שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
61
יולי רובינשטיין שואל/ת: מהו ה״גבול״ שבו ניתן להגדיר מילה בתור חלק דיבר? לדוגמה, הפועל ״קינא״. האם ניתן לומר שהפועל הוא ״קינא ב״ או ״קינא ל״? מילת היחס נחשבת חלק מהמילה/הערך המילוני?
רוביק עונה:
'קינא' הוא פועל, ב-, ל, מן, את הן מילות יחס. לכל פועל נצמדות מילות יחס קבועות, לעיתים יותר מאחת. שאלת גבולות חלקי הדיבר חשובה, אך במקרים שונים מילה יכולה להיות שייכת לכמה חלקי דיבר. למשל, 'חכם' היא בהקשרים מסוימים שם עצם, ובאחרים – שם תואר. 'יפה' יכול להיות שם תואר, שם עצם וגם תואר פועל (הוא דיבר יפה).
62
יעלי שואל/ת: ייתכן, שזו שאלת "הביצה והתרנגולת", ובכל זאת... מה קדם למה - השורש למילה או המילה לשורש?
רוביק עונה:
בהתפתחות הקדומה של השפה המילים קדמו לשורשים, אך מילים קרובות במשמעות נוצרו לעיתים בדמיון עיצורים וכך התגבשה בהדרגה שיטת השורשים. על כן בתנ"ך יש כבר שורשים רבים, למעלה מ-1500, ורוב המילים נסבות סביב שורשים משותפים, לצד אלפי מילים חסרות שורש. לאלה נוספו שורשים רבים בלשון חכמים. כבר בתנ"ך, וביתר שאת בהמשך ובעיקר בעברית המודרנית, החל להיווצר תהליך הפוך. מילים חסרות שורש במקורן, והן רבות מאוד בעברית הקלסית, מהוות בסיס לשורש שנגזר מהן, בחטיבה הקרויה 'שורשים גזורי שם'. למשל, מן המילה חסרת השורש 'אבן' נוצר השורש אב"ן, ומכאן המילה 'מאובן'.
63
גרישא שואל/ת: האם יש הגה לאות ע' שוואית? לדוגמה: בֶּקַע (הרי במילה בֶּקַע, אות ע' היא שוואית). או במילה מִלְרַע? למה אות ע' לא שייכת לאם קריאה? או שאם קריאה (א', ה', ו', י') לא שווה אות נחה? איזה תפקיד מיוחד לאות ע'?
רוביק עונה:
ע' שוואית אמורה להיות הגויה כעיצור לועי כדרך המזרחיים, כפי שא' שוואית אמורה להיות הגויה כעיצור גרוני, כפי שהוגים הערבים, למשל, את המילה מַאְמין. בהגייה הכל-ישראלית ע' נהגית כמו א', וא' עצמה איבדה כמעט לגמרי את העיצוריות שלה. ע' משמשת כאם קריאה בכתיב יידיש, לסימון תנועת e.
64
אנה מילר שואל/ת: הפועל הֵקיץ גזור מהשורש קוץ, אם כך מדוע שם הפעולה אינו קיצה בגזרת ע״ו, אלא יקיצה, בגזרת פ״י?
רוביק עונה:
במערכת השורש מקרים רבים של שורשים קרובים בצורה ובמשמעות, שהתפתחו בדרך כלל ממקור דומה. אנו יודעים מטעמים שונים, כולל הפועל המקביל בערבית, שהצורה הראשית היא יק"ץ, ומכאן יקיצה, יִיקץ בנין קל עתיד ועוד. הצורה המשנית, המופיעה בבניין הפעיל, היא בשורש קו"ץ.
65
דוד וקנין שואל/ת: בתפילה בפיטום הקטורת, במילה יַקְטִירֶנָּה הנון מודגשת בדגש חזק. מדוע? הרי הנון היא לא חלק מהפועל ק.ט.ר, ונה מורה על יקטיר אותה, האם הדגש הוא במקום המפיק של אותה?
רוביק עונה:
בצורות הספרותיות מסוג 'יקטירנה', כלומר, יקטיר אותה, נ' מקבלת דגש חזק וזאת כבר במקרא, כמו בספר הושע: "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת־נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹֽא־יַצִּילֶנָּה מִיָּדִֽי".
66
עידו שואל/ת: אל הפועל נִזְקַק בעתיד מצטרפת ללא סיבה ברורה האות דלת. שאלתי - האם הדלת הוספה על מנת להבדיל את יִזָקֵק, הצורה המתבקשת מבחינה דקדוקית, מן הפועל בעל השורש הזהה בבניין פיעל יְזַקֵק? אם לא, מדוע היא נמצאת שם?
רוביק עונה:
יזדקק הוא פועל בבניין התפעל, כאשר האות ז' כפ' הפועל דורשת שיכול אותיות וריכוך הת' של הבניין, כמו בשורש זר"ז: הזדרז. ייזקק היא צורת נפעל. בצורות העבר חיות זו לצד זו נזקק והזדקק, במשמעות דומה.
67
סיגלית גבאי שואל/ת: דיפתונג בעברית - האם תמיד היו קיימים דיפתונגים בעברית (כגון בסיומות המילים ראוי, מידי) או שהם נכנסו לשפה בהשפעות זרות?
רוביק עונה:
הנושא רחב ואשיב בראשי פרקים ובאופן חלקי. בעברית של היום משמשים דיפתונגים (דו-תנועות, רצף של שתי תנועות) בהתניות שונות. הצירה המלא מייצג דיפתונג (למשל ביצה, כדי, עלינו, היטיב). במקרה של 'ביצה' הדיפתונג נוצר בהגייה האשכנזית. במקרים אחרים, וביניהם עלֵינו, העיצור המקורי י' הפך לתנועה ויצר דיפתונג: (עַלַיְנָא בערבית). כנגד זה, דיפתונג המוכר משפות שונות כוּוַץ בעברית לתנועה בודדת, דוגמת יוֹם בעברית לעומת יַוּם הערבית. במקרים אחרים במילה שהיא דיפתונגית במוצאה (למשל בַיְת בערבית) פורק הדיפתונג לעיצור+תנועה (בַ-יִת). דיפתונגים, כיווץ דיפתונגים ופירוק דיפתונגים הם תופעה נפוצה בשפות שונות ובמגע בין שפות.
68
צבי הרדוף שואל/ת: כמדומה, א' הבאה בסופה של מלה, משמעותה בארמית, ה"א הידיעה: אבא, סבא, פלוגתא. מה דינם של האבא, הסבתא ודומיהם?
רוביק עונה:
לא' הסופית הארמית כמה תפקידים, ואחד מהם הוא אכן תווית יידוע. עם זאת בעברית החדשה אבא, סבתא, פלוגתה, משכנתה, דווקא ועוד רבות איבדו בדרך כלל את יסוד היידוע. 'סבתא' יכולה להיות סבתא כלשהי, וגם הסבתא עליה מדובר, הסבתא הידועה. השיר "אני והסבתא ישבנו בצוותא" יכול היה להיכתב "אני וסבתא ישבנו בצוותא". במקרה של בני המשפחה שתי הצורות משמשות במעורבב: סבתא/הסבתא, אבא/האבא ועוד, ולא בהכרח לצורך יידוע.
69
מאיר שואל/ת: על השאלה של יוסי שיפמן על המילה העברית ל-shoe stretcher היתה התשובה – "אימום הנעל". לפי אבן שושן מקור המילה "אימום" הוא mimema, שחז"ל לקחו מיוונית. א"כ למה "אימום" היא עברית יותר מ"סטרצ'ר" האנגלית? לא שתיהן לועזיות?
רוביק עונה:
השפה העברית מכילה אלפים רבים של מילים שנשאלו בעבר משפות שונות ונקלטו בשפה, כמו גזבר ודת מפרסית, אמא ודווקא מארמית, בסיס וסנדל מיוונית. הזמן שחלף והשימוש שנעשה בהן מעניק להם את תואר הכבוד 'מילה עברית'. המונח 'מילה לועזית' המשמש היום מתייחס בעיקר למילים שאולות שאנו משתמשים בהן מאז ימי תחיית הלשון.
70
דליה גוטליב שואל/ת: אילו פסוקים מהתנ"ך שזורים ביום-יום-שלנו? כמו, למשל: "נקרא לנערה ונשאל את פיה....." "איך נפלו גיבורים...."
רוביק עונה:
השיח הישראלי בחיי היומיום, בתקשורת ובספרות מלא וגדוש בפסוקים, שטעי פסוקים ומטבעות לשון מן התנ"ך. על פי "מילון הצירופים" יש קרוב ל-3000 שימושים כאלה. ואידך, זיל גמור.
71
נור שואל/ת: האם היה מקובל אי פעם בעברית לומר לדלוג ולא לדלג, (כלומר בניין פעל במקום פיעל) וכן לצמוד ולא להצמיד (פעל במקום הפעיל)? ואם כן, מדוע חל השינוי?
רוביק עונה:
בשורש צמ"ד שלוש האפשרויות קיימות: צָמַד (קל), צימֵד (פיעל), הצמיד ( הפעיל). היום מקובלת כמעט רק צורת 'הצמיד', וצורת צָמַד נעלמה לגמרי. אחת הסיבות לכך היא מקור הפעלים. 'הצמיד' הוא הקדום יותר, מן התנ"ך, צָמַד מן המדרש וצימד מימי הביניים. במקרים רבים העדיפו מחדשי הלשון להשתמש בצורה הקדומה יותר, התנכית, על פני צורות מאוחרות יותר. לגבי דָלַג או דילג, שתי הצורות קיימות, מקור שתיהן בתנ"ך. הבחירה ב'דילג' נפוצה ויומיומית יותר, אולי בהשפעת שיר השירים, בזכות השורה "מְדַלֵג על ההרים".
72
רותי שואל/ת: האות ו' בנטיית מילת היחס מ.... בגוף שלישי יחיד מנוקדת בשורוק, ואי לכך בגוף ראשון רבים זה משתנה ל'מאיתנו’. מדוע לא מנקדים את ממנו עם חולם כמו בכל שאר הנטיות כמו, שלו, אותו, בשבילו וכדו’?
רוביק עונה:
בגוף ראשון רבים הסיומת נוּ בשורוק קיימת לכל אורך הפרדיגמה: אנו, אנחנו, איתנו, שלנו, בנו, וכן בפועל: ידענו, עשינו. נראה שכאן פעלה אנלוגיה הפוכה: הצורות המסתיימות ב-נו בגוף ראשון רבים השפיעו על ממנוּ המסתיימת אך היא ב-נוּ. אפשרות אחרת ש'ממנו' הוא קיצור של 'ממנהו', (הצורה מֶנְהוּ מופיעה פעם בתנ"ך, בספר איוב), ואולי יש כאן שרידי כינוי הגוף 'הוא'.
73
צבי מנור שואל/ת: לאותיות העבריות ערך נומרי. א=1, ב=2 וכו'. מה קורה עם האפס? ובהזדמנות זו מה מקור המילה/מושג אפס?
רוביק עונה:
המספר אפס הוא המצאה הודית שאומצה על ידי מתמטיקאים ערבים והתפשטה למדע המערבי באלף השני. כאשר חיפשו מילה עברית מתאימה נמצאה המילה המקראית 'אפס' במשמעות אין, סוף. הגימטריה מוקדמת להתפשטות האפס ולא נמצא לאפס מקום באלף בית. עם זאת הוא נוכח בגימטריה החל מהאות י', כאשר כל אות מי' ואילך המופיעה ללא תוספות מכילה בהגדרה 0 – 10, 20, 100, 200 וכדומה.
74
רינה גרטל שואל/ת: בתשובתך לשאלה מן העבר אודות אלו עליות השפיעו על השפה בעברית, לא נזכרת כלל העלייה מתימן. האם יהודי תימן, שהיו מחלוצי העולים לארץ ואשר דיברו עברית תקנית, לא השפיעו על תחיית השפה העברית?
רוביק עונה:
שאלה נהדרת, והתשובה מאכזבת. אין השפעה של ההגייה התימנית על העברית החדשה. היא נשמעה זרה גם לאשכנזים וגם לספרדים. התימנים, שאכן היו חלק מהנוף האנושי של היישוב לא התערבו כמעט בחברה ובוודאי לא בעילית התרבותית, כך ששפתם לא השפיעה ועם זאת שמרה על ייחודה.
75
מאיר שחר שואל/ת: למה הכלל של דגש לאחר תנועה קטנה לא חל בצורה שווה אחרי אותיות בכל"מ, למשל באות פ' במילים: מפני (דגושה) לפני (רפה)?
רוביק עונה:
כללי בג"ד כפ"ת במקרה זה תקפים. אותיות היחס ב'כ'ל' מופיעות בדרך כלל בשווא. כאשר יש אחריהן מילה המתחילה בשווא נע, חל הכלל המונֵעַ שני שוואים בזה אחר זה, והתנועה הופכת חיריק: לִפְני, כִפְני בִפְני, כאשר השווא הוא מעין שווא מרחף. לעומת זאת מ' היא צורה מקוצרת של מִן, היא מופיעה תמיד בחיריק, או בצירה כתשלום דגש, והמילה שבאה אחריה 'בולעת' את נ' ומפצה זאת על ידי דגש חזק. לכן אנו הוגים מִפְּנֵי.
< הקודם 1 2 3 4 5  ... הבא >