שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
151
רותי שואל/ת: : מדוע אין נוטים את השורש מו"ת בהווה כמו את שאר פעלי ע"ו כמו טו"ס, גו"ר וכדומה?
רוביק עונה:
גזרת ע"ו מכילה שורשים דו עיצוריים שביניהם מתקיימת תנועה. התנועה לכל אורך מערכת הפועל והשם משתנה, לאו דווקא על פי נוסחה קבועה. כך מן השורש בשאלה, מו"ת, נמצא כי ע' הפועל יכולה להיות e (מֵת) ,i (מיתה, המית), o (מוֹתו), u (ימוּת), a (מַתנו, המַתנו), וכן כעיצור: מוות. התשובה לשאלה מדוע דווקא כאן נוצרה הצורה החריגה מֵת נעוצה בדמדומי השפה. יש לזכור כי גם בבניין קל בשלמים יש שינויי תנועה מוכרים: אמַר, זקֵן, יכֹל וכדומה.
152
ליאור דגן שואל/ת: מה העניין עם הקמץ הקטן? אל תשאל איך התלמידים מסתלבטים עליי: "מה חשבתם, שאם לאחד קוראים קטן ולשני קוראים גדול, אז זה בסדר ששניהם יהיו בדיוק באותו גודל?" התלמידים שלי מצידם מבינים מה קרה: "הטברנים לא הצליחו להמציא עוד סימן אז הם לקחו ממה שיש וקיוו שאף אחד לא ישים לב". ומה באמת?
רוביק עונה:
שאלה טובה, והתשובה פחות. יש מאפיינים המחברים בין הקמץ הגדול לבין הקמץ הקטן. חלק מהגיית הקמץ היא בעברה או בכמה מסורות הגייה (כגון ההברה האשכנזית) תנועת o כמו הקמץ הקטן, מה גם שתנועת a ארוכה עברה בעבר הרחוק מעתק לתנועת o עברית. יתכן שקרבה זו גרמה למעצבי הניקוד הטברני להשתמש באותו סימן לשתי התנועות, אך למעשה אין לנו ידיעה מוצקה מדוע אלה היו פני הדברים.
153
אהרון שואל/ת: מדוע המילה יוקרה נכתבת בקובוץ /u/, ואילו יושרה בקמץ קטן /o/? שתיהן באות ממקורות מקבילים לגמרי: ישר/יקר, יושר/יוקר, וכו', ושתיהן מילים חדשות יחסית, כלומר מומצאות. מדוע לא נבחרה אותה תבנית לשתיהן?
רוביק עונה:
בעברית משקלים לא מעטים הקרובים זה לזה וההבדל ביניהם הוא לעיתים בתנועה בודדת. כך במשקלים קָטלה (קמץ קטן, תנועת o) וקֻטלה, שיש רואים בהם גילויים של אותו משקל. ההבחנה בין המשקלים מוכרת כבר מן המקורות, שם נמצא את חָכמה במשקל קָטלה, ומילים תלמודיות במשקל קֻטלה, וכאן בהשפעה ארמית, כמו חֻצפה וחומרה. המילה החדשה יוקרה זהה למקור הארמי המסתיים בא': יוקרא. שני המשקלים משמשים גם בעברית החדשה, ולכן נוצרו מילים כמו יוזמה, חומרה ויושרה, לצד חומצה ואחרות..
154
שי ל. שואל/ת: יש מילים שנשמעות אותו דבר (כֵן לעומת קֵן, קוֹל מול כֹל וכו') והשאלה שלי היא מדוע זה קורה? ההיגיון שלי אומר לי שהשפה המדוברת הגיעה לפני השפה הכתובה, אז לפני שמילים כמו קול/כל קיבלו אותיות שונות בכתב, המילים מבחינה קולית נשמעו בדיוק אותו דבר. מה הסיבות לכך? בעיניי זה מסבך את השפה.
רוביק עונה:
לתופעה עליה אתה שואל קוראים הומופונים: מילים שונות, בדרך כלל אינן קשורות זו לזו כלל, אך הן נשמעות זהות. התופעה הזו קיימת בכל השפות המוכרות לנו, והיא קשורה להתפתחות אוצר המילים שיש עליו השפעות רבות. מילים מגיעות ממקורות שונים, ולפעמים יש מילים שאפילו נכתבות זהות ומשמעותן שונה, כמו למשל 'ציר' שיש לה משמעויות רבות. במקרה של 'קול' ו'כל' יש לזכור שבעבר נשמעו כ' וק' שונות זו מזו, ורק בהגייה שלנו היום הן נשמעות זהות.
155
טוביה שץ שואל/ת: האם אתה יכול להעריך כמה מילים יש כיום בשפה העברית? כמו כן כמה מילים חודשו/נוספו לעברית מאז קום המדינה? מספרים מוערכים יהוו תשובה מספקת בהחלט.
רוביק עונה:
אין הסכמה על מספר המילים בעברית היום, אך המספרים נעים בין 50,000 ל-80,000 מילים, כאשר יש דרכי ספירה שונות, ותחום שונה לאןצר המילים. בראשית העברית החדשה, בסוף המאה ה-19, עמדו לרשות העברית כ-25,000 מילים. אין נתונים מדויקים ביחס לתקופה שמקום המדינה ועד היום, אך מדובר באלפים רבים.
156
ספיר שואל/ת: יש לי שאלה בקשר לאותיות הגרוניות ולשינויים ההיסטוריים שחלו בהן. אשמח לקבל הסבר קצר על תשלום דגש והנמכת תנועה. כן אשמח לקבל הסבר כיצד מנקדים את המילים "מפורש" ומנוחם".
רוביק עונה:
על רגל אחת, כדברי הלל הזקן, חמישה עיצורים עבריים אינם ניתנים היסטורית להכפלה: ארבעת הגרוניים (א, ה, ח, ע) וכן ר'. מאחר שהפרדיגמה הדקדוקית מחייבת הכפלה במקרים שונים, נוצר קושי לבטא את העיצורים האלה מוכפלים אחרי תנועת i קצרה, תנועת u קצרה ותנועת a קצרה. בתשלום דגש התנועות האלה מתארכות במקרים מסוימים לנוחות ההגייה. i הופכת e, a קצרה מתארכת, u הופכת o. כאמור, לא בכל מקרה. ח' למשל לא תקבל כמעט תשלום דגש, בעוד א' ור' יקבלו תשלום דגש כמעט בכל המקרים. לכן מנקדים מְפֹרָשׁ, בתשלום דגש של בניין פוּעל, אבל מְנֻחָם, ללא תשלום דגש.
157
רחל דויטש שואל/ת: מדוע יש מילים שנכתבות בסיומן במקרים מסוימים באות "ם" ובמקרים אחרים באות "ן", כמו עונשים וחוק-העונשין, אומרים ואומרין (משנה, מסכת חגיגה, פרק א)? כלומר, מהי החוקיות שעל פיה נקבע מתי המילה תסתיים באות "ם" ומתי תסתיים באות "ן"?
רוביק עונה:
מילים ברבים המסתיימות באות נ' נוהגות על דרך הארמית, ומופיעות כך במשנה ובתלמוד. בארמית זו הצורה הנהוגה, בעברית היא נשמרת בכמה מילים שלהן מעמד מיוחד, בדרך כלל משפטי או הלכתי, כמו נישואין, גירושין, פיטורין ועונשין.
158
יוחאי שלם שואל/ת: אבי, שהיה אוטודידקט יקה ולמד עברית בכוחות עצמו בשנות העשרה של המאה הקודמת, סיפר לי בהיותי ילד שבספירה בעברית הפכו את צורת הזכר לנקבה ואת צורת הנקבה לזכר. לדוגמה : שלוש לנקבה ושלושה לזכר. הוא הסביר לי שזה נעשה כדי לבלבל את ״עין הרע״. בשנים האחרונות חיפשתי אישוש להסבר הזה ולא מצאתי. אז בכל זאת למה הפכו?
רוביק עונה:
אגדה חביבה ומשעשעת. חילופי צורות הזכר והנקבה בצורות המספרים מוליכים אלפי שנים לאחור, וקיימים בכל השפות השמיות המוכרות לנו. יש הסברים שונים למצב הבלתי נורמלי הזה, וכל הסבר משכנע פחות מחברו, כך שאפשר להמשיך ולהאמין בעין הרע.
159
גדעון צור שואל/ת: מה מקור שמה של האות "ז"?
רוביק עונה:
סוגיית שמות האותיות היא אחת החידות הלא פתורות בתולדות הלשון העברית, והלשונות השמיות בכלל. העקבות מוליכים אל התרבות הכנענית שלא נותרו ממנה עדויות רבות. השמות עצמם משמשים בעברית רק בתקופת המשנה והתלמוד. הטענה שיש כאן קירבה בין צורת האות בכתב הכנעני-פיניקי לשם (אלף=אלוף או שור, בית=בית) אינה מסבירה שמות רבים של האותיות שבהמשך האלף בית. על האות זין טענו שהיא דומה לכלי זין, אבל הטענה הזו אינה מתאימה ללוח הזמנים של התהוות האלף בית, ויש שקשרו אותה לעץ הזית. שמות האותיות נקבעו אם כן בדמדומי השפה, בתקופות שהנסתר בהן רב על הגלוי.
160
עמר נוי שואל/ת: מדוע בשפה העברית מצויה התוספת "-ַים" כדי לציין שני דברים? פעמיים, יומיים וכו?
רוביק עונה:
–ַים היא סיומת שמית עתיקה, והיא מוכרת גם בערבית –ַין. בערבית ובשפות נוספות ניתן היה ליצור צורת זוגי לכל שם עצם בדרך זו, בעברית היא יוחדה בדרך כלל לשמות עצם המגיעים בזוגות, ולקבוצת מילות יסוד כמו מים ושמים.
161
עופר שואל/ת: למיטב ידיעתי, תנועת הפתח הגנובה נוצרה על מנת להקל על ההגייה של עיצורים גרוניים בסוף מילה. כמו כן, אני יודע כי בערבית תופעה זו אינה קיימת. למשל, המילה מפתוח בערבית, שפירושה "פתוח", מסתיימת ללא תנועה. האם יש סיבה לכך שהתופעה התפתחה בשפה שמית אחת ולא בשפה שמית אחרת, וכמו כן - האם התופעה קיימת בעוד שפות שמיות?
רוביק עונה:
התופעה אינה מוכרת בשפות השמיות החיות היום. בארמית הקלסית חלק גדול מן המילים מסתיימות בתנועה, ובערבית הספרותית אכן אין קושי להגות את האותיות הגרוניות בשווא. גם בעברית לא היתה הפתח הגנובה נהוגה בכל המסורות, והיא אינה מצויה במסורת הבבלית, אך נקבעה לדורות במסורת הטברנית. ביחס לסיבה, הקושי להגות בשווא עיצורים גרוניים קיים בעברית מקדמת דנא. בראשית המילה או באמצעה השווא מתארך בעיצורים אלה לחצי תנועה או לתנועה חטופה. החיטוף אינו אפשרי בסוף המילה, ולכן נוסף הפתח כתנועת עזר, המקדימה לעיצור השוואי.
162
רותי שואל/ת: בתנ"ך מופיעה סיומת נון סופית בפעלים, כמו למשל: בראשית יח 24 "אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים", "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים". מה ההסבר לנון הזאת?
רוביק עונה:
סיומת –וּן לרבים בעתיד, במקום סיומת –וּ, מופיעה במקרא כ-300 פעם, בעיקר בספרים מאוחרים. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס היא נועדה בעיקר להדגשה, ובאה בעיקר בסוף המשפט. לעיתים יש לה גם תפקיד להקלת הקריאה, כמו לפני מילים המתחילות בא' או בע'. בערבית הקלאסית הסיומת המקבילה una היא הסיומת התקנית, בארמית סיומת –ון היא הדרך המקובלת. ככל הנראה צורות בסיומת –וּן הן מימוש עברי חריג של הצורה הערבית הקדומה יותר, ויתכן שיש כאן השפעה ארמית, בעיקר בספרות המאוחרת.
163
לזרו גאן שואל/ת: המילה רי מתורגמת במילון כמים רבים, רוויה הדמיון בין רוייה לרי ניכר, אך מדוע הקיצור לשתי אותיות?
רוביק עונה:
אכן הסברה היא ש'רי' נגזר מהשורש רו"ה, והוא קיצור של 'רוי'. נשילת אימות תנועה מתוך שורשים היא תהליך פונטי סביר ופשוט המתרחש בכל חלקי השפה. דוגמה קרובה: 'ני', כקיצור של 'נהי'.
164
איל שואל/ת: שמעתי הרצאה או קראתי מאמר הטוען שאדם הדובר בשפת אם לא טועה. האם אתה מכיר דעה זו?
רוביק עונה:
המשפט "דובר ילידי אינו טועה" הוא ניסוח של גלעד צוקרמן, והוא מופיע גם בספרו "ישראלית שפה יפה". צוקרמן מוסיף כי "הושפעתי ממחקרים של צ׳ומסקי (חומסקי). אמנם אינני צ'ומסקיאני, אף בעניין זה דעותינו שוות".
165
מיקי שואל/ת: מתי התחילו להשתמש במילה "מילה" במשמעות word? בתנ"ך לדעתי היא לא מופיעה.
רוביק עונה:
מופיעה גם מופיעה, 38 פעמים בטקסט עברי, כולן בספרי אמ"ת המאוחרים (תהלים משלי ואיוב), 24 פעמים בטקסט ארמי בספר דניאל. פירושה הוא דיבור, אבל את כל הופעותיה אפשר לתפוס גם במשמעות העכשווית של 'מילה'. למשל, בספר איוב: "בבלי דעת יכביר מילין". תורת הדקדוק העברי התפתחה רק בראשית ימי הביניים, וכאן אנו מוצאים כבר את 'מילה' בהוראה הדקדוקית – צירוף של הגאים המבטא משמעות.
< הקודם ... 11 12 13 14 15  ... הבא >