שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
91
דורון זרצקי שואל/ת: מי העלייה שהשפיעה במידה הרבה ביותר על השפה העברית, ומי במידה הקטנה ביותר? האם ישנן עליות שכלל לא השפיעו על השפה העברית?
רוביק עונה:
ההשפעה הגדולה ביותר היא של העליות מארצות מזרח אירופה, שגם היו הראשונות, והובילו את תחיית הלשון. כמו כן הן הביאו מטען של שפות נוספות כמו יידיש, רוסית ופולנית, וגם גרמנית כשפת ההשכלה, ושפות אלה השפיעו גם הן על עיצוב השפה החדשה-ישנה. לעליות מארצות אסיה ואפריקה השפעה חלקית ומצטברת, בעיקר על שפת הדיבור. העליות שההשפעה שלהן היתה הקטנה ביותר היו העליות מדרום אמריקה והארצות האנגלו-סכסיות. האנגלית אמנם משפיעה מאוד על השפה שלנו, אבל באמצעים טכנולוגיים. לעלייה הרוסית החדשה ולעלייה האתיופית השפעה קטנה מאוד על התפתחות השפה. הסיבות לכך הן היסטוריות וסוציולוגיות.
92
אריה שואל/ת: האם יש כלל לגבי ההטיה של בניין פוּעל? האם נכון לומר שוּחק (מלשון משחק), או סוּמל (מלשון סמל)?
רוביק עונה:
עקרונית כמעט כל פועל בבניין פיעל עשוי לקבל את צורת הסביל שלו בבניין פועל, ובדרך כלל הוא גם מתממש. המשחק שוחק בטדי, וכך גם סימל-סוּמל, דיבר-דוּבר, טיפל-טוּפל ועוד ועוד.
93
לילי שואל/ת: פרופ' יורם עשת בבמת אורח כואב את הבעיה של צורת הריבוי של חוף: האם אומרים 'חופים' או חֻפּים. האם אטעה אם אומר, שהחולם המלא נשמר ברבים, כגון: חוף-חופים, קוף-קופים, שוט-שוטים, קוץ-קוצים ועוד; לעומת החולם החסר ההופך לקובוץ בצורת הריבוי, כגון: תֹף-תֻפּים, דֹב-דֻבּים, חֹק-חֻקּים, עם דגש חזק באות שאחריו?
רוביק עונה:
החולם המלא הוא תוצאה ולא סיבה. ההכפלה בנטיות נקבעת מסיבות שונות, אם אטימולוגיות ואם מהדרך שבה מתקיימת נטיית השורש. השורש של חֹק הוא חק"ק, ולכן החולם הוא חסר ובנטיות ק' מוכפלת. כך גם תֹף, דֹב ואחרות. המילה חוף קשורה למילים בשפות שמיות שונות שבהן לא קיימת הכפלה. ואולם, היו שסברו שהשורש של חוף הוא חפ"ף, ולכן היתה טענה בעבר שהנטייה תהיה בדגש – חֻפּים. השפיע על כך גם השם הפרטי חֻפּים בצמד מספר בראשית, מֻפּים וחֻפּים.
94
ג'רמי בנשטיין שואל/ת: בפעלים בצורת 'שפעל' יש דוגמאות כמו 'שכתב' שפירושו חזר עם פעולת הכתיבה. ואולם התבנית הזאת מופיעה בכמה הקשרים סמנטיים אחרים כמו שעמם, שלהב, שחרר, שכלל, שכנע. האם יש הגדרה או אפיון סמנטי אחיד לכל השימושים הללו?
רוביק עונה:
לפעלים תנייניים שבהם נוספה ש' לשורש רגיל יש שני תפקידים: חזרה (שכתב, שחזר, שיקם, שעתק, שחלף, שטען, שכבד, שכפל, שערך, ועוד), והעצמה (שכלל, שעבד, שחרר ועוד). ההבחנה בין הפעלים היא בעיקר היסטורית. הפעלים שאינם מייצגים חזרה כולם מלשון חכמים, וניכרת בהם השפעת בניין שפעל הקדום, כלומר, ש' ביסודה היא אות בניין ולא אות שורש. הפעלים החוזרים כולם מהעברית החדשה, שבה ש' משמש כמעט אך ורק במשמעות החוזרת, ואינה אות בניין אלא אות שורש.
95
ליהי שואל/ת: הגענו לדיון משפחתי בנושא, אבל לא הצלחנו למצוא תשובה הולמת. מה הסיבה לכך שהמילה 'צד' ברבים היא 'צדדים' ולא 'צִדִּים'?
רוביק עונה:
בדיון המשפחתי כיוונתם לדעת אבות השפה. בתנ"ך צורת הריבוי של צד היא אכן צִדִים. במשנה מופיעה הצורה המקובלת היום 'צדדים', שבה הד' הכפולה 'נפתחה'. התופעה הזו אופיינית לשורשים הכפולים, שבהם ע' ול' הפועל זהות, כמו סב"ב, חג"ג ורבים אחרים. לעיתים העיצור הכפול מקבל דגש (חִצּים מהשורש חצ"ץ, דַקּות משורש דק"ק) ולעיתים הוא מופיע פעמיים (חגיגה, סביבה ועוד).
96
אורי הייטנר שואל/ת: מדוע משתמשים בצורת ההפסק אָרֶץ: 'עלה לארץ', הוא נמצא בארץ', 'והארץ היתה תוהו ובוהו', ולא ב'אֶרֶץ' שהיא הצורה הרגילה?
רוביק עונה:
הצמד אֶרֶץ/הָאָרֶץ הוא יוצא דופן בדקדוק העברי. אָרֶץ אינה צורת הפסק, אלא הצורה המיודעת של אֶרֶץ, כך במקרא וכך בעברית החדשה. במקרים נדירים ביותר אָרֶץ מופיעה במקרא ללא יידוע, למשל: "ואָרץ רפאים תפיל" (ישעיהו כ"ו, יט). אֶרֶץ היא הצורה הלא מיודעת, והיא מופיעה לעיתים קרובות כסומך בצירופי סמיכות (אֶרֶץ כנען) או בצירופי תיאור (אֶרֶץ אוכלת יושביה). מדוע נוצר הבידול? ניתן רק לשער, ויתכן מאוד שיש כאן השפעה של תנועת ה' הידיעה על המילה המיודעת. תודה לפרופ' חננאל מאק על תרומתו לתשובה.
97
ליאור דגן שואל/ת: באנגלית מרבים לבלבל בין העיצורים t ו-d. למשל, המילה little נשמעת: לידֶל. מדוע זה מתרחש באנגלית, אך לא בעברית ובערבית? האם זה מתרחש בשפות נוספות?
רוביק עונה:
ת' וד' הם עיצורים קרובים, והשוני ביניהם הוא בחלופה אטום/קולי. ת' הוא עיצור אטום, ד' עיצור קולי. התהליך שבו הועתק t ל-d קרוי ריכוך, והוא חל על זוגות עיצורים נוספים. מכאן נוצרה הצורה הזדרז, כאשר ת' של התפעל רוככה בהשפעת העיצור ז'. חילופי עיצורים אלה יכולים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כמו במילה מטקה (שהיא במקורה מַדְקה) ובוטקה (במקורה בודקה).
98
אילן למדן שואל/ת: מדוע מבטאים את המילה 'חוֹק' עם חולם, ואת המילה 'חוּקים' עם שורוק?
רוביק עונה:
השאלה מתייחסת למגוון רחב של תופעות, והיא תינתן כאן בקצרה. המילה 'חוק', כמו גם כֹל ועוד מילים רבות בתנועת o היא משורש כפול (חק"ק). מאחר שתנועת החולם בעברית אינה נוטה לקבל דגש אחריה, התנועה נעתקת בנטיות מ-o ל-u: חֹק>חֻקּים, כֹל>כֻלָּנו, דֹב>דֻבּים ועוד. תופעה מקבילה יש במילים משורש כפול בצירה. כאן תנועת e נעתקת בנטיות לתנועת i: עֵז>עִזּים, חֵץ>חִצּים ועוד.
99
מתניה שואל/ת: מדוע שמות תנכיים בני שתי הברות הנהגים במקור במלרע, נהגים בימינו במלעיל, כאשר הם מכוונים לאדם הנושא את שם האיש המקורי? לדוגמא, אברם, יצחק, יעקב, משה, וכן הלאה. לא זו בלבד, אלא שההגייה המקורית נשמעת נלעגת, לא טבעית ואף מתנשאת.
רוביק עונה:
לא רק שמות אלה, אלא כמעט כל שם עברי מלרעי זוכה בלשון הדיבור לגירסת מלעיל, וכך גם בשמות יישובים. זה חלק מהתהליך הרחב והחשוב, ויש אומרים מטריד, של מילעול השפה המדוברת.
100
רמי נוידרפר שואל/ת: מתי החלו ומתי הפסיקו לדבר בעברית בגוף שלישי יחיד בעת פנייה לאדם? מאיזה שפה זה בא?
רוביק עונה:
מקור השימוש בגרמנית, שבה אין לפנות לאדם לא מוכר או לאדם בעל מעמד בגוף שני, אלא רק בצורה המיועדת בדרך כלל לגוף השלישי: Sie, המצוינת באות גדולה. באנגלית פנייה בגוף שלישי לאדם תבוא בהצמדת תואר אצולה או מלכות: his majesty וכדומה. בצרפתית יש שתי פניות לנוכח: tu הלא פורמלית, vous הפורמלית, שהיא בדרך כלל פניה לנוכחים רבים. . ספק אם הפנייה הזו היתה נהוגה בחיי היומיום בישראל, והיא שימשה בעיקר בספרות ובעיתונות העברית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, וכמו כן במידה רבה בתרגום משפות אירופה. ספיחים לשפה הזו אפשר למצוא עד היום בשפה המשפטית, שבה פונים לגורמי המשפט בגוף שלישי: "יואיל נא כבודו" או "כבוד השופט". כן היא משמשת בטקסטים סטיריים או אירוניים.
101
אורית שואל/ת: איך קרה שישראלים עברו לשימוש גורף בתנועת e בפעלים בהפעיל עבר: הֶפעלתי במקום הִפעלתי. איך קורה שהיוצא מן הכלל הופך לכלל?
רוביק עונה:
תהליכים דקדוקיים-פונטיים מתרחשים ללא הכוונה מלמעלה, ויש להם סיבות שונות. במקרה זה יש שתי השערות. האחת היא העצלות: קל יותר להגות תנועת e מאשר תנועת i. השנייה היא אנלוגיה: יש כאן השפעה של הפעלים שפ' הפועל שלהם גרונית, הגורמים לה' הבניין להיות הגויה בתנועת e: הֶחרשתי, הֶאֱמנתי וכדומה. הנוהג הדיבורי הזה אמנם שוטף גם את התקשורת, אבל הוא לא הפך לכלל דקדוקי מוסכם, וספק אם זה יקרה בקרוב.
102
שמוליק שואל/ת: במילה בְּרֵאשִׁית, האות ב' מנוקדת בשווא ולא בפתח, והמילה לא מיודעת. עם זאת כשאנחנו מחפשים מילה נרדפת עולה המילה "בַהתחלה" (ב' בפתח) ולא "בְהתחלה" (בשווא). באנגלית, למשל, נאמר."In the beginning" בתרגום אונקלוס היא לא מיודעת, אגב: "בְּקַדְמִין". מה הסיבה?
רוביק עונה:
הגיית התורה היא על פי מסורות עתיקות, שאינן תמיד מנומקות על פי כל כללי ההיגיון התחבירי. התרגום הארמי גם הוא מעיד על כך שזו ההגייה המסורתית. ניתוח נוסף של המשפט מגלה שיש כאן מעין אליפסה, השמטה: "בראשית (קיומו של העולם) ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". גם רש"י סבור שזו מילה המייצגת פסוקית נסתרת: "כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) 'ראשית תבואתו'." יש להוסיף שלפסוק זה נכתבו תילי תילים של פרשנויות.
103
הארווי באק שואל/ת: לפי המילונים, באות גימ"ל שבשם התנועה 'סֶגול' אין דגש. לפי כללי תורת ההגה העברית היינו מצפים כאן לדגש שיסגור את ההברה הראשונה. מה מסביר את הצורה החריגה של המילה הזאת?
רוביק עונה:
'סֶגול' היא הרחבה של המילה הארמית סְגולא, והמילה המקבילה סְגול, שכמובן אינה דורשת דגש. נראה שזה מקור הניקוד וההגייה החריגה, ללא דגש בג'.
104
ראובן גבע שואל/ת: ארמית 'מגוירת' מבטאים במלעיל או במלרע?
רוביק עונה:
העברית אימצה מילים רבות מן הארמית, שהיא שפה מלעילית. בחלק מהמקרים השימוש העברי שמר על צורת המלעיל, כמו 'אבא', 'אמא' וכדומה. בחלק מהמקרים הנוהג העברי הוא מלרעי, כמו 'אדרבא', הנתפסת כמילה אחת ולא כצירוף ארמי במשמעות 'על פי רבא' (הרב). במקרים נוספים שתי הצורות נוהגות, כמו המילה 'דווקא', הנהגית בלשון הדיבור כמו בארמית, במלעיל, ובצורות מתוקנות יותר במלרע.
105
יעקב מחלב שואל/ת: ציווי בשלילה הוא תמיד במבנה מילת שלילה+עתיד. לדוגמה: אל תקום, אל תשב. האם אפשר להשתמש לשלילה גם בצורת ציווי? מצאתי דוגמה אחת בתהלים: "אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל".
רוביק עונה:
אין בעברית מבנה של מילת שלילה+ציווי. לגבי הפסוק בשאלה, יש לגביו פרשנויות רבות, ויש הרואים כאן שם עצם במשמעות שתיקה, והדבר נתמך בפסוק דומה בישעיהו: "ואל תתנו דומי לו". אפשר גם לטעון שזהו מקרה בודד של מבנה תחבירי חריג.