שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
226
שמשון בהט שואל/ת: מהו הניקוד של תנועת u? מתוך עיון אקראי בעדכוני האקדמיה ללשון הסתבר לי שהשם הנוכחי הוא קיבוץ. זכור לי שלפני קום המדינה נקרא ניקוד זה קובוץ.
רוביק עונה:
השם המקורי הוא דווקא קיבוץ, והראשון שקרא לו כך הוא המדקדק איש ימי הביניים רד"ק, שקרא לסימן ֻ קיבוץ שפתיים, ובקיצור קיבוץ. השם מוכר עוד מימי רבי אברהם בן עזרא, שלא הבחין בין תנועות o ל-u. הצורה קובוץ התפשטה מאוחר יותר כהידמות של תנועת u הראשונה לשנייה, ואולי בהשפעת אחותה של קובוץ, שורוק.
227
אבישי טופול שואל/ת: האם האכדית היא האמא של השפות עברית וערבית?
רוביק עונה:
היחסים בין השפות השמיות מורכבים ואין לדבר על יחסי הורות אלא על השפעה וחיכוך. בכל מקרה האכדית קדמה לעברית, אך רבים רואים בערבית את השפה הקדומה יותר, ואת חצי האי ערב כאזור שממנו צמחה משפחת השפות השמיות.
228
יוסף שואל/ת: מדוע יש לומר ״צַבִּים״, ״משאַבִּים״, ״שלַבִּים״, ״מסַכִּים״ וכו׳ עם אותיות בכ״פ דגושות?
רוביק עונה:
המילים שהוצגו בשאלה אינן שייכות לאותה קבוצה. צב מופיע בשפות שמיות שונות בב' כפולה גם בצורת היחיד (צַבָּא בארמית, דַ'בּ בערבית). מָסַךְ נגזר מן השורש הכפול סכ"כ, ועל כן הכ' כפולה. מאותו שורש יש לומר גם מוּסַכּים. במקרה של המילה התלמודית שלב והמילה החדשה משאב, ומילים רבות נוספות, מדובר במסורות או בתקנות ולא בגלגול אטימולוגי או חוק דקדוקי. על כן נכתוב לבָנִים קטַנִּים, וגם נשנן לבנינו.
229
דוד וקנין שואל/ת: אחרי ה' הידיעה מקבלות כל האותיות דגש, פרט לאותיות הגרוניות. מדוע במיל כמו הלויים, המטייל, המשלם וכו' ל' או מ' אינן מקבלות דגש?
רוביק עונה:
דוד מצביע על תופעה בניקוד המקראי. הניקוד הזה נשען על עקרונות פונטיים מגוונים, וכללי הדגש בו מורכבים, בעוד בעברית החדשה נהוג במקרים רבים לקבוע כלל פשוט ומאחד, המתעלם מהמגוון המקראי. על פי חוקר הדקדוק המקראי גזניוס, עיצורים בשווא נע הנחשבים 'חלשים' כמו ל, מ, נ, וכן י' ו', לא יקבלו דגש גם אם הדבר מתבקש לפי חוקי ההכפלה. לכן המילה הַלְוִיִּים מופיעה בדרך כלל ללא דגש, וכן לַמְנצח, מִלְמעלה, הַיְהודים ועוד. לעומתם הַמְּעָרָה, הַיְּהודים ואחרות יופיעו בדגש. במצבים ספציפיים אחרים, שלא כאן המקום לפרטם, הדגש מושמט גם בעיצורים הנחשבים חזקים.
230
יעל גרטל שואל/ת: כמי שעובדת לפרנסתה ולהנאתה מכתיבה, אשמח אם תוכל לסייע לי בהסברת רתיעתי מהטיות השורש הו"ה, יהַוֵוה, הִיוָוה וכיו"ב. האם יש דברים בגו?
רוביק עונה:
השורש הי"ה/הו"ה הוא דוגמה לחילופי י'-ו' בגיזרת נחי ע"וי. הצורות בהן נשמעת ו' הן בהשפעה ארמית, בפועל נוצרה חלוקת תפקידים. צורת הבינוני בבניין קל היא תמיד בו', צורות עבר ועתיד בי'. צורת הציווי המקובלת בתלמוד היא בו' (הֱוֵוי) ובעברית החדשה בי' (הֱיֵה). בבניינים הכבדים ו' שלטת. אין צורך לחוש אי נוחות. איש אינו אומר "יְהַיֶה" או הִיָּה" בבניין פיעל, וכנ"ל בבניין התפעל.
231
דוד וקנין שואל/ת: בתהלים כ"ג 6 נאמר "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". כוונת דוד המלך לומר: הלוואי שאשב בבית ה' כל חיי. מהו השורש של 'ושבתי', יש"ב לפי המשמעות, או שו"ב לפי צורת המילה?
רוביק עונה:
אין לפסול נפילה של האות י' בגלגולי הטקסט המקראי. פירוש הרטום-קסוטו סבור שהכוונה היא אכן למילה 'וישבתי', ומעלה גם השערה שבמקורה המילה היתה וְשִבְתִי: מקור נטוי של 'ישב'. רד"ק סבור שאין כאן טעות ומפרש: "ואחזור שם תמיד כל ימי חיי".
232
עומר וולוך שואל/ת: במילה אופן יש דגש בכל הטיותיה: אופַנָּיו, אופַנַּיִם, אופֵּני וכדומה. מה מקור דגש זה?
רוביק עונה:
המקור הוא במסורת הקריאה הקדומה. בנטייה של מילים המסתיימות בתנועת a יש בידול שאין לו מקור דקדוקי מובהק בין מילים שיש להדגיש בהן את האות האחרונה (קטָן/קטַנּים; עקרָב/עקרַבּים) וכאלה שאינן מקבלות דגש (לבָן/לבָנִים, עולָם/עולָמות),. במילים קדומות כמו אופַן המסורת היא שקובעת.
233
מזל גרוסר שואל/ת: מדוע יש דגש במילים אֵלֶּה ו-הֵמָּה?
רוביק עונה:
לדגש הזה אין סיבה דקדוקית אלא ספרותית-רטורית. הוא נועד להדגיש מילים חשובות ועל כן נקרא דגש לתפארת הקריאה. מילים בדגש מהסוג הזה רוכזו במשפט "בָתּים אֵלֶּה לָּמה הֵמָּה שָמָּה הֵנָּה". שעליו כתוב עמוס קינן שיר נפלא על המורה שלו ללשון.
234
חיים פלמן שואל/ת: האם קיים מחקר כלשהו שקבע איזה אחוז מהמילים המדוברות כיום הן אינן משפת התנ"ך?
רוביק עונה:
בספר התנ"ך כ-8,000 מילים, כלומר, ערכים מילוניים. רוב רובן של המילים האלה נמצאות בשימוש בעברית החדשה. מספר הערכים המילוניים של העברית היום נע בין 100,000 ל-150,000, על פי שיטות מילוניות שונות. גם על פי הממעיטים אפשר לומר שמספר המילים המקראיות בעברית החדשה מגיע לכל היותר ל-8 אחוזים מן המילון העברי. המספר הזעום הזה מטעה. המילים המקראיות מהוות את תשתית העברית החדשה ומשמשות מילים בסיסיות בחיי היומיום והתקשורת. נוסף לכך, כמעט כל המילים בעברית החדשה גזורות משורש המופיע במקרא או בלשון חכמים.
235
בועז קנטור שואל/ת: בגד כפת בראש מילה חייב בדגש קל. מה קורה כאשר המילה שלפניהן מסתיימת באחת מאותיות אהו"י?
רוביק עונה:
אחרי אותיות אהו"י מופיעות לעיתים בגד כפ"ת רפות בראש מילה, כמו בצירוף "מִי כָמוֹךָ". במקרים האלה הצירוף (מי-כמוך) נתפס כמילה אחת, ולכן כ' שאחרי התנועה i תהיה רפה, כמקובל. בעברית החדשה הכלל הזה אינו נהוג.
236
שואל/ת: בעניין האותיות בג"ד כפ"ת, מה קדם: המודגשות או הרפויות?
רוביק עונה:
המחקר קובע כי בג"ד כפ"ת המודגשות (הקרויות פוצצות) קדמו לצורות הרפויות (הקרויות חוככות). אחרי תנועה אירעה אסימילציה, הידמות, העיצור הפוצץ הפך חוכך בהשפעת התנועה.
237
אלי מרמת גן שואל/ת: בעברית כידוע יש שלושה זמנים, עבר פשוט, הווה פשוט ועתיד פשוט: "אני הלכתי", "אני הולך" ו"אני אלך". איך מסבירים אם כן את הביטוי "הייתי הולך"? האם יש חוקיות לשימוש בצורה הזאת, והאם שאבנו את זה מהזמנים המתמשכים באנגלית?
רוביק עונה:
המבנה "היה+בינוני" כמו ב"היה הולך", "היה אומר", משמש בתלמוד בתפוצה רחבה כצורת עבר רגיל, לציון עבר מתמשך, ולמטרות נוספות, וזאת בהשפעת שפות שאינן עבריות. בעברית החדשה יש למבנה הזה שימוש נוסף, בעיקר בגוף ראשון, המבטא מעין התלבטות או התרגשות: "הייתי אומר ש...", "הייתי מראה לו מאיפה הדג משתין" וכדומה.
238
נעמה שואל/ת: "שמעתי לא מזמן את המשפט עם הב' הדגושה האופייני לאנשי הגליל: "שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים סבּיבּ החלבּ הלבּן". מה זה בדיוק אומר מבטא גלילי?
רוביק עונה:
המבטא הגלילי, המתייחס בעיקר לצפון הגליל, מוכר היטב בפולקלור הישראלי. נוסף למשפט הנ"ל אפשר להזכיר את הסיפור בילקוט הכזבים, שבו נתפס מטוללה בן הגליל שהוריד סלע על ראשו של מסחאי אחד. העדות המרשיעה נגדו היתה שהוא אמר אבּטיח. עם זאת לא מצאתי מחקר שינסה להגדיר מה כולל המבטא הזה ואיך נוצר, אך הדעה המקובלת היא נראה שיש כאן דווקא השפעה ערבית והמקור הוא מלבנון. הערבים אינם הוגים ב' רפה, אם כי הם בדרך כלל מבטאים אותה כפ' רפה, ואולי יש כאן חיקוי יתר. המבטא הגלילי התאפיין גם באותיות גרוניות מודגשות כדרך הערבים.
239
רן בר-יעקב שואל/ת: ממתי ט"ו (וכן ט"ז) מחליפים בספירה את י"ה (ובהתאמה י"ו)? האם יש תיעוד להלכה או לתשובה בשו"ת, או מקור קבלי כלשהו שמסדירים את זה? האם יש כתבים עתיקים בהם מופיעה מנייה י"ה, וממתי נפסק שימוש זה?
רוביק עונה:
ד"ר חננאל מאק מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן התגייס להשיב: "השאלה מנסרת גם בבית מדרשי זה זמן ואינני מצליח למצוא לה תשובה ראויה. ברור שהמנהג התפתח בייחוד באשכנז, ולבי אומר לי שמקורו בחסידי אשכנז בני המאה ה-13, אבירי החרדות והתסביכים. בכתבי יד מהמאה ה-14 עדיין מופיעה הצורה יה עבור המספר 15 בלי חששות, וכנראה חלף זמן לא מעט עד שהצורה המוכרת גברה על השכל הישר". יש להוסיף לכך שב-1999 פרסם ארי אלון ספר בשם "יה בשבט", העוסק בט"ו בשבט, ומתריס כנגד השינוי העתיק הזה, שמקורו כאמור עלום.
240
אבשלום אליאסי מגרץ שבאוסטריה שואל/ת: למה אותיות כמנפץ זכו להיות אותיות סופיות, ולמה דווקא חמש האותיות האלו דווקא?
רוביק עונה:
האותיות ך, ן, ף, ץ קיימות כבר בכתבים מוקדמים יחסית בכתב העברי בשלבו הקרוי "הכתב המרובע", ומצויות בכתבים שונים מתקופת לשון חכמים. בכתבים האלה האלה קדמו לאותיות הרגילות, והן מופיעות באמצע המילה כאותיות רגילות. בשלב מסוים החלה נטייה לחבר את האותיות, ולכן זכו האותיות האלה שרגלן פשוטה לגירסה כפופה המאפשרת התחברות. כך נולדו כ, נ, פ, צ. בשלב הבא, בימי הביניים, נוצר בידול, והאותיות פשוטות הרגל מופיעות מאז ועד היום בסוף המילה בלבד, בעוד האותיות הכפופות מופיעות באמצע המילה או ראשיתה. באות מ' התהליך שונה. האות הקדומה יותר היא מ', האות הפתוחה, אך בכתיב העברי היא נהגה להיסתם ולהיכתב ם', ונוצרו שתי חלופות. האות הסתומה, המאוחרת יותר כאמור, התבדלה והפכה לאות סופית.