שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
31
יעל שואל/ת: אני צריכה למיין קבוצת מילים שאין ביניהן קשר ברור לפי שני עקרונות. לדוגמא: כוס, מעטפה, תרקדנה, מזנון, כלנית וכו'. האם עיקרון מיון אחד יכול להיות לפי מגדר (ותת עקרון של זכר ונקבה), והעיקרון השני יכול להיות תצורת המילה (ותת עיקרון של שמות עצם ושמות פעולה)? האם יש עקרונות אחרים למיון?
רוביק עונה:
תצורת המילה אינה יעילה למיון מאחר שבדוגמה מילים בתצורות מגוונות הרחוקות זו מזו. המיון הבסיסי הוא לפי חלקי דיבר – שמות עצם, שמות תואר, פעלים, מיליות. חשוב עם זאת לזכור שיש לא מעט מילים המתקיימות בכמה חלקי דיבר על פי מעמדן במשפט. למשל, 'יפה' יכול להיות שם תואר, שם עצם, תואר פועל ועוד. גם חלוקה מגדרית אינה שלמה. יש מילים דו-מיניות כמו שמש ופנים, ויש פעלים רבים דו-מיניים (הלכתי, ילכו משמש גם לזכר וגם נקבה). למיליות אין תג מין. עיקרון אפשרי נוסף הוא היסטורי: מהו מקור המילה – מקראי, חז"לי, חדש וכדומה.
32
נמרוד שואל/ת: למה במילים אצלו, איתו, עמו, עבורו וכו׳ ה-ו׳ היא תנועה שמצטרפת לעיצור שלפניה, אבל במילים אליו, אחריו, מתחתיו, וכו׳ ה-ו׳ הופכת לעיצור?
רוביק עונה:
בשני המקרים מייצגת ו' תנועת u עתיקה המייצגת את כינוי הגוף הוא. הצורות המסתיימות ב-ָיו מייצגות י' הנמצאת במילה הבודדת בשפה העכשווית או בשלבים קדומים של השפה, ונתפסת כחלק מן הצירה המלא. עם+ו: עמו. אחרֵי+ו – אחריו, וכך אֱלֵי, תחתֵי וכדומה. כאשר אין י' בצורה הבודדת תופיע אם הקריאה ו' בלבד, בתנועת o. בערבית במקביל נמצא למשל את מַעְהֻ – אתו, אִלַיְהֻ – אליו.
33
עומר שואל/ת: האם קיימות דוגמאות בשפה העברית למילים אידיאופוניות?
רוביק עונה:
מילים אידיאופוניות הן מילים שצלילן מבטא את משמעותן. החטיבה המוכרת לנו בעיקר בשפות המערב ובשפות השמיות היא האונומטופאות, בעברית: מילות תצליל. בשפות במשפחות נוספות, בעיקר במזרח אסיה, הצליל יכול לבטא רעיון בדרכים מורכבות יותר. בטמילית, למשל, גידו-גידו פירושו מהר וביפנית דוקי-דוקי פירושו התלהבות. בעברית אפשר להצביע על 'אוי' או 'אללי' ומילות קריאה אחרות כמילים אידיאופוניות.
34
איציק שואל/ת: מתי נוצרו צורות ההפסק וההקשר?
רוביק עונה:
צורת הפסק היא דרך הגיית המילה בסופו של פסוק מקראי. צורת ההקשר היא ההגייה ברצף המשפט. למשל: לֶחֶם (הקשר), לָחֶם (הפסק). הצורות משקפות את מסורת בקריאה בתנ"ך שהתגבשו באלף הראשון לספירה, ובעיקר את המסורת הטברנית, שלפיה נקבע ניקוד המקרא במאה העשירית.
35
משה טל שואל/ת: כמה מלים נרדפות בעברית יש לכזב? מעניין למה יש כל כך הרבה.
רוביק עונה:
המילון המקוון מילוג מציע 20 מילים וצירופים נרדפים ל'כזב': אָוָונְטָה, אוֹנָאָה, אֲחִיזַת עֵינַיִם, בְּדוּת, בְּדוּתָה, בְּלוֹף, כִּזּוּב, כַּחַשׁ, לוֹקְשׁ, מעשׁה רמיה, מַעֲשִׂיָּה, מִרְמָה, עבודה בְּעְיָנַיִם, פְּלַסְתֵּר, צִ'יזְבָּט, רַמָּאוּת, רְמִיָּה, שֶׁקֶר, שקר וכזב, תרמית. חלק מן המילים זכו לניואנסים ובידולי משמעות. ריבוי הנרדפים מעיד על חשיבות סוגיית האמת והשקר בחיינו. עם זאת, ל'אמת' מספר קטן בהרבה של מילים נרדפות, שכן היא המצב הלא מסומן, בניגוד לשקר. תופעה דומה נמצא בהופעותיה רבות של המילה 'לא' בעברית, לעומת ההופעות המעטות בהרבה של המילה 'כן'.
36
הארווי באק שואל/ת: המילים כובע (או קובע), צלע ,אצבע ו-ארבע כולן מלרעיות בעברית מקראית ומלעיליות בלשון ימינו. לגבי שתי הראשונות, ניתן לשער שהתזוזה בטעם אירעה כי התחילו לראות אותן (בטעות) כבמשקל הסגוליים, אולם ההסבר הזה אינו תופס לגבי האחרות. המכנה המשותף לכולן הוא שהן מסתיימות באות עי"ן; למה חל שינוי דוקא בהטעמת קבוצת המילים הזאת?
רוביק עונה:
'צלע' היא מילה ייחודית, שלה במקרא צורת נפרד במלרע וצורת מלעיל בסמיכות. בעברית החדשה השימוש הוא במלעיל בלבד, בדרך הסגוליים. פרופ' אורה שורצולד, שחקרה את נדידת הטעמים ממלרע למעיל בעברית מתייחסת ליתר המילים שבשאלה: בעברית חמש מילים המסתיימות בע' ויש להן הגייה מלרעית ומלעילית במקביל: כובע, אמצע, קרקע, אצבע, ארבע. הנושא עולה שוב ושוב כשאלה, אך אין לי הסבר למלעיליות של המילים האלה.
37
רחל קרן שואל/ת: מה הוא הדגש המופיע באות ל בראש המילה "לאמר" פעמים רבות בתורה? האם יש עוד דוגמאות לדגשים מסוג זה - שאינו קל ואינו חזק?
רוביק עונה:
לאמור מופיעה 78 פעמים בתנ"ך בדגש בל', בתיבה "אל-משֶה לֶּאמֹר". על הדגש הזה, שנשמר במסורת קריאת המקרא, בוודאי זו הטברנית, יש פרשנויות רבות. יש תולים אותו בטעמי המקרא, ויש גם מי שסבור שזה שריד של דגש עתיק הקרוי "דגש רמון". השקפה אחרת היא שמדובר בדגש לתפארת הקריאה, המוכר מקבוצת מילים בעברית ונועד להדגשה ולהאדרה. יש עוד לא מעט מקרים של דגש שאינו נדרש על פי חוקי הדקדוק הבסיסיים, כולל אפילו באות ר' המייצגת עיצור שאינו מקבל דגש.
38
ליאור חכים שואל/ת: במשפט "כתוב מה למדת וכיצד אתה יכול להשתמש בזה בחיים שלך", האם המילה "בזה" צריכה להיות מנוקדת בַּזֶּה (בְּ + הַ + זֶה ) או "בְּזֶה" (בְּ + זֶה). ידוע לי כי הראשון הוא עם ה' הידיעה, אבל למיטב ידעתי אין צורך לשים ה' הידיעה מכיוון שהמילה "בזה" כבר מצביעה על משהו ספציפי מעצם טיבה. כמו במשפט "בְּאֵיזֶה כְּלִי הִשְׁתַּמַּשְׁתָּ? בְּזֶה?", ברור מההקשר שמדובר על משהו ספציפי ולכן החוסר הבנה שלי. אשמח להבהרה מתי צריך להשתמש בשתי המילים הללו.
רוביק עונה:
כינוי הרמז 'זה' הוא אכן ייצוג של יידוע: אנו רומזים על דבר מה ידוע. ואולם, כבר במקרא 'זה' מופיע הן לעצמו ("על זה היה דווה לבנו" – מגילת איכה), והן בתוספת ה' הידיעה, כאשר הוא מתייחס לשם עצם מיודע: "החודש הזה לכם ראש חודשים - שמות", וזו הדרך הבלעדית במקרים אלה. כך גם בנקבה: הזאת, וברבים: האלה. במקרה שבשאלה: "אתה יכול להשתמש בזה", 'זה' רומז לאזכור קודם של דבר מה, וכאמור, הוא יכול להיות מיודע או בלתי מיודע, ומטעמים סגנוניים מועדפת הצורה המיודעת. יש להוסיף לכך של'זה' בתנ"ך יש תפקידים נוספים, כמו מילית שעבוד ועוד.
39
איציק שואל/ת: שאלה על חסרי פ"ן (נפל , נפח, נסע וכו). אני יודע שאפשר לאמר לִנְפֹּל או לִפֹּל או לנטול או ליטול. מה מקור הכפילות? למשל, קראתי על ילד שקרא למשאבת האופניים מנפחה. האם אפשר לקרוא לה מפחה?
רוביק עונה:
העיצור נ' בגזרת נחי פ"נ נוטה להיעלם כשאינו בראש המילה, אך במקרים לא מעטים הוא נשמע, או כהתפתחות טבעית בשפה, או מסיבה שאפשר להצביע עליה. למשל, 'לנפול' היא ל+המקור נפול, ולכן ייאמר בִנְפול (אויבך), כנפול וגם לנפּול, וכאן בפ' דגושה. לעומת זאת בצורות העתיד בתנ"ך הנ' נופלת: יִפול. במקרים מסוימים נ' מופיעה כדי ליצור בידול משמעות בין שורשים הומונימיים. דוגמה מובהקת היא 'להביט' מול 'להנביט'. כאן יש גם השפעה לכך שמדובר במקרה של הנבטה בשורש גזור שם: הנבטה נגזרה מ'נֶבֶט'. בדומה לכך 'הנצחה' נגזרה מ'נצח', וגם כאן הנ' אינה נופלת. לגבי מפחה – זו בהחלט צורה אפשרית, וראי מַפּוּחַ.
40
רותי שואל/ת: מהו ההסבר לכך שמילים מסוימות בסמיכות משתנות ואחרות לא. למשל: חדר נבטא חֲדַר ילדים אבל ספר, ישאר סֵפֶר היסטוריה.
רוביק עונה:
רוב רובם של השמות הסגוליים שומר על הצורה הנפרדת גם בסמיכות. ספר קריאה, דגל ישראל, מלך הולנד. חֲדַר בסמיכות היא צורה חריגה, והיא נשמרת על פי המסורת הקריאה המקראית. יתכן מאוד שיש כאן אנאלוגיה למילה הקרובה חָצֵר המתייחסת למתחם המגורים, ולכן אנו אומרים חֲדַר- כפי שאומרי חֲצַר-, כאשר במשקל קָטֵל חיטוף האות הראשונה הוא הכלל.
41
אופק אלוש שואל/ת: שמעתי לאחרונה על חוק זיף (Zipf's law). תהיתי האם הוא תקף גם בעברית, והאם יש רשימה כלשהי של המילים הנפוצות ביותר בעברית (מבדיקה שלי לא מצאתי משהו רלוונטי).
רוביק עונה:
הבדיקה השיטתית האחרונה שנעשתה של מילים שימושיות בעברית היא של יצחק ריגר, בספר משנת 1938. מאז נעשו בדיקות שונות, אך אין מחקר מקיף ומוסמך בנושא.
42
דורית שביט שואל/ת: מה מקורה של מילת היחס "את"? היא איננה קיימת בשפות שאני מכירה (אנגלית, ערבית, ספרדית, פורטוגזית , צרפתית ורוסית - לא את כולם אני דוברת...), אז כיצד הגיעה לעברית? נראה שהיא קדומה למדי, שכן הפסוק הראשון בתנ"ך כולל אותה. בשפות האחרות מושא ישיר הוא באמת ישיר, כי אין לפניו מילת יחס, ואילו בעברית מושא הבא אחרי "את" נחשב ישיר, בעוד מושא הבא אחרי כל מילת יחס אחרת נחשב מושא עקיף. לטעמי, ההפרדה היא מלאכותית ולא הגיונית. זאת ועוד: מילת היחס "את" מקדימה רק מושא מיודע, בעוד מילות היחס האחרות מקדימות מושא מיודע או לא מיודע. האם בשפות שמיות עתיקות יותר קיימת המילה הזאת? מנין הייחוד שלה, ולמעשה מי צריך אותה?
רוביק עונה:
'את' מוכרת בכמה שפות שמיות כמו פיניקית, מואבית וארמית, ואין לה מקבילות במשפחות שפה אחרות. השאלה אם המילה הזו דרושה או הגיונית היא שאלה לגיטימית, אבל 'את' מושרשת בשפה. היא המילה הנפוצה ביותר גם בתנ"ך וגם בעברית החדשה, ומאבקו של בן גוריון בה כשל. על הסיבות להופעתה של מילת היחס החריגה הזו בשפות השמיות יש השערות מחקריות שונות.
43
מרים שואל/ת: נתקלתי בעבר באמירה שהפייטנים בימי הביניים במפעליהם השונים ובהם גם חידשו מילים. חידשו גם פעלים משמות (פעלים גזורי שם): נאנש (התמלא אנשים) האריח (הזמין אורחים) הגזיע (עשה גזע) נדשא (התמלא דשא) התמגד (מלשון מגד). האם תוכל לאמת את החידוש כי מן השם סמדר יצרו את הפועל הנץ ופרח?
רוביק עונה:
הדוגמאות היפות שבשאלה הן במסגרת מה שקרוי 'שורשים גזורי שם': שם עצם מוליד שורש חדש וממנו נגזרים פעלים או שמות עצם חדשים. אין לכך קשר ליחס בין סמדר לבין הנץ ופרח. נצ"ץ ופר"ח הם שורשים שמיים קדומים שמהם נוצרו פעלים ומילים, כמו ניצן, פֶרַח ועוד, בעוד סמדר היא מילה נטולת שורש.
44
רינה גרטל שואל/ת: מה פשר האותיות בסוגריים המופיעות בין הפסוקים השונים בטקסט המקראי: (ס) (פ)? כמו למשל בשירת הים של משה בספר שמות טו.
רוביק עונה:
(פ) ו(ס) מתייחסות לחלוקה מסורתית של המקרא. לפני החלוקה המאוחרת לפרקים הייתה חלוקה של ספרי החומש לפרשיות, משני סוגים: פרשייה פתוחה (פ) המתחילה בראשית שורה, ופרשייה סתומה (ס) שלפניה ואחריה טקסט רציף.
45
שדמה שואל/ת: האם יש הסבר לכך שבמספרים בעברית דווקא הצורה הזכרית מקבל את הסיומת הנקבית של ה"א?
רוביק עונה:
לתופעה החריגה הזו כמה הסברים. האחד, שהיא התגלגלה מהמספרים 11-19 שלהן סיומת 'עשרֶה' לנקבה, ולכן במספר 'שלוש עשרה' 'שלוש' נתפס כנקבה, ונוצרה הצורה הזכרית שלושה-עשר. הסבר שני שכל הצורות המספריות היו ללא סופית. בשלב מסוים לצורות הזכר במספרים נצמדה הסיומת tu מטעמים שונים, והיא רוככה ל-ה. אף אחד מההסברים אינו מוסכם, ומדובר בהשערות בלבד.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >