שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
106
אורי הייטנר שואל/ת: מדוע משתמשים בצורת ההפסק אָרֶץ: 'עלה לארץ', הוא נמצא בארץ', 'והארץ היתה תוהו ובוהו', ולא ב'אֶרֶץ' שהיא הצורה הרגילה?
רוביק עונה:
הצמד אֶרֶץ/הָאָרֶץ הוא יוצא דופן בדקדוק העברי. אָרֶץ אינה צורת הפסק, אלא הצורה המיודעת של אֶרֶץ, כך במקרא וכך בעברית החדשה. במקרים נדירים ביותר אָרֶץ מופיעה במקרא ללא יידוע, למשל: "ואָרץ רפאים תפיל" (ישעיהו כ"ו, יט). אֶרֶץ היא הצורה הלא מיודעת, והיא מופיעה לעיתים קרובות כסומך בצירופי סמיכות (אֶרֶץ כנען) או בצירופי תיאור (אֶרֶץ אוכלת יושביה). מדוע נוצר הבידול? ניתן רק לשער, ויתכן מאוד שיש כאן השפעה של תנועת ה' הידיעה על המילה המיודעת. תודה לפרופ' חננאל מאק על תרומתו לתשובה.
107
ליאור דגן שואל/ת: באנגלית מרבים לבלבל בין העיצורים t ו-d. למשל, המילה little נשמעת: לידֶל. מדוע זה מתרחש באנגלית, אך לא בעברית ובערבית? האם זה מתרחש בשפות נוספות?
רוביק עונה:
ת' וד' הם עיצורים קרובים, והשוני ביניהם הוא בחלופה אטום/קולי. ת' הוא עיצור אטום, ד' עיצור קולי. התהליך שבו הועתק t ל-d קרוי ריכוך, והוא חל על זוגות עיצורים נוספים. מכאן נוצרה הצורה הזדרז, כאשר ת' של התפעל רוככה בהשפעת העיצור ז'. חילופי עיצורים אלה יכולים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כמו במילה מטקה (שהיא במקורה מַדְקה) ובוטקה (במקורה בודקה).
108
אילן למדן שואל/ת: מדוע מבטאים את המילה 'חוֹק' עם חולם, ואת המילה 'חוּקים' עם שורוק?
רוביק עונה:
השאלה מתייחסת למגוון רחב של תופעות, והיא תינתן כאן בקצרה. המילה 'חוק', כמו גם כֹל ועוד מילים רבות בתנועת o היא משורש כפול (חק"ק). מאחר שתנועת החולם בעברית אינה נוטה לקבל דגש אחריה, התנועה נעתקת בנטיות מ-o ל-u: חֹק>חֻקּים, כֹל>כֻלָּנו, דֹב>דֻבּים ועוד. תופעה מקבילה יש במילים משורש כפול בצירה. כאן תנועת e נעתקת בנטיות לתנועת i: עֵז>עִזּים, חֵץ>חִצּים ועוד.
109
מתניה שואל/ת: מדוע שמות תנכיים בני שתי הברות הנהגים במקור במלרע, נהגים בימינו במלעיל, כאשר הם מכוונים לאדם הנושא את שם האיש המקורי? לדוגמא, אברם, יצחק, יעקב, משה, וכן הלאה. לא זו בלבד, אלא שההגייה המקורית נשמעת נלעגת, לא טבעית ואף מתנשאת.
רוביק עונה:
לא רק שמות אלה, אלא כמעט כל שם עברי מלרעי זוכה בלשון הדיבור לגירסת מלעיל, וכך גם בשמות יישובים. זה חלק מהתהליך הרחב והחשוב, ויש אומרים מטריד, של מילעול השפה המדוברת.
110
רמי נוידרפר שואל/ת: מתי החלו ומתי הפסיקו לדבר בעברית בגוף שלישי יחיד בעת פנייה לאדם? מאיזה שפה זה בא?
רוביק עונה:
מקור השימוש בגרמנית, שבה אין לפנות לאדם לא מוכר או לאדם בעל מעמד בגוף שני, אלא רק בצורה המיועדת בדרך כלל לגוף השלישי: Sie, המצוינת באות גדולה. באנגלית פנייה בגוף שלישי לאדם תבוא בהצמדת תואר אצולה או מלכות: his majesty וכדומה. בצרפתית יש שתי פניות לנוכח: tu הלא פורמלית, vous הפורמלית, שהיא בדרך כלל פניה לנוכחים רבים. . ספק אם הפנייה הזו היתה נהוגה בחיי היומיום בישראל, והיא שימשה בעיקר בספרות ובעיתונות העברית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, וכמו כן במידה רבה בתרגום משפות אירופה. ספיחים לשפה הזו אפשר למצוא עד היום בשפה המשפטית, שבה פונים לגורמי המשפט בגוף שלישי: "יואיל נא כבודו" או "כבוד השופט". כן היא משמשת בטקסטים סטיריים או אירוניים.
111
אורית שואל/ת: איך קרה שישראלים עברו לשימוש גורף בתנועת e בפעלים בהפעיל עבר: הֶפעלתי במקום הִפעלתי. איך קורה שהיוצא מן הכלל הופך לכלל?
רוביק עונה:
תהליכים דקדוקיים-פונטיים מתרחשים ללא הכוונה מלמעלה, ויש להם סיבות שונות. במקרה זה יש שתי השערות. האחת היא העצלות: קל יותר להגות תנועת e מאשר תנועת i. השנייה היא אנלוגיה: יש כאן השפעה של הפעלים שפ' הפועל שלהם גרונית, הגורמים לה' הבניין להיות הגויה בתנועת e: הֶחרשתי, הֶאֱמנתי וכדומה. הנוהג הדיבורי הזה אמנם שוטף גם את התקשורת, אבל הוא לא הפך לכלל דקדוקי מוסכם, וספק אם זה יקרה בקרוב.
112
שמוליק שואל/ת: במילה בְּרֵאשִׁית, האות ב' מנוקדת בשווא ולא בפתח, והמילה לא מיודעת. עם זאת כשאנחנו מחפשים מילה נרדפת עולה המילה "בַהתחלה" (ב' בפתח) ולא "בְהתחלה" (בשווא). באנגלית, למשל, נאמר."In the beginning" בתרגום אונקלוס היא לא מיודעת, אגב: "בְּקַדְמִין". מה הסיבה?
רוביק עונה:
הגיית התורה היא על פי מסורות עתיקות, שאינן תמיד מנומקות על פי כל כללי ההיגיון התחבירי. התרגום הארמי גם הוא מעיד על כך שזו ההגייה המסורתית. ניתוח נוסף של המשפט מגלה שיש כאן מעין אליפסה, השמטה: "בראשית (קיומו של העולם) ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". גם רש"י סבור שזו מילה המייצגת פסוקית נסתרת: "כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) 'ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) 'ראשית תבואתו'." יש להוסיף שלפסוק זה נכתבו תילי תילים של פרשנויות.
113
הארווי באק שואל/ת: לפי המילונים, באות גימ"ל שבשם התנועה 'סֶגול' אין דגש. לפי כללי תורת ההגה העברית היינו מצפים כאן לדגש שיסגור את ההברה הראשונה. מה מסביר את הצורה החריגה של המילה הזאת?
רוביק עונה:
'סֶגול' היא הרחבה של המילה הארמית סְגולא, והמילה המקבילה סְגול, שכמובן אינה דורשת דגש. נראה שזה מקור הניקוד וההגייה החריגה, ללא דגש בג'.
114
ראובן גבע שואל/ת: ארמית 'מגוירת' מבטאים במלעיל או במלרע?
רוביק עונה:
העברית אימצה מילים רבות מן הארמית, שהיא שפה מלעילית. בחלק מהמקרים השימוש העברי שמר על צורת המלעיל, כמו 'אבא', 'אמא' וכדומה. בחלק מהמקרים הנוהג העברי הוא מלרעי, כמו 'אדרבא', הנתפסת כמילה אחת ולא כצירוף ארמי במשמעות 'על פי רבא' (הרב). במקרים נוספים שתי הצורות נוהגות, כמו המילה 'דווקא', הנהגית בלשון הדיבור כמו בארמית, במלעיל, ובצורות מתוקנות יותר במלרע.
115
יעקב מחלב שואל/ת: ציווי בשלילה הוא תמיד במבנה מילת שלילה+עתיד. לדוגמה: אל תקום, אל תשב. האם אפשר להשתמש לשלילה גם בצורת ציווי? מצאתי דוגמה אחת בתהלים: "אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל".
רוביק עונה:
אין בעברית מבנה של מילת שלילה+ציווי. לגבי הפסוק בשאלה, יש לגביו פרשנויות רבות, ויש הרואים כאן שם עצם במשמעות שתיקה, והדבר נתמך בפסוק דומה בישעיהו: "ואל תתנו דומי לו". אפשר גם לטעון שזהו מקרה בודד של מבנה תחבירי חריג.
116
אבישי טופול שואל/ת: אם היינו זוכים לשמוע הקלטה של שיחה בין אברהם אבינו ליצחק או ישמעאל, האם ניתן היה להבחין בהבדל בדרך שבה נהגית העיצור ט' והאות ת'?
רוביק עונה:
יש סיכוי טוב מאוד לכך. ט' ות' הם במקורם עיצורים נפרדים ושונים, כמו גם ק' וכ' דגושה, ח וכ' רפויה ועוד. את ההבדלים ביניהם אפשר לשמוע בערבית הספרותית, או בהגייה התימנית.
117
יעקב שואל/ת: בתשובה בעניין הפעלים דלק (התקדם) ודלק (בער) כתבת כי לשורשי המילים 'מקור פונטי שונה'. האם התכוונת לד'2 המתבטאת בעברית בדרך כלל כמו ז' (דוגמת זהב - דהב; חזה - חדיא)? אם כן אינני מבין, הרי בעברית הביצוע של האות הזאת הוא תמיד כמו ז', ומדוע כאן היא מבוצעת כדל"ת?
רוביק עונה:
דלק במשמעות 'התקדם' מקורו הפוטנטי הוא ד'1 (d) . דלק במובן 'בער' מקביל לד'2 הערבית הנשמעת th, ומועתקת בעברית בדרך כלל לז', כמו הד'א הערבית מול 'זה' העברית. לכאורה דלק היה צריך להישמע 'זלק'. ואולם זהו שורש מאוחר, המופיע בעיקר בלשון חכמים, ויש כאן ככל הנראה השפעה ארמית, שבה העיצור ד'2 נהגה d ולא th, כמו בדוגמאות שנתת.
118
עופר שואל/ת: מתי להדגיש בגד כפת אחרי שווא ומתי לא? למשל, במילים 'דרכי' או 'מלכי' (דרכים ומלכים בסמיכות) הכ' נשארת רפה אחרי שווא.
רוביק עונה:
בדרך כלל יש להדגיש את בגד כפת אחרי שווא נח. בקבוצה מובחנת של מילים בסמיכות, בגד כפת נשארות רפויות, וזאת בהשפעת התנועה שבמילה השלמה (דְרָכים=דַרְכֵי; אֲלָפים=אַלְפֵי, עֲרָבות=עַרְבֵי). השווא נקרא על כן 'שווא מרחף'.
119
ליטל שואל/ת: משקל בני המשפחה 'אח' ו'חם' מוכר לי היטב, ומכאן הנקבה אחות וחמות, והרבים אחיות וחמיות. היום שמעתי את אחת מכתבות חדשות הערוץ השני הוגה את המילה (הסב שלו) כ"סביו", מה שגרם לי לתהות האם גם השם 'סב' משתייך לאותו משקל, ואי-לכך כולנו שוגים כל הזמן, והיה עלינו להגות ביחיד 'סבות' במקום 'סבתא', וברבות - סביות, וכו'?
רוביק עונה:
אין מדובר כאן במשקל במובנו המקובל, אלא במילים פשוטות בנות הברה אחת האופייניות לבני משפחה. הצורות הנקביות מתפצלות. המילים 'אח' ו'חם' זוכות לסיומת –ות, ומכאן 'אחות' ו'חמות', ובצורת הרבים נוספת י' כדי למנוע צורה מוזרה כמו 'אחותות' או 'חמותות'. ל'אב' ו'אם' אין מטבע הדברים צורה מקבילה במין השני, בעוד 'דוד' ו'סב' זוכות לסיומת הנקבה –ה: סבה ודודה, סבות ודודות. סבא וסבתא הן צורות ארמיות שנקלטו בעברית, ויש להן אופי דיבורי, וטעון יותר רגשית. סביו הוא שיבוש בסגנון גששי, בהשפעת 'אביו', אבל יש לומר 'סבו'.
120
שמשון בהט שואל/ת: מהו הניקוד של תנועת u? מתוך עיון אקראי בעדכוני האקדמיה ללשון הסתבר לי שהשם הנוכחי הוא קיבוץ. זכור לי שלפני קום המדינה נקרא ניקוד זה קובוץ.
רוביק עונה:
השם המקורי הוא דווקא קיבוץ, והראשון שקרא לו כך הוא המדקדק איש ימי הביניים רד"ק, שקרא לסימן ֻ קיבוץ שפתיים, ובקיצור קיבוץ. השם מוכר עוד מימי רבי אברהם בן עזרא, שלא הבחין בין תנועות o ל-u. הצורה קובוץ התפשטה מאוחר יותר כהידמות של תנועת u הראשונה לשנייה, ואולי בהשפעת אחותה של קובוץ, שורוק.
< הקודם ... 6 7 8 9 10 הבא >