שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
91
ליטל שואל/ת: משקל בני המשפחה 'אח' ו'חם' מוכר לי היטב, ומכאן הנקבה אחות וחמות, והרבים אחיות וחמיות. היום שמעתי את אחת מכתבות חדשות הערוץ השני הוגה את המילה (הסב שלו) כ"סביו", מה שגרם לי לתהות האם גם השם 'סב' משתייך לאותו משקל, ואי-לכך כולנו שוגים כל הזמן, והיה עלינו להגות ביחיד 'סבות' במקום 'סבתא', וברבות - סביות, וכו'?
רוביק עונה:
אין מדובר כאן במשקל במובנו המקובל, אלא במילים פשוטות בנות הברה אחת האופייניות לבני משפחה. הצורות הנקביות מתפצלות. המילים 'אח' ו'חם' זוכות לסיומת –ות, ומכאן 'אחות' ו'חמות', ובצורת הרבים נוספת י' כדי למנוע צורה מוזרה כמו 'אחותות' או 'חמותות'. ל'אב' ו'אם' אין מטבע הדברים צורה מקבילה במין השני, בעוד 'דוד' ו'סב' זוכות לסיומת הנקבה –ה: סבה ודודה, סבות ודודות. סבא וסבתא הן צורות ארמיות שנקלטו בעברית, ויש להן אופי דיבורי, וטעון יותר רגשית. סביו הוא שיבוש בסגנון גששי, בהשפעת 'אביו', אבל יש לומר 'סבו'.
92
שמשון בהט שואל/ת: מהו הניקוד של תנועת u? מתוך עיון אקראי בעדכוני האקדמיה ללשון הסתבר לי שהשם הנוכחי הוא קיבוץ. זכור לי שלפני קום המדינה נקרא ניקוד זה קובוץ.
רוביק עונה:
השם המקורי הוא דווקא קיבוץ, והראשון שקרא לו כך הוא המדקדק איש ימי הביניים רד"ק, שקרא לסימן ֻ קיבוץ שפתיים, ובקיצור קיבוץ. השם מוכר עוד מימי רבי אברהם בן עזרא, שלא הבחין בין תנועות o ל-u. הצורה קובוץ התפשטה מאוחר יותר כהידמות של תנועת u הראשונה לשנייה, ואולי בהשפעת אחותה של קובוץ, שורוק.
93
אבישי טופול שואל/ת: האם האכדית היא האמא של השפות עברית וערבית?
רוביק עונה:
היחסים בין השפות השמיות מורכבים ואין לדבר על יחסי הורות אלא על השפעה וחיכוך. בכל מקרה האכדית קדמה לעברית, אך רבים רואים בערבית את השפה הקדומה יותר, ואת חצי האי ערב כאזור שממנו צמחה משפחת השפות השמיות.
94
יוסף שואל/ת: מדוע יש לומר ״צַבִּים״, ״משאַבִּים״, ״שלַבִּים״, ״מסַכִּים״ וכו׳ עם אותיות בכ״פ דגושות?
רוביק עונה:
המילים שהוצגו בשאלה אינן שייכות לאותה קבוצה. צב מופיע בשפות שמיות שונות בב' כפולה גם בצורת היחיד (צַבָּא בארמית, דַ'בּ בערבית). מָסַךְ נגזר מן השורש הכפול סכ"כ, ועל כן הכ' כפולה. מאותו שורש יש לומר גם מוּסַכּים. במקרה של המילה התלמודית שלב והמילה החדשה משאב, ומילים רבות נוספות, מדובר במסורות או בתקנות ולא בגלגול אטימולוגי או חוק דקדוקי. על כן נכתוב לבָנִים קטַנִּים, וגם נשנן לבנינו.
95
דוד וקנין שואל/ת: אחרי ה' הידיעה מקבלות כל האותיות דגש, פרט לאותיות הגרוניות. מדוע במיל כמו הלויים, המטייל, המשלם וכו' ל' או מ' אינן מקבלות דגש?
רוביק עונה:
דוד מצביע על תופעה בניקוד המקראי. הניקוד הזה נשען על עקרונות פונטיים מגוונים, וכללי הדגש בו מורכבים, בעוד בעברית החדשה נהוג במקרים רבים לקבוע כלל פשוט ומאחד, המתעלם מהמגוון המקראי. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס, עיצורים בשווא נע הנחשבים 'חלשים' כמו ל, מ, נ, וכן י' ו', לא יקבלו דגש גם אם הדבר מתבקש לפי חוקי ההכפלה. לכן המילה הַלְוִיִּים מופיעה בדרך כלל ללא דגש, וכן לַמְנצח, מִלְמעלה, הַיְהודים ועוד. לעומתם הַמְּעָרָה, הַיְּהודים ואחרות יופיעו בדגש. במצבים ספציפיים אחרים, שלא כאן המקום לפרטם, הדגש מושמט גם בעיצורים הנחשבים חזקים.
96
יעל גרטל שואל/ת: כמי שעובדת לפרנסתה ולהנאתה מכתיבה, אשמח אם תוכל לסייע לי בהסברת רתיעתי מהטיות השורש הו"ה, יהַוֵוה, הִיוָוה וכיו"ב. האם יש דברים בגו?
רוביק עונה:
השורש הי"ה/הו"ה הוא דוגמה לחילופי י'-ו' בגיזרת נחי ע"וי. הצורות בהן נשמעת ו' הן בהשפעה ארמית, בפועל נוצרה חלוקת תפקידים. צורת הבינוני בבניין קל היא תמיד בו', צורות עבר ועתיד בי'. צורת הציווי המקובלת בתלמוד היא בו' (הֱוֵוי) ובעברית החדשה בי' (הֱיֵה). בבניינים הכבדים ו' שלטת. אין צורך לחוש אי נוחות. איש אינו אומר "יְהַיֶה" או הִיָּה" בבניין פיעל, וכנ"ל בבניין התפעל.
97
ג'ו אגוזי שואל/ת: לאחרונה נשמע לי שהטיית פעלים כמו הֶפסקתי, הֶתחלתי, מבוטאים בסגול במקום בחיריק. זה נשמע מוזר, בייחוד מכתבים ברדיו ובטלוויזיה. ישנם חוקים חדשים שלא שמעתי עליהם?
רוביק עונה:
לא שינו את החוקים, אבל הבניין הדיבורי הֶפעיל הולך ומתפשט, ואין עוצר.
98
דוד וקנין שואל/ת: בתהלים כ"ג 6 נאמר "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". כוונת דוד המלך לומר: הלוואי שאשב בבית ה' כל חיי. מהו השורש של 'ושבתי', יש"ב לפי המשמעות, או שו"ב לפי צורת המילה?
רוביק עונה:
אין לפסול נפילה של האות י' בגלגולי הטקסט המקראי. פירוש הרטום-קסוטו סבור שהכוונה היא אכן למילה 'וישבתי', ומעלה גם השערה שבמקורה המילה היתה וְשִבְתִי: מקור נטוי של 'ישב'. רד"ק סבור שאין כאן טעות ומפרש: "ואחזור שם תמיד כל ימי חיי".
99
עומר וולוך שואל/ת: במילה אופן יש דגש בכל הטיותיה: אופַנָּיו, אופַנַּיִם, אופֵּני וכדומה. מה מקור דגש זה?
רוביק עונה:
המקור הוא במסורת הקריאה הקדומה. בנטייה של מילים המסתיימות בתנועת a יש בידול שאין לו מקור דקדוקי מובהק בין מילים שיש להדגיש בהן את האות האחרונה (קטָן/קטַנּים; עקרָב/עקרַבּים) וכאלה שאינן מקבלות דגש (לבָן/לבָנִים, עולָם/עולָמות),. במילים קדומות כמו אופַן המסורת היא שקובעת.
100
גדי בנטל שואל/ת: בני ישראל כששהו במצרים או אפילו קודם לכן: באיזו שפה דיברו? ובכלל, מתי נולדה הלשון העברית?
רוביק עונה:
השאלה רחבה והיריעה צרה. נאמר רק שבידינו ספר התנ"ך, טקסט ספרותי המשקף את השפה בה דיברו ביהודה לקראת סוף האלף השני ולאורך האלף הראשון לפני הספירה, היא השפה היהודית. השפה הזו. לצידה התפתחה העברית הגלילית ששימשה מאוחר יותר לכתיבת המשנה והתלמוד. הערבית על גירסאותיה הקדומות היא שפה שמית צפון מערבית, והיא דומה לשפות מאותה קבוצה, כגון שפת אוגרית.
101
מזל גרוסר שואל/ת: מדוע יש דגש במילים אֵלֶּה ו-הֵמָּה?
רוביק עונה:
לדגש הזה אין סיבה דקדוקית אלא ספרותית-רטורית. הוא נועד להדגיש מילים חשובות ועל כן נקרא דגש לתפארת הקריאה. מילים בדגש מהסוג הזה רוכזו במשפט "בָתּים אֵלֶּה לָּמה הֵמָּה שָמָּה הֵנָּה". שעליו כתוב עמוס קינן שיר נפלא על המורה שלו ללשון.
102
עפרה שטרית שואל/ת: אני מלמדת בבית ספר בצפון קרוליינה. השבוע, כשהתחלנו ללמד על פורים, עלתה השאלה מה מקור האות ה' בפעלים כמו 'נרעישה', 'נרימה', 'נגילה' ועוד. נודה לך אם תוכל להאירה את עינינו ?
רוביק עונה:
הדוגמאות שהביאה עפרה קרויות "עתיד מוארך", והן הדרך המקראית להפוך את העתיד לציווי, כמו ב"בית יעקב לכו ונלכה". צורות אלה מופיעות רק בגוף ראשון יחיד ורבים ('אשמרה', 'נצאה' וכדומה), ויש להן אופי של דרבון, מעין ציווי שאדם מצווה לעצמו. בעברית החדשה יש שירים לא מעטים שבהם יש שימוש בצורה הזו, הנחשבת מליצית, ויש אפילו דוגמאות לציווי מוארך, כמו באינטרנציונל בלבושו העברי, בתרגום שלונסקי: "קום התנערה עם חלכה". יש במקרא גם עתיד מקוצר, שבו הופכים את העתיד לציווי בגוף שני: "אל תפן" במקום "אל תפנה", וכאן הוא יבוא בדרך כלל בציווי שלילה. זו ההזדמנות להזכיר שבעברית החדשה הציווי כמעט נעלם, והעתיד מחליף אותו במקרים רבים, ולא בצורה המוארכת.
103
אוהד מתל אביב שואל/ת: כיצד נקבע סדר האותיות באלף-בית העברי, מה גם שיש דמיון לסדר האותיות באלף-בית האנגלי, וגם דמיון חלקי לסדר באלף-בית הערבי?
רוביק עונה:
המדור ביקש סיוע מד"ר אמנון ברוק, ולהלן תשובתו המלומדת: "סדר האותיות תועד לראשונה, למיטב ידיעתי, בכתובת מתל-זית, שהחוקרים מתארכים אותו למאה העשירית לפני הספירה. בכתובת מוצאים את הא"ב בסדר כמעט זהה לזה המוכר לנו. בכל מקרה, היוונים שאלו מהפניקים את הכתב ואת סדר הא"ב המוכר לנו כבר במאה התשיעית, ולכן יש להניח שהסדר נקבע קודם לכן. לא"ב האוגריתי סדר שונה. סדר האותיות האוגריתי דומה לסדר הא"ב הדרום-ערבי, והחוקרים מדברים על שתי וריאציות סדר קדומות: הכנענית לעומת האוגריתית/דרום-ערבית"."למיטב ידיעתי", מוסיף ד"ר ברוק, "הבלשן אהרן דמסקי טוען שהאותיות בסדר הנוכחי מסודרות לפי קטגוריות. למשל, האותיות הראשונות קשורות לבית ולמשק הבית (אלוף, בית, גמל, דלת...), האותיות י, כ, ע, פ, ר, ש לאברי גוף (יד, כף, עין, פה, ראש, שן). אבל אני לא בטוח שזה משכנע לחלוטין".
104
חיים פלמן שואל/ת: האם קיים מחקר כלשהו שקבע איזה אחוז מהמילים המדוברות כיום הן אינן משפת התנ"ך?
רוביק עונה:
בספר התנ"ך כ-8,000 מילים, כלומר, ערכים מילוניים. רוב רובן של המילים האלה נמצאות בשימוש בעברית החדשה. מספר הערכים המילוניים של העברית היום נע בין 100,000 ל-150,000, על פי שיטות מילוניות שונות. גם על פי הממעיטים אפשר לומר שמספר המילים המקראיות בעברית החדשה מגיע לכל היותר ל-8 אחוזים מן המילון העברי. המספר הזעום הזה מטעה. המילים המקראיות מהוות את תשתית העברית החדשה ומשמשות מילים בסיסיות בחיי היומיום והתקשורת. נוסף לכך, כמעט כל המילים בעברית החדשה גזורות משורש המופיע במקרא או בלשון חכמים.
105
אלי מרמת גן שואל/ת: בעברית כידוע יש שלושה זמנים, עבר פשוט, הווה פשוט ועתיד פשוט: "אני הלכתי", "אני הולך" ו"אני אלך". איך מסבירים אם כן את הביטוי "הייתי הולך"? האם יש חוקיות לשימוש בצורה הזאת, והאם שאבנו את זה מהזמנים המתמשכים באנגלית?
רוביק עונה:
המבנה "היה+בינוני" כמו ב"היה הולך", "היה אומר", משמש בתלמוד בתפוצה רחבה כצורת עבר רגיל, לציון עבר מתמשך, ולמטרות נוספות, וזאת בהשפעת שפות שאינן עבריות. בעברית החדשה יש למבנה הזה שימוש נוסף, בעיקר בגוף ראשון, המבטא מעין התלבטות או התרגשות: "הייתי אומר ש...", "הייתי מראה לו מאיפה הדג משתין" וכדומה.