועת a בבינוני ובעתיד (פרט לצורת הנסתרות-נוכחות), בעוד שבעבר קיבלו כל הצורות את תנועת e על פי העבר הנסתר. נראה שצורת העבר הנסתר בתנ"ך הושפעה מתנועת i של ע' הפועל, בעוד שביתר המקרים תנועת a הושפעה מהעיצור א'. בעברית החדשה ואולי כבר ברבדים שלפניה יש נטייה להאחדה, ולכן התיישרו יתר הגופים בעבר על פי הנסתר.
63
עמוס שואל/ת: מאילו שפות נוצרה השפה הערבית?
רוביק עונה:
השפה הערבית נחשבת שפה קדומה שנוצרה בחצי האי ערב לפני אלפי שנים, ועל פי רוב החוקרים ממנה התפתחו השפות השמיות המוכרות לנו, כולל העברית. עם השנים היא התפצלה לדיאלקטים שהתרחקו אלה מאלה. לפני כמה מאות שנים נקבע שהדיאלקט שבו נכתב הקוראן, של שבט קורייש, יהיה משותף לכל דוברי הערבית וישמש לצרכים ספרותיים, לימוד וכתיבה. בדיאלקטים שונים ניכרות השפעות מאוחרות של לשונות במגע, כגון בֶרבֶרית שהשפיעה על הערבית במרוקו.
64
שרגא שואל/ת: התקיים דיון בין מספר חברים האם יש חובה לדבר בלשון ציווי במילים כגון בַקש, ענֶה, שְאל, בַלו טוב, הקשב, קְרא וכדומה, וזו תהיה שגיאה לומר את אותן מילים בלשון עתיד, תבקש, תענה, תשאל, תבלו טוב, תקשיב, תקרא. טענתי כי שתי האפשרויות נכונות, אך חברי המלומד טוען בתוקף שאמנם הרוב דוברים בלשון עתיד אך זו שגיאה דקדוקית ״קשה״ ויש צורך לדבר בלשון ציווי בלבד. מי צודק?
רוביק עונה:
אתה צודק ולא חברך. הנוהג להשתמש בצורת העתיד לצורך ציווי, הוראה או בקשה, או כל פעולה שאנו מצפים מהזולת שתתרחש, מקובל מאוד בעברית ויש לו שורשים עמוקים גם בשפת התנ"ך וגם ברבדים מאוחרים יותר של השפה העברית. אפילו בצבא, שבו נותנים פקודות על ימין ועל שמאל, נהוג לתת פקודות בצורת העתיד. בדרך כלל אנחנו משתמשים בציווי בפעלים הנקראים עלולים, שחסר בהם עיצור: רוץ, סע, לך וכדומה.
65
טומי שואל/ת: הפועל לכונן בעתיד: ייכון, תיכון? (כ' דגושה, חולם) ובעבר: כונן? (כ' דרושה, שורוק).
רוביק עונה:
השורש כו"ן מופיע בשישה הבניינים, כולם פרט לבניין קל. בבניין נפעל צורת העבר והבינוני היא נכון, והעתיד ייכּון או תיכּון. בבניין פיעל נוצרו שתי צורות: כונן בעבר, מכונן בבינוני, יכונן בעתיד; ולצד אלה כיוֵון, מכַוֵון, יכַוֵון וכדומה.
66
בתיה שואל/ת: נדהמתי לשמוע שבהוגריה היהודים לא ידעו יידיש. מה הסיבה שהיהודים מלפני מלחמת העולם רצו למחוק את השפה, בזמן שבארצות אירופה השכנות היידיש היתה שפה מדוברת בין קהל היהודים?!
רוביק עונה:
ד"ר יניב גולדברג מסביר שאכן חלק מיהודי הונגריה, בעיקר באזורים עירוניים ובמיוחד בבודפשט דיברו גרמנית, וכידוע יהודים דוברי גרמנית דחו את היידיש וראו בה שפה נחותה. לעומת זאת באזורים כפריים ובעיקר כאלה הקרובים לרומניה דיברו יידיש. היידיש של החסידים קרויה אפילו 'הדיאלקט ההונגרי'.
67
רותי שואל/ת: בספרי דקדוק פעלים שמסתיימים באות ה׳ נקראים לעיתים פעלי ל׳׳ה ולפעמים פעלי ל׳’י. מדוע?
רוביק עונה:
הדרך הנוחה והמקובלת היא נחי ל"ה, כיוון שבצורת העבר נסתר הפועל מסתיים באות ה': בנה, הראה וכדומה. הדרך הזו גם מטעה, שכן ה' כאן אינה מייצגת עיצור אלא תנועה, המתחלפת לאורך הופעות הגזרה: בניתי, בנוּ, לבנות וכדומה, ולכן 'נחי לו"י' מדויק יותר, אבל נוח פחות לשימוש.
68
עידית שואל/ת: האם במילה הִשְתַנָּה (בעבר) ניתן לקבל הסבר כי חלה הנמכת תנועה, ולכן מנוקדת בקמץ?
רוביק עונה:
נראה שכוונת השאלה היא מדוע יש הבדל בין צורות הבינוני (משתנֶה) לצורת העבר (השתנָה). ההבדל הזה בין תנועת ע' הפועל בין עבר – תנועת a – לבינוני ועתיד – תנועת e - בגזרת נחי ל"ה (או לו"י) , חל על כל הופעות הגזרה בכל הבניינים ואין סיבה לחפש עבורו סיבות פונולוגיות. כך בבניין קל: עלָה/עולֶה/יעלֶה; נפעל: נראָה/נראֶה/ייראֶה; פיעל: ציפָה/מצפֶה/יצפֶה; התפעל: התגלָה/מתגלֶה/יתגלֶה; הפעיל: הרצָה/מַרצֶה/יַרצֶה ועוד.
69
רותי שואל/ת: האם יש הסבר למילים ביחיד שמסתיימות באותיות ב'כ'פ' כשנכתבות ברבים הן מקבלות דגש. למשל: דוב – דובים, צהוב – צהובים וארוך – ארוכים. לעומת המילים רטוב – רטובים, כלב – כלבים ועצוב – עצובים שלא מקבלות דגש.
רוביק עונה:
כל מילה בשאלה היא מקרה בפני עצמו. במקרה של 'דוב', המקור שלה על פי שפות שמיות שונות מכיל ב' כפולה, ויש לכך אולי גם קשר לפועל דַבַּ, הלך לאט. ההכפלה נעלמת בצורה היחיד, אבל חוזרת בנקבה, רבים ונטיות. צהוב (נכתב צָהֹב) הוא במשקל קָטֹל החל על שמות תואר רבים, חלקם שמות צבעים, אבל גם אָרֹך, רָטֹב שבהם תנועת ע' הפועל קצרה (נכתבת בחולם חסר), והיא נכפלת בנטייה ומכאן צְהֻבּים, אֲרֻכּים, רְטֻבּים. עָצוּב היא צורת בינוני פעול, כאשר התנועה בשורוק ארוכה ונשמרת בנטייה ולכן לא תהיה הכפלה. לכן נוצרה גם צורת המשנה רָטוּב, והריבוי שלה היה רטובים, בלי הכפלה. כלב היא במשקל הסגולים, ל' הפועל בהם ברבים לא נכפלת (מלכים, כלבים, קלפים). יש גם מקרים ייחודיים של הכפלה שאינה מוסברת על פי המשקל, בדרך כלל של מילים מן התנ"ך: קטַנּים, שפַנּים ועוד.
70
שי אטיאס שואל/ת: מה ההווה של המילה להיטהר? נטהר או מיטהר?
רוביק עונה:
גם וגם. שורשים הנפתחים בעיצור ט' יוצרים במקרים מסוימים זהות בין צורות בינוני, עתיד וציווי בבניינים נפעל והתפעל. זאת מפני שבנפעל עתיד וציווי נ' הבניין נטמעת בט', ובהתפעל עתיד וציווי (וגם עבר ובינוני) ת' הבניין נטמעת בט'. לכן 'להיטהר', וכן בעתיד 'ייטהר', ובציווי 'היטהר' עשויות להיות גם בנפעל (עבר ובינוני נטהר) וגם בהתפעל (עבר היטָהר, ובינוני מיטָהר).
71
מירון לם שואל/ת: המשותף למילים "לאן", כאן", איכאן" הוא "-אן". האם יש לזה משמעות בלשנית?
רוביק עונה:
הסיומת –ָן נובעת במילים שבשאלה ממקורות שונים, למרות שיש קירבה סמנטית מסוימת ביניהן. במילה 'כאן' נ' היא אות המרחיבה את 'כא', שפירושה בארמית כאן, כמו בצירוף 'הכא והתם', כאן ושם. 'היכן' היא מילת שאלה הנגזרת מ'כאן': אֵי+כאן: איכן או היכן. 'לאן' לעומת זאת היא הרחבה של 'אן', שהיא שאלת כיוון או מיקום, כאשר למילה נוספת ל' הכיוון. אנה תלך? אן תבוא? על מקורה של 'אן' יש דעות שונות. יש טענה שזו צורה משנית של 'אין' (מאין תבוא?), האטימולוג קליין מציע הצעה המפרידה בין א' ונ' במילה למילית שאלה (א) ולכינוי (נ).
72
יולי רובינשטיין שואל/ת: מהו ה״גבול״ שבו ניתן להגדיר מילה בתור חלק דיבר? לדוגמה, הפועל ״קינא״. האם ניתן לומר שהפועל הוא ״קינא ב״ או ״קינא ל״? מילת היחס נחשבת חלק מהמילה/הערך המילוני?
רוביק עונה:
'קינא' הוא פועל, ב-, ל, מן, את הן מילות יחס. לכל פועל נצמדות מילות יחס קבועות, לעיתים יותר מאחת. שאלת גבולות חלקי הדיבר חשובה, אך במקרים שונים מילה יכולה להיות שייכת לכמה חלקי דיבר. למשל, 'חכם' היא בהקשרים מסוימים שם עצם, ובאחרים – שם תואר. 'יפה' יכול להיות שם תואר, שם עצם וגם תואר פועל (הוא דיבר יפה).
73
יעלי שואל/ת: ייתכן, שזו שאלת "הביצה והתרנגולת", ובכל זאת... מה קדם למה - השורש למילה או המילה לשורש?
רוביק עונה:
בהתפתחות הקדומה של השפה המילים קדמו לשורשים, אך מילים קרובות במשמעות נוצרו לעיתים בדמיון עיצורים וכך התגבשה בהדרגה שיטת השורשים. על כן בתנ"ך יש כבר שורשים רבים, למעלה מ-1500, ורוב המילים נסבות סביב שורשים משותפים, לצד אלפי מילים חסרות שורש. לאלה נוספו שורשים רבים בלשון חכמים. כבר בתנ"ך, וביתר שאת בהמשך ובעיקר בעברית המודרנית, החל להיווצר תהליך הפוך. מילים חסרות שורש במקורן, והן רבות מאוד בעברית הקלסית, מהוות בסיס לשורש שנגזר מהן, בחטיבה הקרויה 'שורשים גזורי שם'. למשל, מן המילה חסרת השורש 'אבן' נוצר השורש אב"ן, ומכאן המילה 'מאובן'.
74
גרישא שואל/ת: האם יש הגה לאות ע' שוואית? לדוגמה: בֶּקַע (הרי במילה בֶּקַע, אות ע' היא שוואית). או במילה מִלְרַע? למה אות ע' לא שייכת לאם קריאה? או שאם קריאה (א', ה', ו', י') לא שווה אות נחה? איזה תפקיד מיוחד לאות ע'?
רוביק עונה:
ע' שוואית אמורה להיות הגויה כעיצור לועי כדרך המזרחיים, כפי שא' שוואית אמורה להיות הגויה כעיצור גרוני, כפי שהוגים הערבים, למשל, את המילה מַאְמין. בהגייה הכל-ישראלית ע' נהגית כמו א', וא' עצמה איבדה כמעט לגמרי את העיצוריות שלה. ע' משמשת כאם קריאה בכתיב יידיש, לסימון תנועת e.
75
אנה מילר שואל/ת: הפועל הֵקיץ גזור מהשורש קוץ, אם כך מדוע שם הפעולה אינו קיצה בגזרת ע״ו, אלא יקיצה, בגזרת פ״י?
רוביק עונה:
במערכת השורש מקרים רבים של שורשים קרובים בצורה ובמשמעות, שהתפתחו בדרך כלל ממקור דומה. אנו יודעים מטעמים שונים, כולל הפועל המקביל בערבית, שהצורה הראשית היא יק"ץ, ומכאן יקיצה, יִיקץ בנין קל עתיד ועוד. הצורה המשנית, המופיעה בבניין הפעיל, היא בשורש קו"ץ.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >