שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
151
יוחאי שלם שואל/ת: אבי, שהיה אוטודידקט יקה ולמד עברית בכוחות עצמו בשנות העשרה של המאה הקודמת, סיפר לי בהיותי ילד שבספירה בעברית הפכו את צורת הזכר לנקבה ואת צורת הנקבה לזכר. לדוגמה : שלוש לנקבה ושלושה לזכר. הוא הסביר לי שזה נעשה כדי לבלבל את ״עין הרע״. בשנים האחרונות חיפשתי אישוש להסבר הזה ולא מצאתי. אז בכל זאת למה הפכו?
רוביק עונה:
אגדה חביבה ומשעשעת. חילופי צורות הזכר והנקבה בצורות המספרים מוליכים אלפי שנים לאחור, וקיימים בכל השפות השמיות המוכרות לנו. יש הסברים שונים למצב הבלתי נורמלי הזה, וכל הסבר משכנע פחות מחברו, כך שאפשר להמשיך ולהאמין בעין הרע.
152
גדעון צור שואל/ת: מה מקור שמה של האות "ז"?
רוביק עונה:
סוגיית שמות האותיות היא אחת החידות הלא פתורות בתולדות הלשון העברית, והלשונות השמיות בכלל. העקבות מוליכים אל התרבות הכנענית שלא נותרו ממנה עדויות רבות. השמות עצמם משמשים בעברית רק בתקופת המשנה והתלמוד. הטענה שיש כאן קירבה בין צורת האות בכתב הכנעני-פיניקי לשם (אלף=אלוף או שור, בית=בית) אינה מסבירה שמות רבים של האותיות שבהמשך האלף בית. על האות זין טענו שהיא דומה לכלי זין, אבל הטענה הזו אינה מתאימה ללוח הזמנים של התהוות האלף בית, ויש שקשרו אותה לעץ הזית. שמות האותיות נקבעו אם כן בדמדומי השפה, בתקופות שהנסתר בהן רב על הגלוי.
153
עמר נוי שואל/ת: מדוע בשפה העברית מצויה התוספת "-ַים" כדי לציין שני דברים? פעמיים, יומיים וכו?
רוביק עונה:
–ַים היא סיומת שמית עתיקה, והיא מוכרת גם בערבית –ַין. בערבית ובשפות נוספות ניתן היה ליצור צורת זוגי לכל שם עצם בדרך זו, בעברית היא יוחדה בדרך כלל לשמות עצם המגיעים בזוגות, ולקבוצת מילות יסוד כמו מים ושמים.
154
עופר שואל/ת: למיטב ידיעתי, תנועת הפתח הגנובה נוצרה על מנת להקל על ההגייה של עיצורים גרוניים בסוף מילה. כמו כן, אני יודע כי בערבית תופעה זו אינה קיימת. למשל, המילה מפתוח בערבית, שפירושה "פתוח", מסתיימת ללא תנועה. האם יש סיבה לכך שהתופעה התפתחה בשפה שמית אחת ולא בשפה שמית אחרת, וכמו כן - האם התופעה קיימת בעוד שפות שמיות?
רוביק עונה:
התופעה אינה מוכרת בשפות השמיות החיות היום. בארמית הקלסית חלק גדול מן המילים מסתיימות בתנועה, ובערבית הספרותית אכן אין קושי להגות את האותיות הגרוניות בשווא. גם בעברית לא היתה הפתח הגנובה נהוגה בכל המסורות, והיא אינה מצויה במסורת הבבלית, אך נקבעה לדורות במסורת הטברנית. ביחס לסיבה, הקושי להגות בשווא עיצורים גרוניים קיים בעברית מקדמת דנא. בראשית המילה או באמצעה השווא מתארך בעיצורים אלה לחצי תנועה או לתנועה חטופה. החיטוף אינו אפשרי בסוף המילה, ולכן נוסף הפתח כתנועת עזר, המקדימה לעיצור השוואי.
155
רותי שואל/ת: בתנ"ך מופיעה סיומת נון סופית בפעלים, כמו למשל: בראשית יח 24 "אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים", "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים". מה ההסבר לנון הזאת?
רוביק עונה:
סיומת –וּן לרבים בעתיד, במקום סיומת –וּ, מופיעה במקרא כ-300 פעם, בעיקר בספרים מאוחרים. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס היא נועדה בעיקר להדגשה, ובאה בעיקר בסוף המשפט. לעיתים יש לה גם תפקיד להקלת הקריאה, כמו לפני מילים המתחילות בא' או בע'. בערבית הקלאסית הסיומת המקבילה una היא הסיומת התקנית, בארמית סיומת –ון היא הדרך המקובלת. ככל הנראה צורות בסיומת –וּן הן מימוש עברי חריג של הצורה הערבית הקדומה יותר, ויתכן שיש כאן השפעה ארמית, בעיקר בספרות המאוחרת.
156
לזרו גאן שואל/ת: המילה רי מתורגמת במילון כמים רבים, רוויה הדמיון בין רוייה לרי ניכר, אך מדוע הקיצור לשתי אותיות?
רוביק עונה:
אכן הסברה היא ש'רי' נגזר מהשורש רו"ה, והוא קיצור של 'רוי'. נשילת אימות תנועה מתוך שורשים היא תהליך פונטי סביר ופשוט המתרחש בכל חלקי השפה. דוגמה קרובה: 'ני', כקיצור של 'נהי'.
157
איל שואל/ת: שמעתי הרצאה או קראתי מאמר הטוען שאדם הדובר בשפת אם לא טועה. האם אתה מכיר דעה זו?
רוביק עונה:
המשפט "דובר ילידי אינו טועה" הוא ניסוח של גלעד צוקרמן, והוא מופיע גם בספרו "ישראלית שפה יפה". צוקרמן מוסיף כי "הושפעתי ממחקרים של צ׳ומסקי (חומסקי). אמנם אינני צ'ומסקיאני, אף בעניין זה דעותינו שוות".
158
מיקי שואל/ת: מתי התחילו להשתמש במילה "מילה" במשמעות word? בתנ"ך לדעתי היא לא מופיעה.
רוביק עונה:
מופיעה גם מופיעה, 38 פעמים בטקסט עברי, כולן בספרי אמ"ת המאוחרים (תהלים משלי ואיוב), 24 פעמים בטקסט ארמי בספר דניאל. פירושה הוא דיבור, אבל את כל הופעותיה אפשר לתפוס גם במשמעות העכשווית של 'מילה'. למשל, בספר איוב: "בבלי דעת יכביר מילין". תורת הדקדוק העברי התפתחה רק בראשית ימי הביניים, וכאן אנו מוצאים כבר את 'מילה' בהוראה הדקדוקית – צירוף של הגאים המבטא משמעות.
159
אורן שואל/ת: קיימים צירופים שבהם לפני מילות התואר מופיעה ה' הידיעה, והנושא מופיע ללא ה' הידיעה, כגון, 'אור הגנוז', 'תיקון הכללי'. מה מסביר את הצורה הזו?
רוביק עונה:
המבנה של שם עצם לא מיודע+שם תואר מיודע מופיע כבר במקרא: 'יום השישי' (בראשית), 'שער העליון' (יחזקאל), 'מבוא השלישי' (ירמיהו) ועוד. בלשון חכמים זו כבר דרך מקובלת בשימושים רבים: 'לשון הרע', 'עין הרע', 'כנסת הגדולה', 'אב הרחמן', 'מים הרעים' ועוד. בעיניים עכשוויות זה נראה דגם מוזר, אך למעשה הוא משרת את הצורך ליידע את הצירוף. על פי חוקרי המקרא מבנה זה משמש במקרא רק בצירופים שיש בהם מהלך סידורי (ראשון – עליון וכדומה), ואילו המבנה נוסח כנסת הגדולה מאוחר יותר ונובע משיקולים אחרים, ככל הנראה דתיים, שכן כמעט בלי יוצא מהכלל הצירופים המדוברים עוסקים בעולם הדתי ובסוגיות דתיות מרכזיות, ונקשרים לחוקים והלכות.
160
אורי לאור שואל/ת: במשפחתי נוהגים להשתמש במלה 'יחף' כתואר הפועל. למשל: "היא הולכת יחף". האם צורה זאת תקינה?
רוביק עונה:
לשימוש בשם תואר כתואר פועל יש שורשים במסורת העברית. במקרא נמצא שימושים כאלה במילים כמו יפה, ברור ואחרים. בלשון חכמים הדגם מופיע בשמות תואר כמו ודאי, נאה ואחרים. יש גם הופעה נדירה של שם תואר בנקבה: "זועק מרה". הדגם משמש בעברית החדשה בתארים כמו קל ("זה הלך ממש קל"), זריז ("תעשה את זה זריז"), דחוף ("תביא לי את המסמכים דחוף") ועוד. הבלשן יצחק אבינרי שחקר את נושא תואר הפועל קובע כי למרות שיש לכך בסיס במקורות, בעברית החדשה יש לראות בכך נוהג דיבורי שיש לתחום לו גבולות, והוא פוסל שימושים כגון "למשוך חזק". אני מניח שהיה פוסל גם את "הולכת יחף", אבל זה כבר עניין של טעם, ואולי עדיף היה לומר כאן "הולכת יחפה". מכל מקום, צירופים כאלה מבחינת הדקדוק תקינים בהחלט.
161
אורלי שואל/ת: צורת היחיד של המילה 'עצבים' היא עָצָב. מדוע לא עֶצֶב? מה ההסבר לדגש בצורת הרבים עֲצַבִּים? האם יש דוגמא נוספת למילה הנוהגת כמו המילה עצבים?
רוביק עונה:
עָצָב היא מילה מקראית במשמעות פסלים פגניים, ובלשון ימי הביניים במשמעות המקובלת היום, במשקל קָטָל, הנפוץ מאוד בעברית: דָבָר, לָבָן, חָדָש ועוד ועוד. בדרך כלל צורת הרבים היא אכן ללא דגש באות השלישית: דְבָרִים, לְבָנִים, חֲדָשִים, אבל יש קבוצה קטנה של מילים המנוקדות דווקא בדגש: קָטָן – קְטַנִּים, שָפָן – שְפַנִּים, חָרָךְ – חֲרַכִּים. בסמיכות ההבדל בולט יותר: קְטַנֵּי אמונה (ולא קִטְנֵי אמונה), שְפַנֵּי ניסיון (ולא שִפְנֵי ניסיון) וכדומה. הסיבות לכך היסטוריות, והניקוד וההגייה העכשוויים שומרים על מסורת הניקוד וההגייה המסורתיים.
162
אלכס שפי שואל/ת: איך מנקדים את האות פ' במילה שָפל: שָפָל או שָפֵל? קיימת מחלוקת בין המילונים. אבן שושן ומילון אריאל קובעים שָפָל; רב מילים ומילון ספיר רושמים את שתי האפשרויות: שָפָל לצד שָפֵל. בתנ”ך יש מחלוקת בין הנביאים בסוגיה. שמואל ויחזקאל מדברים על שָׁפָל, ישעיהו מדבר על שָׁפֵל. האם בעברית המודרנית שתי האפשרויות נכונות?
רוביק עונה:
שָפֵל מופיע פעם אחת במקרא, בישעיהו, ונתפס כצורת הבינוני של הפועל בבניין קל, שָפַל. שָפָל היא הצורה המקראית הבלעדית לשם התואר. זו הסיבה להכרעתו של אבן שושן, למשל, שראה בשָפֵל פועל ולא שם. אלא שצורות הבינוני יכולות להיתפס גם כשמות תואר, והדוגמאות לכך רבות: יפה, דומה, מצחיק, מבוקש, מהמם, מוצלח ועוד. על רקע זה עלה השימוש בצורת שָפֵל, ובעברית החדשה היא משמשת בתפוצה רחבה, בעוד שָפָל נחשבת מילה ארכאית.
163
דור שואל/ת: כיצד נקבע השיוך המיני של עצמים? באופן כללי, יש תיאוריות שמסבירות איך התפתח שיוך מיני לעצמים?
רוביק עונה:
לכל שפה שיוך מיני על פי שיטה שונה, כשלעיתים קרובות אין לעצמים שיוך מיני כלל. הסוגיה קשורה לשיוך עצמים דוממים שאין להם סימני מין. השיוך המיני הדקדוקי יוצר אנלוגיה בינם לבין בני אדם או בעלי חיים. זהו תהליך שמעורבים בו דמיון, אסוציאציות תרבותיות או פולחן דתי. הוא התרחש בדמדומי השפות, וכל תיאוריה בעניין תהיה ספקולטיבית. עדות לכך היא גם שכמה שמות עצם מרכזיים בעברית הם כפולי מין, כמו רוח, שמש, פנים ועוד.
164
עופר שואל/ת: השורש פח"ד משמש בכמה בניינים באותה משמעות. מה פשר התופעה?
רוביק עונה:
אכן, השורש פח"ד מתפרש על כמה בניינים במשמעות דומה: צורות הבינוני פוחד, נפחד, מפַחֵד ומפוחד מייצגות מצב דומה, של מי שאחוז ברגש הפחד. בזמן עבר משמש רק בניין קל (פָחַד), בעתיד משמשים קל (אֶפְחַד) ופיעל (אֲפַחֵד). חלוקה זו מקורה במקרא. מְפַחֵד בפיעל היא הצורה הבלעדית של הבינוני, בעוד פָחַד בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. חלוקת תפקידים בין בניינים ידועה משורשים נוספים. למשל: שם הפעולה של הפועל בבניין קל אָסַף היא איסוּף ולא אֲסִיפָה.
165
יאיר איתן שואל/ת: באילו שפות דיברו היהודים בארצות המזרח התיכון? האם היו להם שפות הדומות ליידיש באירופה? האם היו ארצות בהן דיברו היהודים עברית גם כשפת יום יום?
רוביק עונה:
כמעט לכל תפוצה יהודית במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקווקז, באירן ועוד היתה שפה יהודית משלה. בדומה ליידיש ולדינו גם שפות אלה שימשו את היהודים בחיי יומיום, ושילבו את השפה המדוברת בסביבתם עם העברית ועם יסודות דתיים. בשום תפוצה יהודית לא היתה העברית שפת יום יום.
< הקודם ... 11 12 13 14 15  ... הבא >