שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
91
נתי שואל/ת: בחיל הים אומרים כַשִירוּת וזו ככל הנראה טעות. למה אומרים זְמינות וכְשירות אבל תַקיפות ותַקינות?
רוביק עונה:
בעברית שני משקלים קרובים הנשמעים בצורת היחיד זהים: משקל קָטִיל ומשקל קַטִּיל. במשקל קַטִּיל יש דגש בע' הפעל, ולכן הצורות בנקבה וברבים וכן צורת המונח הכללי שומרות על תנועת הפתח. לכן נאמר תַקִּיפות, תַקִּינות, טַפִּילות וכדומה. לעומת זאת במשקל קָטִיל פ' הפועל נחטפת, ולכן נאמר זְמינות, יְשירות, בְהירות ועוד. כאשר פ' הפועל גרונית היא תופיע בחטף פתח, וכמעט לא נרגיש בהבדל בין היחיד והנטיות: עֲמִידות מול עַתִּיקות. האם יש כלל מבחין? אין כלל מבחין. צריך פשוט לדעת, לזכור ולהשתדל לדייק.
92
אמיר מייבום שואל/ת: נתקלתי בביטוי "בדרכי נעם" בתנ"ך, והבנתי שעקב הניקוד באות ר' בשווא מרחף, תהיה האות כ' רפה. היכן עוד ניתן להיתקל בשווא מרחף כיום, ומה מאפיין ניקוד זה?
רוביק עונה:
"שווא מרחף" הוא כינוי שאינו מקובל היום בקרב הבלשנים, כיוון שהוא יוצר לכאורה קטגוריה דקדוקית, אך למעשה זו מילת מטרייה למצבים שונים שבהם השווא מייצג שווא נע, אך מתנהג כשווא נח. בין המצבים האלה מונים ציווי של בניין קל (ולכן אומרים כִתְבִי ולא כִתְבִּי), נסמך של המשקל הסגולי (ולכן אומרי מַלְכֵי ולא מַלְכֵּי), לאחר אותיות השימוש (ולכן אומרים כִּשְפַנִים ולא כִּשְפַּנִּים) ועוד. המאפיין הבולט של ההופעות האלה בדקדוק הסינכרוני הוא שאחרי השווא הנח לכאורה, אותיות בגד כפת לא יקבלו דגש. המשותף להן באופן היסטורי הוא שבחלקם הפכה תנועה בשם או בפועל לשווא בנטייה (דרָכים>דרְכי; כתוב>כתבי), או שהיה בהם רצף של שתי תנועות שאינו מקובל בעברית, ולכן הראשונה הפכה לתנועה והשנייה נותרה כשווא (כְפָרו>בִּכְפָרו).
93
אורי גולדשטיין שואל/ת: מהו השימוש הנכון בה' המגמה כשמדובר בשמות מקומות המסתיימים בה'? למשל, אל עפולה, אל טבריה, אל גדרה, אל נתניה וכד'. כמו כן, כיצד נכון להשתמש בה' המגמה בשמות מקומות עם סמיכות? במקרא מופיע 'בארה שבע' במשמעות אל באר שבע.
רוביק עונה:
ה' המגמה במקרים אלה מומרת להברה 'תה': נתנייתה, גדרתה וגם חיפָתָה. יש לכך בסיס במקורות. רחל נקברה "בדרך אפרתה" (כלומר, לאפרת), ושמשון ואביו ירדו תמנתה. 'בארה שבע' מופיעה אכן במקרא, אך היום נהוג להוסיף את ה' המגמה בסוף שם היישוב: תל אביבה, או להימנע מהשימוש בה.
94
אלכס שפי שואל/ת: מדוע אומרים מצד אחד מַצְנן ומצד שני מְקָרר? מדוע מַחְשב לעומת מְעַבד?
רוביק עונה:
בשמות המכשירים בולטות שתי מגמות: משקל מַקְטֵל, וצורות בינוני המתארות את פעולת המכשיר והופכות להיות שמו. הנטייה המקובלת היא לקרוא למכשירים על פי משקל מַקְטֵל: מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג, מַקְדֵחַ, מַפְלֵט ועוד רבים. הצורה מְקָרֵר, שהיא בינוני של בניין פיעל, השתרשה לפני שהכלל הזה החל לשמש, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַיבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה וכדומה וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. תופעה דומה אפשר למצוא בתחום המקצועות, כאשר יותר ויותר מקצועות עוברים ממשקלי המקצועות הקלסיים לבינוני.
95
גל שחף שואל/ת: האבטיח בָּשֵל במקשה: לאיזה בניין שייך הפועל ׳בָּשֵל׳?
רוביק עונה:
בשל היא צורת הבינוני של הפועל בָּשַל בבניין קל. כדוגמה גָדַל/גָדֵל, יָפָה/יָפֶה. במקרה של בשֵל ויפֶה עיקר השימוש בצורה זו הוא כשם תואר והן התרחקו ממערכת הפועל. בהוראה פעלית של בשל נהוג להשתמש בהפעיל: האבטיח מבשיל במקשה.
96
אבי נחמני שואל/ת: אני סקרן לדעת איך נוצרו הצורות 'הספיקותי', 'הביאונו', 'הכינותי' ועוד. אני כל כך נהנה להשתמש במילים הללו, וסקרן לדעת איך התפתחה השפה הזו.
רוביק עונה:
הצורות שבשאלה הן צורות מליצה של בניין הפעיל ומופיעות במקומות רבים במקרא. הן מתייחסות אך ורק לשורשים בשתי גזרות, בגזרת נחי ע"ו: הקימותי, השיבותי, הכינותי ובגזרת הכפולים: הסיבותי, הרעותי וכדומה. חיפוש בשלל מקורות לא המציא לי הסבר לצורה הזו, המרחיבה את הצורה הפשוטה של בניין הפעיל: הכנתי, השבתי. 'הספיקותי' היא עקיצה של דן בן אמוץ לפלצני ישראל מגביהים את שפתם במערכון "שוק הספרים" של הגשש החיוור, שכן השורש ספ"ק מגזרת השלמים אינו מתאים לדפוס הנדון.
97
דורון זרצקי שואל/ת: מי העלייה שהשפיעה במידה הרבה ביותר על השפה העברית, ומי במידה הקטנה ביותר? האם ישנן עליות שכלל לא השפיעו על השפה העברית?
רוביק עונה:
ההשפעה הגדולה ביותר היא של העליות מארצות מזרח אירופה, שגם היו הראשונות, והובילו את תחיית הלשון. כמו כן הן הביאו מטען של שפות נוספות כמו יידיש, רוסית ופולנית, וגם גרמנית כשפת ההשכלה, ושפות אלה השפיעו גם הן על עיצוב השפה החדשה-ישנה. לעליות מארצות אסיה ואפריקה השפעה חלקית ומצטברת, בעיקר על שפת הדיבור. העליות שההשפעה שלהן היתה הקטנה ביותר היו העליות מדרום אמריקה והארצות האנגלו-סכסיות. האנגלית אמנם משפיעה מאוד על השפה שלנו, אבל באמצעים טכנולוגיים. לעלייה הרוסית החדשה ולעלייה האתיופית השפעה קטנה מאוד על התפתחות השפה. הסיבות לכך הן היסטוריות וסוציולוגיות.
98
אריה שואל/ת: האם יש כלל לגבי ההטיה של בניין פוּעל? האם נכון לומר שוּחק (מלשון משחק), או סוּמל (מלשון סמל)?
רוביק עונה:
עקרונית כמעט כל פועל בבניין פיעל עשוי לקבל את צורת הסביל שלו בבניין פועל, ובדרך כלל הוא גם מתממש. המשחק שוחק בטדי, וכך גם סימל-סוּמל, דיבר-דוּבר, טיפל-טוּפל ועוד ועוד.
99
לילי שואל/ת: פרופ' יורם עשת בבמת אורח כואב את הבעיה של צורת הריבוי של חוף: האם אומרים 'חופים' או חֻפּים. האם אטעה אם אומר, שהחולם המלא נשמר ברבים, כגון: חוף-חופים, קוף-קופים, שוט-שוטים, קוץ-קוצים ועוד; לעומת החולם החסר ההופך לקובוץ בצורת הריבוי, כגון: תֹף-תֻפּים, דֹב-דֻבּים, חֹק-חֻקּים, עם דגש חזק באות שאחריו?
רוביק עונה:
החולם המלא הוא תוצאה ולא סיבה. ההכפלה בנטיות נקבעת מסיבות שונות, אם אטימולוגיות ואם מהדרך שבה מתקיימת נטיית השורש. השורש של חֹק הוא חק"ק, ולכן החולם הוא חסר ובנטיות ק' מוכפלת. כך גם תֹף, דֹב ואחרות. המילה חוף קשורה למילים בשפות שמיות שונות שבהן לא קיימת הכפלה. ואולם, היו שסברו שהשורש של חוף הוא חפ"ף, ולכן היתה טענה בעבר שהנטייה תהיה בדגש – חֻפּים. השפיע על כך גם השם הפרטי חֻפּים בצמד מספר בראשית, מֻפּים וחֻפּים.
100
ג'רמי בנשטיין שואל/ת: בפעלים בצורת 'שפעל' יש דוגמאות כמו 'שכתב' שפירושו חזר עם פעולת הכתיבה. ואולם התבנית הזאת מופיעה בכמה הקשרים סמנטיים אחרים כמו שעמם, שלהב, שחרר, שכלל, שכנע. האם יש הגדרה או אפיון סמנטי אחיד לכל השימושים הללו?
רוביק עונה:
לפעלים תנייניים שבהם נוספה ש' לשורש רגיל יש שני תפקידים: חזרה (שכתב, שחזר, שיקם, שעתק, שחלף, שטען, שכבד, שכפל, שערך, ועוד), והעצמה (שכלל, שעבד, שחרר ועוד). ההבחנה בין הפעלים היא בעיקר היסטורית. הפעלים שאינם מייצגים חזרה כולם מלשון חכמים, וניכרת בהם השפעת בניין שפעל הקדום, כלומר, ש' ביסודה היא אות בניין ולא אות שורש. הפעלים החוזרים כולם מהעברית החדשה, שבה ש' משמש כמעט אך ורק במשמעות החוזרת, ואינה אות בניין אלא אות שורש.
101
ליהי שואל/ת: הגענו לדיון משפחתי בנושא, אבל לא הצלחנו למצוא תשובה הולמת. מה הסיבה לכך שהמילה 'צד' ברבים היא 'צדדים' ולא 'צִדִּים'?
רוביק עונה:
בדיון המשפחתי כיוונתם לדעת אבות השפה. בתנ"ך צורת הריבוי של צד היא אכן צִדִים. במשנה מופיעה הצורה המקובלת היום 'צדדים', שבה הד' הכפולה 'נפתחה'. התופעה הזו אופיינית לשורשים הכפולים, שבהם ע' ול' הפועל זהות, כמו סב"ב, חג"ג ורבים אחרים. לעיתים העיצור הכפול מקבל דגש (חִצּים מהשורש חצ"ץ, דַקּות משורש דק"ק) ולעיתים הוא מופיע פעמיים (חגיגה, סביבה ועוד).
102
אורי הייטנר שואל/ת: מדוע משתמשים בצורת ההפסק אָרֶץ: 'עלה לארץ', הוא נמצא בארץ', 'והארץ היתה תוהו ובוהו', ולא ב'אֶרֶץ' שהיא הצורה הרגילה?
רוביק עונה:
הצמד אֶרֶץ/הָאָרֶץ הוא יוצא דופן בדקדוק העברי. אָרֶץ אינה צורת הפסק, אלא הצורה המיודעת של אֶרֶץ, כך במקרא וכך בעברית החדשה. במקרים נדירים ביותר אָרֶץ מופיעה במקרא ללא יידוע, למשל: "ואָרץ רפאים תפיל" (ישעיהו כ"ו, יט). אֶרֶץ היא הצורה הלא מיודעת, והיא מופיעה לעיתים קרובות כסומך בצירופי סמיכות (אֶרֶץ כנען) או בצירופי תיאור (אֶרֶץ אוכלת יושביה). מדוע נוצר הבידול? ניתן רק לשער, ויתכן מאוד שיש כאן השפעה של תנועת ה' הידיעה על המילה המיודעת. תודה לפרופ' חננאל מאק על תרומתו לתשובה.
103
ליאור דגן שואל/ת: באנגלית מרבים לבלבל בין העיצורים t ו-d. למשל, המילה little נשמעת: לידֶל. מדוע זה מתרחש באנגלית, אך לא בעברית ובערבית? האם זה מתרחש בשפות נוספות?
רוביק עונה:
ת' וד' הם עיצורים קרובים, והשוני ביניהם הוא בחלופה אטום/קולי. ת' הוא עיצור אטום, ד' עיצור קולי. התהליך שבו הועתק t ל-d קרוי ריכוך, והוא חל על זוגות עיצורים נוספים. מכאן נוצרה הצורה הזדרז, כאשר ת' של התפעל רוככה בהשפעת העיצור ז'. חילופי עיצורים אלה יכולים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כמו במילה מטקה (שהיא במקורה מַדְקה) ובוטקה (במקורה בודקה).
104
אילן למדן שואל/ת: מדוע מבטאים את המילה 'חוֹק' עם חולם, ואת המילה 'חוּקים' עם שורוק?
רוביק עונה:
השאלה מתייחסת למגוון רחב של תופעות, והיא תינתן כאן בקצרה. המילה 'חוק', כמו גם כֹל ועוד מילים רבות בתנועת o היא משורש כפול (חק"ק). מאחר שתנועת החולם בעברית אינה נוטה לקבל דגש אחריה, התנועה נעתקת בנטיות מ-o ל-u: חֹק>חֻקּים, כֹל>כֻלָּנו, דֹב>דֻבּים ועוד. תופעה מקבילה יש במילים משורש כפול בצירה. כאן תנועת e נעתקת בנטיות לתנועת i: עֵז>עִזּים, חֵץ>חִצּים ועוד.
105
מתניה שואל/ת: מדוע שמות תנכיים בני שתי הברות הנהגים במקור במלרע, נהגים בימינו במלעיל, כאשר הם מכוונים לאדם הנושא את שם האיש המקורי? לדוגמא, אברם, יצחק, יעקב, משה, וכן הלאה. לא זו בלבד, אלא שההגייה המקורית נשמעת נלעגת, לא טבעית ואף מתנשאת.
רוביק עונה:
לא רק שמות אלה, אלא כמעט כל שם עברי מלרעי זוכה בלשון הדיבור לגירסת מלעיל, וכך גם בשמות יישובים. זה חלק מהתהליך הרחב והחשוב, ויש אומרים מטריד, של מילעול השפה המדוברת.
< הקודם ... 6 7 8 9 10 הבא >