שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
76
שדמה קדר שואל/ת: אשמח אם תאיר את עיניי לגבי שין השעבוד לפני המילה "בין". לפעמים כתוב לדוגמה, "הפער שבין שני העולמות" ולפעמים "הפער בין שני העולמות". מהו הכלל? מתי יש צורך להוסיף את שין השעבוד?
רוביק עונה:
הוספת ש' השעבוד לפני 'בין' מקובלת במשנה. היא מתאימה למצבים שבהם מסתתרת במילה שאחרי 'בין' פסוקית שעבוד למרות שאינה ממומשת. הפער ש[קיים] בין שני העולמות/ הימים ש[חלים] בין כסה לעשור. סגנון נקי ורהוט יותר עשוי היום לוותר על ש', אך אין לכך סיבה דקדוקית וכאמור היא נטועה בעברית הקלסית.
77
רמי שואל/ת: שאלו כאן שאלה יפה: למה לפני הכינוי הרומז ״זה״ בעברית מגיעה מילת יחס? למשל ״הם לא עונים על זה״, ובאנגלית ״They don't answer this״. האם בעברית בהכרח כל שימוש במילה ״זה״ באמצע המשפט יצריך הקדמה של מילת יחס?
רוביק עונה:
השאלה היא מה תפקידו של הכינוי 'זה' במשפט. כאשר 'זה' הוא הנושא הוא לא יקבל מילת יחס, בדומה לנושא במשפט בכלל, בלי קשר למקומו במשפט: 'זה קרה אתמול', 'הלך זה ובא אחר'. כאשר 'זה' הוא לוואי (ילד זה) תחליף לאוגד (שחור זה יפה) או במקרים נדירים נשוא, הוא לא יקבל מילת יחס. צירוף מילות יחס מתייחד ל'זה' כמושא. מאחר ש'זה' משקף יידוע הוא יקבל תמיד 'את' כמושא ישיר (תן לי את זה), ומילות יחס אחרות במושא שאינו ישיר (ספר לי על זה). בשפות אחרות הכללים והנוהגים שונים, ובמקרים רבים גם במושא לא נדרשת מילת יחס.
78
אברהים שואל/ת: מהי הה"א שבסוף המילים הבאות? 1- וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה (בראשית מג כו); 2- עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי, הָקִיצָה (תהלים מד כד); 3- אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהילים סח ז); 4- וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּוִד חֹרְשָׁה (שמואל א כג טז); 5- וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה (במדבר יא ט); 6- עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה (יהושע י ו).
רוביק עונה:
לכל אחת מהופעות ה' שבשאלה תפקיד בפני עצמו. ארצה, ביתה, חורשה – זו ה' המגמה. ללכת לארץ, ללכת לבית, ללכת למקום הנקרא חורש, בדומה ל'קדימה', ירושליימה וכדומה. מהרה – זו סיומת המציינת תואר פועל. עורה, הקיצה – זוהי צורת הציווי המוארך, הקרויה גם קוהורטטיב, ומקובלת מאוד בתנ"ך. היא מתקיימת גם בעתיד: נלינה בכרמים וכדומה. במקרה של 'לילה' יש שני הסברים. האחד: צורה נקבית של ליל. השנייה: ה' מסיימת המציינת תואר פועל, במשמעות 'בלילה', והיא מתאימה לפסוק שבשאלה.
79
אברהים שואל/ת: האם ידעה העברית הקדומה ניקוד סופי כמו ה "אעראבּ" בשפה הערבית ? האמנם יש שרידים לתנועות הסופיות הללו באוצר המילים העברי שמעידות על "אעראב" בעברית הקדומה?
רוביק עונה:
יש בכמה מילים וצורות בעברית ניקוד סופי, כמו אַתְּ, שֶלְךָ, הלכתָּ. הניקוד הסופי בערבית מעיד על כך שהאות הסופית הייתה מלווה בתנועה של יחס או נטייה והתנועה נשרה. בעברית היחסות נעלמו, אף כי יש להן רמזים בשירה הקדומה. בכל מקרה, הערבית הקדומה והעברית הקדומה לא נפגשו ככל הנראה כלל, או שיש השפעה נדירה ביותר של הערבית על העברית, אך לא בתורת הצורות אלא באוצר המילים.
80
עוז מרחבי שואל/ת: למה אומרים שלושה בנים ושלוש בנות ולא ההיפך? הרי האינטואיציה היא להוסיף את האות ה"א בסוף דווקא ללשון נקבה - הלכה, אמרה, צחקה וכו', ולפי ההיגיון הזה היה צריך לומר שלושה בנות. זה אפילו יותר מורכב - כל הצורות של גוף שני (את, אתה, לך וכו') נושאות את אותה התכונה, שבה האות ה"א (או ההברה הפתוחה בסוף) הם דווקא ללשון זכר ולא בלשון נקבה. איזה מוזר זה. אומרים 'הוא הלך' ו'היא הלכה' - כאן ההוספה היא לנקבה, אבל 'את הלכת' ו'אתה הלכת(ה)' - כאן ההוספה היא (פעמיים) לזכר. האם תוכל לפצח את התעלומה המסתורית?
רוביק עונה:
הצבעת על שתי תופעות שאינן קשורות. החילוף של צורות הזכר והנקבה במספרים היא תופעה המוכרת משפות שמיות אחרות. ההסברים מדוע זה התפתח כך אינם מוסכמים. במקרה של הלכתָ/הלכתְ, אין כאן רמז לה' הנקבה אלא התפתחות של צורות הפועל. אם תשווה לערבית תראה שבזכר ת' מקבלת תנועת a, ובנקבה נוכחת – תנועת i: כַתַבְּתַ, כַּתַבְּתִ. בעברית נשארה תנועת a בזכר, ונשרה בנקבה.
81
אבישי טופול שואל/ת: מהי שפה עממית? אם הבנתי נכון, יש שפות שבכלל אין להן כתב, והדרך היחידה שהן שורדות (או נכחדות) זה מפה לאוזן. האם מותר להגדיר את העברית החדשה או את הישראלית להבדיל, כעברית עממית? אם לא, אזי מה מזכה את הערבית במעלה זו, כלומר ערבית ספרותית מול ערבית עממית, שמאפשרת לחלק מדובריה לשרוד ללא קרוא וכתוב?
רוביק עונה:
המונח 'שפה עממית' איננו מונח בלשני, אף כי יש שמשתמשים בו בהתייחסות לשפת דיבור, ואף קוראים לסלנג 'שפה עממית'. רוב השפות הקיימות היום אינן שפות כתובות, וגם אין להן דקדוק מנוסח אלא דקדוק טבעי בלבד, אך הן שפות שלמות ועצמאיות. לצד זה קיימות תת-שפות, כלומר, שפות הנשענות על שפה כלשהי, אבל בהיבטים מסוימים חלים בהן שינויים לעומת שפת האם. שפות אלה נקראות דיאלקטים. לערבית יש עשרות דיאלקטים, ושפה כתובה אחת – הספרותית. השפות היהודיות נוצרות בדרך כלל כדיאלקטים של שפת הסביבה. ייחודן שהיהודים נהגו לנדוד ולכן בחלק מהמקרים השפה היהודית היתה שונה משפת הסביבה שאליה הגיעו. היידיש נולדה כדיאלקט של הגרמנית העתיקה, ועם נדודי ההודים היא זכתה להשפעה סלאבית באוצר המילים ובהגייה. דוברי הלדינו השתמשו בה בסביבה דוברת יוונית, טורקית ועוד.
82
יוסף דורי שואל/ת: כיצד אפשר להסביר שגיאות דקדוק בתנ"ך ובכתבי המסורת? לדוגמה, המילה לך בנקבה כשהיא מתייחסת לזכר: ספר דברים לג 29: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". מתוך סידור התפילה: "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ. צוּר אֲשֶׁר אֵין דּומֶה לָךְ. מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ, וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (מתוך נשמת כל חי).
רוביק עונה:
בהופעות הרבות של 'לָךְ' המתייחסות לזכר אין מדובר בשגיאת דקדוק אלא בסיומת הקניין –ך כשהיא צמודה למילות יחס, המופיעה בתנ"ך לעיתים קרובות בהגייה ובניקוד –ָך גם לגבי זכר. כך אומר ירמיהו לאלוהים: "משפטים אדבר אותָך". בספר דברים נכתב: "כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן־יֶחֱרֶה אַף־ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָֽה". סיומות הקניין (בקרבך) והמושא (והשמידך) בזכר, סיומת היחס ב' – בצורה הנחשבת נקבה. התופעה מעידה על נוהגים קדומים של השפה שבהם ההבחנות בין זכר ונקבה לא היו קשיחות כמו בימינו.
83
יהודה נויפלד שואל/ת: מה הסיבה לתופעה שמצאתי בתפילה שכתוב בה: "יֵין טוב". אנחנו רגילים לצורה הזאת בנסמך כמו למשל יֵין הגליל. כמו כן בפרשת השבוע תצא מופיע "על- דְבַר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". מה ההסבר לכך?
רוביק עונה:
במקורות יש גילויים רבים הסותרים את חוקי הדקדוק המוכרים לנו. הדקדוק העברי המשמש אותנו נוסח רק במאה העשירית, ועד אז השפה התפתחה באמצעות מסורות וכללים אינטואיטיביים, מעין דקדוק טבעי. הדבר בולט בצורות סמיכות רבות, ובעוד מאות רבות של גילויים הנראים לנו היום לא נורמטיביים, כולל שימוש שגוי לכאורה בחוקי זכר ונקבה ועוד. יש להוסיף לכך שלמבנה הסמיכות שימושים רבים, ולא רק שימושי קניין. בדוגמה בפרשת תצא אפשר לראות קשר סמיכות בין 'דבר' לבין הפסוקית הבאה אחריה. מהו ה'דבר'? 'שלא קידמו אתכם בלחם ובמים'.
84
אמוץ זרטל שואל/ת: מתי החלו להשתמש במילה אמא במקום השם, ולמה?
רוביק עונה:
השימוש מוכר כבר מימי התלמוד. למשל במסכת סוכה (כח ב): "קטן שאינו צריך לאמו. היכי דמי [כיצד הוא] קטן שאינו צריך לאמו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו; רבי שמעון בן לקיש: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא [אמא] - גדולים נמי קרו [גם כן קראו]!" לפי הסיפור הזה, הנכון גם היום, עבור הילד אמו היא הדבר המובן מאליו, הבלתי נפרד ממנו, ואם יקרא לה בשמה הפרטי היא אחת מני רבות. עם זאת בקיבוצים של פעם נהגו הילדים לקרוא לאמם ולאביהם בשם הפרטי, אולי עקב שיטת הלינה ואולי מסיבות אידיאולוגיות.
85
גיבלי שואל/ת: זמן רב אני תוהה. השפה שנוצרה עם אוצר מלים עצום ורב (תנ"ך, אנגלית, רוסית וכו') עם מלים נרדפות ניבים ובטויים הייתה מצומצמת לשכבה מאד קטנה. רוב העם היו פלאחים. איך זה מסתדר?
רוביק עונה:
יש להפריד בין התקופות. שפת התנ"ך היא שפה ספרותית גבוהה. אפשר להניח שחלק לא קטן מן העם בתקופת התנ"ך לא הבין אותה, ובאותה נשימה לטעון שהיא היתה מבוססת על שפת הדיבור באותם ימים, אבל שדרגה אותה. העברית החדשה היא שפת כל הציבור והיא אכן מושפעת מכיוונים רבים, אבל הציבור הישראלי הוא אורייני, יודע קרוא וכתוב וזוכה להשכלה כך שאין לתמוה על כך שהשפה משמשת את הכלל.
86
חנה שואל/ת: מאיפה הגיעה הגיית הרי''ש הישראלית? לפי ההיגיון שלי היינו אמורים לגלגל אותה על קצה הלשון כמו בארצות ערב ומזרח אירופה, שמשם רובינו הגענו.
רוביק עונה:
האופנה של גלגול הריש אינה מורשת של עדה מסוימת אלא אופנה של ייפוי הלשון שהיתה רווחת עד שנות השבעים, אף כי יתכן שהתבססה על הגיות שונות של ר'. ר' היא עיצור שיש לו דרכי הגייה רבות בשפות שונות. הנטייה בין דוברי העברית להעדיף הגאים הדורשים פחות מאמץ דנה גם את הריש המתגלגלת לכיליון.
87
דודי שואל/ת: מדוע אנו מוצאים באקרוסטיכון במגילת איכה שהאותיות פ' ו- ע' מתחלפות?
רוביק עונה:
הסדר האלפביתי בין הפסוקים המתחילים בע' ופ' מופר בפרקים ב, ג וד. ההחלפה הזו מקובלת במסורות שונות ובאקרוסטיכונים שאינם בספר איכה, לפעמים כדי להציג סדר הגיוני. גם המדרש התייחס לעניין. רבי יוחנן אמר: "בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן? בשביל שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם".
88
לו רוי אורלינה שואל/ת: למה הרוסים לא משתמשים ב'ה' הידיעה?
רוביק עונה:
הסיבה פשוטה: בשפות הסלביות ה' הידיעה אינה קיימת, ומושג היידוע אינן מתממש, או שהוא מושג באמצעים שונים על פי ההקשר.
89
רבקה שואל/ת: בבנין פיעל, כאשר ע' הפועל הוא א' או ר', לפעמים מבטאים את פ' בפועל עם חיריק, ולפעמים עם צירה. מה הסיבה לשינוי ולגיוון ומהו הנכון מביניהם?
רוביק עונה:
הגיוון קיים רק בעיצורים ח' ע' וה' וזאת על פי מסורות הקריאה, ולעיתים שתי האפשרויות מקובלות. במקרים של א' ור' הדרך הבלעדית היא בצירה: תֵארנו, פֵרקנו וכדומה.
90
חי שואל/ת: שָליש הוא מעין קצין ניהול, אולם בשירת הים כתוב שמבחר שלישיו של פרעה טובעו בים סוף, כלומר ג'ובניקים הם לא היו, כיצד נוצר הפער?
רוביק עונה:
אכן, השליש המקראי הוא מפקד צבא המשתתף בפעולות הלחימה, והשליש של ימינו הוא ג'ובניק. המשותף להם הוא ששניהם קצינים. בקביעת הדרגות והתפקידים במילון הצבאי הישראלי נטו המחדשים להסתמך על המקורות, ובעיקר על התנ"ך. מאחר שנדרשה מילה מיוחדת לקצין המטה, אומצה המילה שָליש, שאף הוא היה כאמור קצין.
< הקודם ... 6 7 8 9 10  ... הבא >