שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
226
יעקב שואל/ת: בתשובה בעניין הפעלים דלק (התקדם) ודלק (בער) כתבת כי לשורשי המילים 'מקור פונטי שונה'. האם התכוונת לד'2 המתבטאת בעברית בדרך כלל כמו ז' (דוגמת זהב - דהב; חזה - חדיא)? אם כן אינני מבין, הרי בעברית הביצוע של האות הזאת הוא תמיד כמו ז', ומדוע כאן היא מבוצעת כדל"ת?
רוביק עונה:
דלק במשמעות 'התקדם' מקורו הפוטנטי הוא ד'1 (d) . דלק במובן 'בער' מקביל לד'2 הערבית הנשמעת th, ומועתקת בעברית בדרך כלל לז', כמו הד'א הערבית מול 'זה' העברית. לכאורה דלק היה צריך להישמע 'זלק'. ואולם זהו שורש מאוחר, המופיע בעיקר בלשון חכמים, ויש כאן ככל הנראה השפעה ארמית, שבה העיצור ד'2 נהגה d ולא th, כמו בדוגמאות שנתת.
227
עופר שואל/ת: מתי להדגיש בגד כפת אחרי שווא ומתי לא? למשל, במילים 'דרכי' או 'מלכי' (דרכים ומלכים בסמיכות) הכ' נשארת רפה אחרי שווא.
רוביק עונה:
בדרך כלל יש להדגיש את בגד כפת אחרי שווא נח. בקבוצה מובחנת של מילים בסמיכות, בגד כפת נשארות רפויות, וזאת בהשפעת התנועה שבמילה השלמה (דְרָכים=דַרְכֵי; אֲלָפים=אַלְפֵי, עֲרָבות=עַרְבֵי). השווא נקרא על כן 'שווא מרחף'.
228
ליטל שואל/ת: משקל בני המשפחה 'אח' ו'חם' מוכר לי היטב, ומכאן הנקבה אחות וחמות, והרבים אחיות וחמיות. היום שמעתי את אחת מכתבות חדשות הערוץ השני הוגה את המילה (הסב שלו) כ"סביו", מה שגרם לי לתהות האם גם השם 'סב' משתייך לאותו משקל, ואי-לכך כולנו שוגים כל הזמן, והיה עלינו להגות ביחיד 'סבות' במקום 'סבתא', וברבות - סביות, וכו'?
רוביק עונה:
אין מדובר כאן במשקל במובנו המקובל, אלא במילים פשוטות בנות הברה אחת האופייניות לבני משפחה. הצורות הנקביות מתפצלות. המילים 'אח' ו'חם' זוכות לסיומת –ות, ומכאן 'אחות' ו'חמות', ובצורת הרבים נוספת י' כדי למנוע צורה מוזרה כמו 'אחותות' או 'חמותות'. ל'אב' ו'אם' אין מטבע הדברים צורה מקבילה במין השני, בעוד 'דוד' ו'סב' זוכות לסיומת הנקבה –ה: סבה ודודה, סבות ודודות. סבא וסבתא הן צורות ארמיות שנקלטו בעברית, ויש להן אופי דיבורי, וטעון יותר רגשית. סביו הוא שיבוש בסגנון גששי, בהשפעת 'אביו', אבל יש לומר 'סבו'.
229
שמשון בהט שואל/ת: מהו הניקוד של תנועת u? מתוך עיון אקראי בעדכוני האקדמיה ללשון הסתבר לי שהשם הנוכחי הוא קיבוץ. זכור לי שלפני קום המדינה נקרא ניקוד זה קובוץ.
רוביק עונה:
השם המקורי הוא דווקא קיבוץ, והראשון שקרא לו כך הוא המדקדק איש ימי הביניים רד"ק, שקרא לסימן ֻ קיבוץ שפתיים, ובקיצור קיבוץ. השם מוכר עוד מימי רבי אברהם בן עזרא, שלא הבחין בין תנועות o ל-u. הצורה קובוץ התפשטה מאוחר יותר כהידמות של תנועת u הראשונה לשנייה, ואולי בהשפעת אחותה של קובוץ, שורוק.
230
אבישי טופול שואל/ת: האם האכדית היא האמא של השפות עברית וערבית?
רוביק עונה:
היחסים בין השפות השמיות מורכבים ואין לדבר על יחסי הורות אלא על השפעה וחיכוך. בכל מקרה האכדית קדמה לעברית, אך רבים רואים בערבית את השפה הקדומה יותר, ואת חצי האי ערב כאזור שממנו צמחה משפחת השפות השמיות.
231
יוסף שואל/ת: מדוע יש לומר ״צַבִּים״, ״משאַבִּים״, ״שלַבִּים״, ״מסַכִּים״ וכו׳ עם אותיות בכ״פ דגושות?
רוביק עונה:
המילים שהוצגו בשאלה אינן שייכות לאותה קבוצה. צב מופיע בשפות שמיות שונות בב' כפולה גם בצורת היחיד (צַבָּא בארמית, דַ'בּ בערבית). מָסַךְ נגזר מן השורש הכפול סכ"כ, ועל כן הכ' כפולה. מאותו שורש יש לומר גם מוּסַכּים. במקרה של המילה התלמודית שלב והמילה החדשה משאב, ומילים רבות נוספות, מדובר במסורות או בתקנות ולא בגלגול אטימולוגי או חוק דקדוקי. על כן נכתוב לבָנִים קטַנִּים, וגם נשנן לבנינו.
232
דוד וקנין שואל/ת: אחרי ה' הידיעה מקבלות כל האותיות דגש, פרט לאותיות הגרוניות. מדוע במיל כמו הלויים, המטייל, המשלם וכו' ל' או מ' אינן מקבלות דגש?
רוביק עונה:
דוד מצביע על תופעה בניקוד המקראי. הניקוד הזה נשען על עקרונות פונטיים מגוונים, וכללי הדגש בו מורכבים, בעוד בעברית החדשה נהוג במקרים רבים לקבוע כלל פשוט ומאחד, המתעלם מהמגוון המקראי. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס, עיצורים בשווא נע הנחשבים 'חלשים' כמו ל, מ, נ, וכן י' ו', לא יקבלו דגש גם אם הדבר מתבקש לפי חוקי ההכפלה. לכן המילה הַלְוִיִּים מופיעה בדרך כלל ללא דגש, וכן לַמְנצח, מִלְמעלה, הַיְהודים ועוד. לעומתם הַמְּעָרָה, הַיְּהודים ואחרות יופיעו בדגש. במצבים ספציפיים אחרים, שלא כאן המקום לפרטם, הדגש מושמט גם בעיצורים הנחשבים חזקים.
233
יעל גרטל שואל/ת: כמי שעובדת לפרנסתה ולהנאתה מכתיבה, אשמח אם תוכל לסייע לי בהסברת רתיעתי מהטיות השורש הו"ה, יהַוֵוה, הִיוָוה וכיו"ב. האם יש דברים בגו?
רוביק עונה:
השורש הי"ה/הו"ה הוא דוגמה לחילופי י'-ו' בגיזרת נחי ע"וי. הצורות בהן נשמעת ו' הן בהשפעה ארמית, בפועל נוצרה חלוקת תפקידים. צורת הבינוני בבניין קל היא תמיד בו', צורות עבר ועתיד בי'. צורת הציווי המקובלת בתלמוד היא בו' (הֱוֵוי) ובעברית החדשה בי' (הֱיֵה). בבניינים הכבדים ו' שלטת. אין צורך לחוש אי נוחות. איש אינו אומר "יְהַיֶה" או הִיָּה" בבניין פיעל, וכנ"ל בבניין התפעל.
234
דוד וקנין שואל/ת: בתהלים כ"ג 6 נאמר "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". כוונת דוד המלך לומר: הלוואי שאשב בבית ה' כל חיי. מהו השורש של 'ושבתי', יש"ב לפי המשמעות, או שו"ב לפי צורת המילה?
רוביק עונה:
אין לפסול נפילה של האות י' בגלגולי הטקסט המקראי. פירוש הרטום-קסוטו סבור שהכוונה היא אכן למילה 'וישבתי', ומעלה גם השערה שבמקורה המילה היתה וְשִבְתִי: מקור נטוי של 'ישב'. רד"ק סבור שאין כאן טעות ומפרש: "ואחזור שם תמיד כל ימי חיי".
235
עומר וולוך שואל/ת: במילה אופן יש דגש בכל הטיותיה: אופַנָּיו, אופַנַּיִם, אופֵּני וכדומה. מה מקור דגש זה?
רוביק עונה:
המקור הוא במסורת הקריאה הקדומה. בנטייה של מילים המסתיימות בתנועת a יש בידול שאין לו מקור דקדוקי מובהק בין מילים שיש להדגיש בהן את האות האחרונה (קטָן/קטַנּים; עקרָב/עקרַבּים) וכאלה שאינן מקבלות דגש (לבָן/לבָנִים, עולָם/עולָמות),. במילים קדומות כמו אופַן המסורת היא שקובעת.
236
מזל גרוסר שואל/ת: מדוע יש דגש במילים אֵלֶּה ו-הֵמָּה?
רוביק עונה:
לדגש הזה אין סיבה דקדוקית אלא ספרותית-רטורית. הוא נועד להדגיש מילים חשובות ועל כן נקרא דגש לתפארת הקריאה. מילים בדגש מהסוג הזה רוכזו במשפט "בָתּים אֵלֶּה לָּמה הֵמָּה שָמָּה הֵנָּה". שעליו כתוב עמוס קינן שיר נפלא על המורה שלו ללשון.
237
חיים פלמן שואל/ת: האם קיים מחקר כלשהו שקבע איזה אחוז מהמילים המדוברות כיום הן אינן משפת התנ"ך?
רוביק עונה:
בספר התנ"ך כ-8,000 מילים, כלומר, ערכים מילוניים. רוב רובן של המילים האלה נמצאות בשימוש בעברית החדשה. מספר הערכים המילוניים של העברית היום נע בין 100,000 ל-150,000, על פי שיטות מילוניות שונות. גם על פי הממעיטים אפשר לומר שמספר המילים המקראיות בעברית החדשה מגיע לכל היותר ל-8 אחוזים מן המילון העברי. המספר הזעום הזה מטעה. המילים המקראיות מהוות את תשתית העברית החדשה ומשמשות מילים בסיסיות בחיי היומיום והתקשורת. נוסף לכך, כמעט כל המילים בעברית החדשה גזורות משורש המופיע במקרא או בלשון חכמים.
238
בועז קנטור שואל/ת: בגד כפת בראש מילה חייב בדגש קל. מה קורה כאשר המילה שלפניהן מסתיימת באחת מאותיות אהו"י?
רוביק עונה:
אחרי אותיות אהו"י מופיעות לעיתים בגד כפ"ת רפות בראש מילה, כמו בצירוף "מִי כָמוֹךָ". במקרים האלה הצירוף (מי-כמוך) נתפס כמילה אחת, ולכן כ' שאחרי התנועה i תהיה רפה, כמקובל. בעברית החדשה הכלל הזה אינו נהוג.
239
שואל/ת: בעניין האותיות בג"ד כפ"ת, מה קדם: המודגשות או הרפויות?
רוביק עונה:
המחקר קובע כי בג"ד כפ"ת המודגשות (הקרויות פוצצות) קדמו לצורות הרפויות (הקרויות חוככות). אחרי תנועה אירעה אסימילציה, הידמות, העיצור הפוצץ הפך חוכך בהשפעת התנועה.
240
אלי מרמת גן שואל/ת: בעברית כידוע יש שלושה זמנים, עבר פשוט, הווה פשוט ועתיד פשוט: "אני הלכתי", "אני הולך" ו"אני אלך". איך מסבירים אם כן את הביטוי "הייתי הולך"? האם יש חוקיות לשימוש בצורה הזאת, והאם שאבנו את זה מהזמנים המתמשכים באנגלית?
רוביק עונה:
המבנה "היה+בינוני" כמו ב"היה הולך", "היה אומר", משמש בתלמוד בתפוצה רחבה כצורת עבר רגיל, לציון עבר מתמשך, ולמטרות נוספות, וזאת בהשפעת שפות שאינן עבריות. בעברית החדשה יש למבנה הזה שימוש נוסף, בעיקר בגוף ראשון, המבטא מעין התלבטות או התרגשות: "הייתי אומר ש...", "הייתי מראה לו מאיפה הדג משתין" וכדומה.