שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
91
אורית שואל/ת: איך קרה שישראלים עברו לשימוש גורף בתנועת e בפעלים בהפעיל עבר: הֶפעלתי במקום הִפעלתי. איך קורה שהיוצא מן הכלל הופך לכלל?
רוביק עונה:
תהליכים דקדוקיים-פונטיים מתרחשים ללא הכוונה מלמעלה, ויש להם סיבות שונות. במקרה זה יש שתי השערות. האחת היא העצלות: קל יותר להגות תנועת e מאשר תנועת i. השנייה היא אנלוגיה: יש כאן השפעה של הפעלים שפ' הפועל שלהם גרונית, הגורמים לה' הבניין להיות הגויה בתנועת e: הֶחרשתי, הֶאֱמנתי וכדומה. הנוהג הדיבורי הזה אמנם שוטף גם את התקשורת, אבל הוא לא הפך לכלל דקדוקי מוסכם, וספק אם זה יקרה בקרוב.
92
שמוליק שואל/ת: במילה בְּרֵאשִׁית, האות ב' מנוקדת בשווא ולא בפתח, והמילה לא מיודעת. עם זאת כשאנחנו מחפשים מילה נרדפת עולה המילה "בַהתחלה" (ב' בפתח) ולא "בְהתחלה" (בשווא). באנגלית, למשל, נאמר."In the beginning" בתרגום אונקלוס היא לא מיודעת, אגב: "בְּקַדְמִין". מה הסיבה?
רוביק עונה:
הגיית התורה היא על פי מסורות עתיקות, שאינן תמיד מנומקות על פי כל כללי ההיגיון התחבירי. התרגום הארמי גם הוא מעיד על כך שזו ההגייה המסורתית. ניתוח נוסף של המשפט מגלה שיש כאן מעין אליפסה, השמטה: "בראשית (קיומו של העולם) ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". גם רש"י סבור שזו מילה המייצגת פסוקית נסתרת: "כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) 'ראשית תבואתו'." יש להוסיף שלפסוק זה נכתבו תילי תילים של פרשנויות.
93
הארווי באק שואל/ת: לפי המילונים, באות גימ"ל שבשם התנועה 'סֶגול' אין דגש. לפי כללי תורת ההגה העברית היינו מצפים כאן לדגש שיסגור את ההברה הראשונה. מה מסביר את הצורה החריגה של המילה הזאת?
רוביק עונה:
'סֶגול' היא הרחבה של המילה הארמית סְגולא, והמילה המקבילה סְגול, שכמובן אינה דורשת דגש. נראה שזה מקור הניקוד וההגייה החריגה, ללא דגש בג'.
94
ראובן גבע שואל/ת: ארמית 'מגוירת' מבטאים במלעיל או במלרע?
רוביק עונה:
העברית אימצה מילים רבות מן הארמית, שהיא שפה מלעילית. בחלק מהמקרים השימוש העברי שמר על צורת המלעיל, כמו 'אבא', 'אמא' וכדומה. בחלק מהמקרים הנוהג העברי הוא מלרעי, כמו 'אדרבא', הנתפסת כמילה אחת ולא כצירוף ארמי במשמעות 'על פי רבא' (הרב). במקרים נוספים שתי הצורות נוהגות, כמו המילה 'דווקא', הנהגית בלשון הדיבור כמו בארמית, במלעיל, ובצורות מתוקנות יותר במלרע.
95
יעקב מחלב שואל/ת: ציווי בשלילה הוא תמיד במבנה מילת שלילה+עתיד. לדוגמה: אל תקום, אל תשב. האם אפשר להשתמש לשלילה גם בצורת ציווי? מצאתי דוגמה אחת בתהלים: "אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל".
רוביק עונה:
אין בעברית מבנה של מילת שלילה+ציווי. לגבי הפסוק בשאלה, יש לגביו פרשנויות רבות, ויש הרואים כאן שם עצם במשמעות שתיקה, והדבר נתמך בפסוק דומה בישעיהו: "ואל תתנו דומי לו". אפשר גם לטעון שזהו מקרה בודד של מבנה תחבירי חריג.
96
אבישי טופול שואל/ת: אם היינו זוכים לשמוע הקלטה של שיחה בין אברהם אבינו ליצחק או ישמעאל, האם ניתן היה להבחין בהבדל בדרך שבה נהגית העיצור ט' והאות ת'?
רוביק עונה:
יש סיכוי טוב מאוד לכך. ט' ות' הם במקורם עיצורים נפרדים ושונים, כמו גם ק' וכ' דגושה, ח וכ' רפויה ועוד. את ההבדלים ביניהם אפשר לשמוע בערבית הספרותית, או בהגייה התימנית.
97
יעקב שואל/ת: בתשובה בעניין הפעלים דלק (התקדם) ודלק (בער) כתבת כי לשורשי המילים 'מקור פונטי שונה'. האם התכוונת לד'2 המתבטאת בעברית בדרך כלל כמו ז' (דוגמת זהב - דהב; חזה - חדיא)? אם כן אינני מבין, הרי בעברית הביצוע של האות הזאת הוא תמיד כמו ז', ומדוע כאן היא מבוצעת כדל"ת?
רוביק עונה:
דלק במשמעות 'התקדם' מקורו הפוטנטי הוא ד'1 (d) . דלק במובן 'בער' מקביל לד'2 הערבית הנשמעת th, ומועתקת בעברית בדרך כלל לז', כמו הד'א הערבית מול 'זה' העברית. לכאורה דלק היה צריך להישמע 'זלק'. ואולם זהו שורש מאוחר, המופיע בעיקר בלשון חכמים, ויש כאן ככל הנראה השפעה ארמית, שבה העיצור ד'2 נהגה d ולא th, כמו בדוגמאות שנתת.
98
עופר שואל/ת: מתי להדגיש בגד כפת אחרי שווא ומתי לא? למשל, במילים 'דרכי' או 'מלכי' (דרכים ומלכים בסמיכות) הכ' נשארת רפה אחרי שווא.
רוביק עונה:
בדרך כלל יש להדגיש את בגד כפת אחרי שווא נח. בקבוצה מובחנת של מילים בסמיכות, בגד כפת נשארות רפויות, וזאת בהשפעת התנועה שבמילה השלמה (דְרָכים=דַרְכֵי; אֲלָפים=אַלְפֵי, עֲרָבות=עַרְבֵי). השווא נקרא על כן 'שווא מרחף'.
99
ליטל שואל/ת: משקל בני המשפחה 'אח' ו'חם' מוכר לי היטב, ומכאן הנקבה אחות וחמות, והרבים אחיות וחמיות. היום שמעתי את אחת מכתבות חדשות הערוץ השני הוגה את המילה (הסב שלו) כ"סביו", מה שגרם לי לתהות האם גם השם 'סב' משתייך לאותו משקל, ואי-לכך כולנו שוגים כל הזמן, והיה עלינו להגות ביחיד 'סבות' במקום 'סבתא', וברבות - סביות, וכו'?
רוביק עונה:
אין מדובר כאן במשקל במובנו המקובל, אלא במילים פשוטות בנות הברה אחת האופייניות לבני משפחה. הצורות הנקביות מתפצלות. המילים 'אח' ו'חם' זוכות לסיומת –ות, ומכאן 'אחות' ו'חמות', ובצורת הרבים נוספת י' כדי למנוע צורה מוזרה כמו 'אחותות' או 'חמותות'. ל'אב' ו'אם' אין מטבע הדברים צורה מקבילה במין השני, בעוד 'דוד' ו'סב' זוכות לסיומת הנקבה –ה: סבה ודודה, סבות ודודות. סבא וסבתא הן צורות ארמיות שנקלטו בעברית, ויש להן אופי דיבורי, וטעון יותר רגשית. סביו הוא שיבוש בסגנון גששי, בהשפעת 'אביו', אבל יש לומר 'סבו'.
100
שמשון בהט שואל/ת: מהו הניקוד של תנועת u? מתוך עיון אקראי בעדכוני האקדמיה ללשון הסתבר לי שהשם הנוכחי הוא קיבוץ. זכור לי שלפני קום המדינה נקרא ניקוד זה קובוץ.
רוביק עונה:
השם המקורי הוא דווקא קיבוץ, והראשון שקרא לו כך הוא המדקדק איש ימי הביניים רד"ק, שקרא לסימן ֻ קיבוץ שפתיים, ובקיצור קיבוץ. השם מוכר עוד מימי רבי אברהם בן עזרא, שלא הבחין בין תנועות o ל-u. הצורה קובוץ התפשטה מאוחר יותר כהידמות של תנועת u הראשונה לשנייה, ואולי בהשפעת אחותה של קובוץ, שורוק.
101
אבישי טופול שואל/ת: האם האכדית היא האמא של השפות עברית וערבית?
רוביק עונה:
היחסים בין השפות השמיות מורכבים ואין לדבר על יחסי הורות אלא על השפעה וחיכוך. בכל מקרה האכדית קדמה לעברית, אך רבים רואים בערבית את השפה הקדומה יותר, ואת חצי האי ערב כאזור שממנו צמחה משפחת השפות השמיות.
102
יוסף שואל/ת: מדוע יש לומר ״צַבִּים״, ״משאַבִּים״, ״שלַבִּים״, ״מסַכִּים״ וכו׳ עם אותיות בכ״פ דגושות?
רוביק עונה:
המילים שהוצגו בשאלה אינן שייכות לאותה קבוצה. צב מופיע בשפות שמיות שונות בב' כפולה גם בצורת היחיד (צַבָּא בארמית, דַ'בּ בערבית). מָסַךְ נגזר מן השורש הכפול סכ"כ, ועל כן הכ' כפולה. מאותו שורש יש לומר גם מוּסַכּים. במקרה של המילה התלמודית שלב והמילה החדשה משאב, ומילים רבות נוספות, מדובר במסורות או בתקנות ולא בגלגול אטימולוגי או חוק דקדוקי. על כן נכתוב לבָנִים קטַנִּים, וגם נשנן לבנינו.
103
דוד וקנין שואל/ת: אחרי ה' הידיעה מקבלות כל האותיות דגש, פרט לאותיות הגרוניות. מדוע במיל כמו הלויים, המטייל, המשלם וכו' ל' או מ' אינן מקבלות דגש?
רוביק עונה:
דוד מצביע על תופעה בניקוד המקראי. הניקוד הזה נשען על עקרונות פונטיים מגוונים, וכללי הדגש בו מורכבים, בעוד בעברית החדשה נהוג במקרים רבים לקבוע כלל פשוט ומאחד, המתעלם מהמגוון המקראי. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס, עיצורים בשווא נע הנחשבים 'חלשים' כמו ל, מ, נ, וכן י' ו', לא יקבלו דגש גם אם הדבר מתבקש לפי חוקי ההכפלה. לכן המילה הַלְוִיִּים מופיעה בדרך כלל ללא דגש, וכן לַמְנצח, מִלְמעלה, הַיְהודים ועוד. לעומתם הַמְּעָרָה, הַיְּהודים ואחרות יופיעו בדגש. במצבים ספציפיים אחרים, שלא כאן המקום לפרטם, הדגש מושמט גם בעיצורים הנחשבים חזקים.
104
יעל גרטל שואל/ת: כמי שעובדת לפרנסתה ולהנאתה מכתיבה, אשמח אם תוכל לסייע לי בהסברת רתיעתי מהטיות השורש הו"ה, יהַוֵוה, הִיוָוה וכיו"ב. האם יש דברים בגו?
רוביק עונה:
השורש הי"ה/הו"ה הוא דוגמה לחילופי י'-ו' בגיזרת נחי ע"וי. הצורות בהן נשמעת ו' הן בהשפעה ארמית, בפועל נוצרה חלוקת תפקידים. צורת הבינוני בבניין קל היא תמיד בו', צורות עבר ועתיד בי'. צורת הציווי המקובלת בתלמוד היא בו' (הֱוֵוי) ובעברית החדשה בי' (הֱיֵה). בבניינים הכבדים ו' שלטת. אין צורך לחוש אי נוחות. איש אינו אומר "יְהַיֶה" או הִיָּה" בבניין פיעל, וכנ"ל בבניין התפעל.
105
ג'ו אגוזי שואל/ת: לאחרונה נשמע לי שהטיית פעלים כמו הֶפסקתי, הֶתחלתי, מבוטאים בסגול במקום בחיריק. זה נשמע מוזר, בייחוד מכתבים ברדיו ובטלוויזיה. ישנם חוקים חדשים שלא שמעתי עליהם?
רוביק עונה:
לא שינו את החוקים, אבל הבניין הדיבורי הֶפעיל הולך ומתפשט, ואין עוצר.