שאל את רוביק

כל שאלה בכל עניין לשוני תיענה: מקורות מילים וביטויים, תקנות שפה, מילים קרובות, עברית ושפות אחרות ועוד ועוד. השאלה תיענה תוך שבוע או לכל היותר שבועיים במסגרת "שאל את רוביק: שאלות אחרונות". שאלות בדבר מקורם של שמות משפחה ייענו ברצון, אך רק אם תימצא להן תשובה מובהקת או משוערת. נא לשלוח שאלה אחת בלבד. לקריאת התשובה לחצו על השאלה.
76
רינה גרטל שואל/ת: מה מקור האות ה' בשם הפועל של בניין נפעל? וכן בצורות הציווי? כמו למשל: להיכנס, היכנס וכו'.
רוביק עונה:
בכמה מן הבניינים בעברית נוספת לשורש האות התחילית ה', ולעתים אות נוספת. אלה הם הבניינים נפעל, התפעל, הפעיל והופעל. במקבילה הערבית של צורות אלה, המייצגת צורות שמיות קדומות, נמצא שיש עיצור קרוב: אִנְפַעַל, אַפְעַל וכדומה. א' עברה בעברית מעתק לה', ונשמרה בבניין התפעל גם בעבר וגם בעתיד ובציווי. בבניינים הפעיל והופעל היא נשארה רק בעבר: הצלחתי, הושלם, וכן בציווי הפעיל: הצלח, השלם. בצורות העתיד היא התלכדה עם אות אית"ן שלפניה: יודיע במקום יהודיע, יוחלט במקום יהוחלט. בבניין נפעל התרחש תהליך הפוך. א' נשרה בעבר: נשמר במקום הנשמר, התלכדה עם אות אית"ן בעתיד (אכנס, תיכנס), ונשארה בציווי: היכנס, מאחר שאין לפניה עיצור. בבניינים האלה שם הפועל שומר על הה' המופיעה בצורת המקור: להיכנס, להתלבש, להחליט.
77
מרים שואל/ת: האם ידועות לך מילים שנאמרות באופן זהה באנגלית ועברית ובעלות משמעות זהה?
רוביק עונה:
יש כמה מילים כאלה. בדרך כלל הן מילים שמקורן ביוונית שנקלטו בעברית המשנאית, ובאמצעות הלטינית לאנגלית. הדוגמאות הבולטות הן סנדל ובסיס. עם זאת ההטעמה שונה, מלעילית באנגלית ומלרעית בעברית, וגם התנועות אינן זהות לגמרי.
78
רותם עטיה שואל/ת: מדוע לדעתך נעלמים העיצורים הגרוניים בשפתנו הדבורה?
רוביק עונה:
העיצורים הגרוניים מוכרים לנו מן הערבית, ומן הדרך שבה הוגים אנשים שגדלו בסביבה ערבית. אין לנו ידיעה מוחלטת איך הגו את המילים בתקופות קדומות, וידוע שבארץ ישראל המשנאית היו שהגו את הדרך הגרונית, והיו שלא. מאחר שנבחרה ההגייה הספרדית-מזרחית הקפידו בראשית תחיית הלשון לשמור על העיצורים הגרוניים, ובעיקר על ח' וע' הלועיים, אבל בהשפעת הדרך האשכנזית ומתוך עצלות הגייה העיצורים האלה כמעט נעלמו.
79
דן שואל/ת: כמה שורשים בשימוש מעשי (בין אם עכשווי או היסטורי) קיימים בעברית? כלומר, מתוך סך כל הצירופים האפשריים של שלוש וארבע אותיות בעברית, כמה אכן שויכו במציאות למשמעות מוגדרת? מאחר שקיימות 22 אותיות, תיאורטית ניתן ליצור 10,648 שורשים משולשים (22 בחזקת 3, נוסחה שכוללת חזרות על אותיות) ו-234,256 שורשים מרובעים (22 בחזקת 4, כנ״ל). ותהיתי כמה מהאפשרויות האלה אכן נוצלו להבעת משמעויות לאורך ההיסטוריה של השפה.
רוביק עונה:
אין מספר מוסכם וסגור של השורשים בעברית. בתנ"ך קצת למעלה מ-1500 שורשים פעילים, רובם משולשים, כולל השורשים הדו-עיצוריים המכילים גם תנועה (קום, בנה וכדומה). לאורך הדורות ובעברית החדשה בפרט נוצרים שורשים חדשים רבים ויצירתם נמשכת כמעט על בסיס יומי. הם נגזרים משמות עצם עתיקים וחדשים, מילים לועזיות, ראשי תיבות ועוד. כמו כן מסופחות לשיטת השורשים מילים חסרות שורש שאפשר להוסיף להן סיומות כמו אב=אבהות, פה=פייה וכדומה. דרך נוספת ליצירת שורשים חדשים היא סיפוח אות תחילית או סופית לשורש קיים, כמו בטח=אבטח, כנע=שכנע, שרט=שרטט. בעקבות התהליכים האלה יש עלייה משמעותית במספר השורשים המרובעים והמחומשים, אף כי אין מדובר ביותר מכמה מאות. המספר הכולל של השורשים בעברית היום נע סביב 5000.
80
רותי שואל/ת: פעלי ע״ו בהווה מנוקדים בקמץ תחת האות הראשונה. למשל, טס, גר, בא. מדוע הפועל מות מנוקד בצירה?
רוביק עונה:
פעלי ע"ו גזורים משורשים שלהם שני עיצורים וביניהם תנועה. התנועה משתנה בכל מערכת הפועל. למשל, מהשורש טו"ס אפשר ליצור מילים שבהן תנועות שונות: טָס, מטוֹס, לטוּס, להטִיס, הֶטֵּס. בבניין קל התנועה בעבר היא בדרך כלל תנועת a, אך לא תמיד. היא יכולה להיות תנועת o – בוש, ותנועת e – מֵת, וגם זאת רק בגוף שלישי ובצורות בינוני.
81
אהרן לביא שואל/ת: התנועות החטופות, חטף פתח, חטף קמץ וחטף סגול, מיועדות בדרך כלל לאותיות א', ה', ח', ע. ידוע לי על שתי דוגמאות בהן חטף קמץ משמש לאותיות מחוץ לארבע אלו, והן צִפֳּרִים ושִׁבֳּלִים. היש עוד דוגמאות כאלו? האם דוגמאות אלו הן בבחינת יוצא מן הכלל או אולי ישנו כלל, אשר איננו ידוע לי, העוסק בהן?
רוביק עונה:
בתנ"ך קבוצה קטנה של מילים שבהן מנוקדת אות שאינן גרונית בחטף קמץ קטן, כמו צפֳּרים ושבֳלים. השימוש הזה מייצג תנועה הנמצאת בין השווא הנע לחולם. כך גם בניקוד השם הפרטי מרדֳכי בכתבים מסוימים, רמז לשם המקורי, מורדוך. אין כלל מאחד ומספר ההופעות קטן ואולי אפילו מקרי. יש גם הופעות של חטפים אחרים מתחת לאותיות לא גרוניות בעברית, וגם כאן קשה למצוא כלל מאחד, אלא מסורות שהשתרשו.
82
שדמה קדר שואל/ת: אשמח אם תאיר את עיניי לגבי שין השעבוד לפני המילה "בין". לפעמים כתוב לדוגמה, "הפער שבין שני העולמות" ולפעמים "הפער בין שני העולמות". מהו הכלל? מתי יש צורך להוסיף את שין השעבוד?
רוביק עונה:
הוספת ש' השעבוד לפני 'בין' מקובלת במשנה. היא מתאימה למצבים שבהם מסתתרת במילה שאחרי 'בין' פסוקית שעבוד למרות שאינה ממומשת. הפער ש[קיים] בין שני העולמות/ הימים ש[חלים] בין כסה לעשור. סגנון נקי ורהוט יותר עשוי היום לוותר על ש', אך אין לכך סיבה דקדוקית וכאמור היא נטועה בעברית הקלסית.
83
רמי שואל/ת: שאלו כאן שאלה יפה: למה לפני הכינוי הרומז ״זה״ בעברית מגיעה מילת יחס? למשל ״הם לא עונים על זה״, ובאנגלית ״They don't answer this״. האם בעברית בהכרח כל שימוש במילה ״זה״ באמצע המשפט יצריך הקדמה של מילת יחס?
רוביק עונה:
השאלה היא מה תפקידו של הכינוי 'זה' במשפט. כאשר 'זה' הוא הנושא הוא לא יקבל מילת יחס, בדומה לנושא במשפט בכלל, בלי קשר למקומו במשפט: 'זה קרה אתמול', 'הלך זה ובא אחר'. כאשר 'זה' הוא לוואי (ילד זה) תחליף לאוגד (שחור זה יפה) או במקרים נדירים נשוא, הוא לא יקבל מילת יחס. צירוף מילות יחס מתייחד ל'זה' כמושא. מאחר ש'זה' משקף יידוע הוא יקבל תמיד 'את' כמושא ישיר (תן לי את זה), ומילות יחס אחרות במושא שאינו ישיר (ספר לי על זה). בשפות אחרות הכללים והנוהגים שונים, ובמקרים רבים גם במושא לא נדרשת מילת יחס.
84
אברהים שואל/ת: מהי הה"א שבסוף המילים הבאות? 1- וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה (בראשית מג כו); 2- עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי, הָקִיצָה (תהלים מד כד); 3- אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהילים סח ז); 4- וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּוִד חֹרְשָׁה (שמואל א כג טז); 5- וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה (במדבר יא ט); 6- עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה (יהושע י ו).
רוביק עונה:
לכל אחת מהופעות ה' שבשאלה תפקיד בפני עצמו. ארצה, ביתה, חורשה – זו ה' המגמה. ללכת לארץ, ללכת לבית, ללכת למקום הנקרא חורש, בדומה ל'קדימה', ירושליימה וכדומה. מהרה – זו סיומת המציינת תואר פועל. עורה, הקיצה – זוהי צורת הציווי המוארך, הקרויה גם קוהורטטיב, ומקובלת מאוד בתנ"ך. היא מתקיימת גם בעתיד: נלינה בכרמים וכדומה. במקרה של 'לילה' יש שני הסברים. האחד: צורה נקבית של ליל. השנייה: ה' מסיימת המציינת תואר פועל, במשמעות 'בלילה', והיא מתאימה לפסוק שבשאלה.
85
אברהים שואל/ת: האם ידעה העברית הקדומה ניקוד סופי כמו ה "אעראבּ" בשפה הערבית ? האמנם יש שרידים לתנועות הסופיות הללו באוצר המילים העברי שמעידות על "אעראב" בעברית הקדומה?
רוביק עונה:
יש בכמה מילים וצורות בעברית ניקוד סופי, כמו אַתְּ, שֶלְךָ, הלכתָּ. הניקוד הסופי בערבית מעיד על כך שהאות הסופית הייתה מלווה בתנועה של יחס או נטייה והתנועה נשרה. בעברית היחסות נעלמו, אף כי יש להן רמזים בשירה הקדומה. בכל מקרה, הערבית הקדומה והעברית הקדומה לא נפגשו ככל הנראה כלל, או שיש השפעה נדירה ביותר של הערבית על העברית, אך לא בתורת הצורות אלא באוצר המילים.
86
עוז מרחבי שואל/ת: למה אומרים שלושה בנים ושלוש בנות ולא ההיפך? הרי האינטואיציה היא להוסיף את האות ה"א בסוף דווקא ללשון נקבה - הלכה, אמרה, צחקה וכו', ולפי ההיגיון הזה היה צריך לומר שלושה בנות. זה אפילו יותר מורכב - כל הצורות של גוף שני (את, אתה, לך וכו') נושאות את אותה התכונה, שבה האות ה"א (או ההברה הפתוחה בסוף) הם דווקא ללשון זכר ולא בלשון נקבה. איזה מוזר זה. אומרים 'הוא הלך' ו'היא הלכה' - כאן ההוספה היא לנקבה, אבל 'את הלכת' ו'אתה הלכת(ה)' - כאן ההוספה היא (פעמיים) לזכר. האם תוכל לפצח את התעלומה המסתורית?
רוביק עונה:
הצבעת על שתי תופעות שאינן קשורות. החילוף של צורות הזכר והנקבה במספרים היא תופעה המוכרת משפות שמיות אחרות. ההסברים מדוע זה התפתח כך אינם מוסכמים. במקרה של הלכתָ/הלכתְ, אין כאן רמז לה' הנקבה אלא התפתחות של צורות הפועל. אם תשווה לערבית תראה שבזכר ת' מקבלת תנועת a, ובנקבה נוכחת – תנועת i: כַתַבְּתַ, כַּתַבְּתִ. בעברית נשארה תנועת a בזכר, ונשרה בנקבה.
87
אבישי טופול שואל/ת: מהי שפה עממית? אם הבנתי נכון, יש שפות שבכלל אין להן כתב, והדרך היחידה שהן שורדות (או נכחדות) זה מפה לאוזן. האם מותר להגדיר את העברית החדשה או את הישראלית להבדיל, כעברית עממית? אם לא, אזי מה מזכה את הערבית במעלה זו, כלומר ערבית ספרותית מול ערבית עממית, שמאפשרת לחלק מדובריה לשרוד ללא קרוא וכתוב?
רוביק עונה:
המונח 'שפה עממית' איננו מונח בלשני, אף כי יש שמשתמשים בו בהתייחסות לשפת דיבור, ואף קוראים לסלנג 'שפה עממית'. רוב השפות הקיימות היום אינן שפות כתובות, וגם אין להן דקדוק מנוסח אלא דקדוק טבעי בלבד, אך הן שפות שלמות ועצמאיות. לצד זה קיימות תת-שפות, כלומר, שפות הנשענות על שפה כלשהי, אבל בהיבטים מסוימים חלים בהן שינויים לעומת שפת האם. שפות אלה נקראות דיאלקטים. לערבית יש עשרות דיאלקטים, ושפה כתובה אחת – הספרותית. השפות היהודיות נוצרות בדרך כלל כדיאלקטים של שפת הסביבה. ייחודן שהיהודים נהגו לנדוד ולכן בחלק מהמקרים השפה היהודית היתה שונה משפת הסביבה שאליה הגיעו. היידיש נולדה כדיאלקט של הגרמנית העתיקה, ועם נדודי ההודים היא זכתה להשפעה סלאבית באוצר המילים ובהגייה. דוברי הלדינו השתמשו בה בסביבה דוברת יוונית, טורקית ועוד.
88
יוסף דורי שואל/ת: כיצד אפשר להסביר שגיאות דקדוק בתנ"ך ובכתבי המסורת? לדוגמה, המילה לך בנקבה כשהיא מתייחסת לזכר: ספר דברים לג 29: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". מתוך סידור התפילה: "הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף פָּעֳלָךְ. צוּר אֲשֶׁר אֵין דּומֶה לָךְ. מִי יִדְמֶה לָּךְ, וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ, וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (מתוך נשמת כל חי).
רוביק עונה:
בהופעות הרבות של 'לָךְ' המתייחסות לזכר אין מדובר בשגיאת דקדוק אלא בסיומת הקניין –ך כשהיא צמודה למילות יחס, המופיעה בתנ"ך לעיתים קרובות בהגייה ובניקוד –ָך גם לגבי זכר. כך אומר ירמיהו לאלוהים: "משפטים אדבר אותָך". בספר דברים נכתב: "כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן־יֶחֱרֶה אַף־ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָֽה". סיומות הקניין (בקרבך) והמושא (והשמידך) בזכר, סיומת היחס ב' – בצורה הנחשבת נקבה. התופעה מעידה על נוהגים קדומים של השפה שבהם ההבחנות בין זכר ונקבה לא היו קשיחות כמו בימינו.
89
יהודה נויפלד שואל/ת: מה הסיבה לתופעה שמצאתי בתפילה שכתוב בה: "יֵין טוב". אנחנו רגילים לצורה הזאת בנסמך כמו למשל יֵין הגליל. כמו כן בפרשת השבוע תצא מופיע "על- דְבַר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". מה ההסבר לכך?
רוביק עונה:
במקורות יש גילויים רבים הסותרים את חוקי הדקדוק המוכרים לנו. הדקדוק העברי המשמש אותנו נוסח רק במאה העשירית, ועד אז השפה התפתחה באמצעות מסורות וכללים אינטואיטיביים, מעין דקדוק טבעי. הדבר בולט בצורות סמיכות רבות, ובעוד מאות רבות של גילויים הנראים לנו היום לא נורמטיביים, כולל שימוש שגוי לכאורה בחוקי זכר ונקבה ועוד. יש להוסיף לכך שלמבנה הסמיכות שימושים רבים, ולא רק שימושי קניין. בדוגמה בפרשת תצא אפשר לראות קשר סמיכות בין 'דבר' לבין הפסוקית הבאה אחריה. מהו ה'דבר'? 'שלא קידמו אתכם בלחם ובמים'.
90
אמוץ זרטל שואל/ת: מתי החלו להשתמש במילה אמא במקום השם, ולמה?
רוביק עונה:
השימוש מוכר כבר מימי התלמוד. למשל במסכת סוכה (כח ב): "קטן שאינו צריך לאמו. היכי דמי [כיצד הוא] קטן שאינו צריך לאמו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו; רבי שמעון בן לקיש: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא [אמא] - גדולים נמי קרו [גם כן קראו]!" לפי הסיפור הזה, הנכון גם היום, עבור הילד אמו היא הדבר המובן מאליו, הבלתי נפרד ממנו, ואם יקרא לה בשמה הפרטי היא אחת מני רבות. עם זאת בקיבוצים של פעם נהגו הילדים לקרוא לאמם ולאביהם בשם הפרטי, אולי עקב שיטת הלינה ואולי מסיבות אידיאולוגיות.
< הקודם ... 6 7 8 9 10  ... הבא >