צבעם של דגי הזהב

רינה בן-שחר | 02 בנובמבר 2014

פרופ' רינה בן-שחר כותבת שלכל שפה היגיון משלה, ולא תמיד הוא מתיישב עם הלוגיקה הקלאסית. מה ההיגיון בביטוי "מצא חן בעיני", או במילה "זריקה"? וגם על ארבע מילים שלהן מכנה משותף

אף כי  דוברי הלשון יודעים ששפות שונות אינן משקפות אותו היגיון בסימון התופעות בעולם, הם נוטים לחפש את ההיגיון בשימושים הלשוניים, ולנמק את תקינותו או אי תקינותו של יסוד לשוני בהיגיון "אובייקטיבי" כלשהו, האמור לשקף, כביכול, את טבען של התופעות בעולם החוץ-לשוני. לדוגמה: אם יאמר אדם "אני לא חושב שאעשה כך", ימליצו לו לומר "אני חושב שלא אעשה כך", שהרי לא הגיוני שהדובר שולל את עצם קיומה של  החשיבה, אלא את האפשרות שיעשה כך או כך. אולם שימוש לא הגיוני, כביכול, כגון "אני לא חושב שאעשה כך", מקובל כתקני בשפות שונות, כגון האנגלית או הצרפתית, ואינו גורם לאי הבנות.

לפי איזה היגיון "אובייקטיבי" יש להבין, לדוגמה, את הביטוי המקראי "מצא חן בעיניו" (לדוגמה: ונח מצא חן בעיני ה', בראשית ו', 8)? המטאפורה שבביטוי זה אינה ברורה, וגם  "יחסי הכוחות" בין  הנושא והמושא התחביריים נראים מהופכים. הנושא בביטוי הזה אינו מציין, כמצוי במשפטים תחביריים רגילים שהנשוא שלהם הוא פועַל אקטיבי, את "עושה הפעולה", את האוהב, אלא את המושפע מהפעולה, האהוב; ואילו המושא בביטוי זה אינו מציין את המושפע מהפעולה, האהוב, אלא את "עושה הפעולה", האוהב. מתרגמי המקרא התחבטו בתרגומו של ביטוי "לא הגיוני" זה, וזרותו הולידה תרגום מילולי שלו: "found favor in his eyes”, הנראה בוודאי לקורא האנגלי היפוך של ההיגיון הישר. המשפט האנגלי  "I see nobody", פירושו המקובל, כידוע, הוא: "איני רואה איש", אך המבנה הלשוני שלו מוסר  ש...אני דווקא  כן רואה – את אף אחד! לואיס קארול, מחבר "עליזה בארץ הפלאות", משתעשע בצירוף הנ"ל, וחושף בהומור את התופעה של חוסר ההיגיון שבסימנים הלשוניים ובדרכי הצטרפותם. הוא מציע, תוך פירוק צירופים לשוניים מקובלים והרכבתם מחדש, אלטרנטיבות לשוניות משעשעות בעלות היגיון אחר.

מוטב נאמר היגיון אחר, המשתקף בדרך שלשונות שונות מסמנות תופעות בעולם, ולא נאמר הגיוני או לא הגיוני. נייחד את דברינו כאן לתחום הלקסיקון (אוצר המילים), המגלה אינסוף זוויות ראייה מפתיעות במיפוי הלשוני של העולם ה"אובייקטיבי". שפות "סובלות" שמות מופרכים לכאורה לסימון הדברים בעולם, אך נראה ש"תוכן" השם אינו כה רלוואנטי. השם יעיל אם הוא קצר ומוסכם.

אהבנייה, מוסך וחצאית

לדוברי העברית כשפה מתחדשת הייתה וישנה הזדמנות להציץ למכבש יצירת המילים, לפגוש מילים מחודשות, שמעצם חידושן מפנות תשומת לב לאופן (ה"הגיוני"/"לא הגיוני") שבו הן מסמנות דברים בעולם. המילה "עגבנייה", לדוגמה, עוררה תגובות נרגשות ביישוב העברי של תחילת המאה העשרים. גזירתה מהשורש 'עגב' (בגלל כינוי הפרי הזה כ"תפוח האהבה" –   amour ‘pomme d  בצרפתית) נראתה צורמת לרבים, אך כיום היא לא יותר מסימן לשוני יעיל ואוטומאטי, שאינו מפנה תשומת לב למשמעות  השורש הבונה אותו. אחד השמות שהוצעו בעבר לאותו פרי היה "אהבנייה". האם שם זה הגיוני יותר?

נקיבה בשם מראָה, שאותה תופעה בעולם נצפית באופן שונה על-ידי קהיליות לשוניות שונות. דגי הזהב, האם הם "באמת" בצבע זהב? כך רואה אותם האנגלית (ובעקבותיה גם העברית), אך הצרפתית רואה אותם דווקא כדגים אדומים (poissons rouges). המילה העברית "מוסך", מדוע היא נקראת בשם זה? קשה שלא להביע תמיהה על כך שהמקום שבו מתקנים מכוניות מזוהה דווקא על ידי סככה (מוסך – מוגן בסככה). האם זהו האספקט המהותי המייצג גראז'? אנו רואים שהסימן הלשוני "תוקף" באופן שרירותי למדיי אספקט כלשהו של התופעה או הדבר שאותם הוא מסמן, אפילו אספקט זניח, ולא בהכרח תכונה מהותית מייצגת. האספקטים השונים של התופעות בעולם, המיוצגים על-ידי סימנים לשוניים, עשויים להיות מקומו של הדבר, או צורתו, או צבעו, תפקידו, החומר שממנו הוא עשוי, אופן הפעולה שלו, ועוד ועוד. בתוך כל אספקט בוחרת השפה באופן שרירותי גיזרה צרה כלשהי, שתייצג את הדבר, ואין סוף להפתעות.

נראה לדוגמה מילים המסמנות את מקומו של הדבר: אוזנייה, גופייה, תחתונים, אחוריים. ברור שאין כאן כל שיטה סדורה. האם רק הגופייה נלבשת על הגוף? שמא מתאים לתחתונים להיקרא גופייה? הרי גם הם נצמדים לגוף. ואשר לדבר המוצמד לאוזניים, בצרפתית, לדוגמה, דווקא הכרית שעליה מניחים את הראש נקראת "אוזנייה" (oreiller), לפי היגיון אחר האומר, שהכרית נצמדת לאוזן. המילה "אווירון" מציינת את מקום תנועתו של כלי התעופה, בעוד נרדפתה "מטוס" מסמנת את אופן התנועה (לפי ההיגיון של "אווירון" היינו צריכים לקרוא למכונית – "יַבָּשון"). ההבדלים בזווית ההתבוננות בתופעה ובנקיבה בשמה ניכרים אפוא לא רק בין לשונות שונות, אלא בין נרדפים בתוך לשון אחת. המילים הנרדפות "מעלות" ו"מַדְרגות" מסמנות האחת את תפקידו של הדבר, והשנייה – את צורתו, ושתיהן יעילות כשמות באותה המידה. מעניין להתעכב על ההיגיון שהוליד את המילה "חצאית". כאן מיוצג אספקט הצורה או המידה היחסית של הבגד, אך באופן שרירותי וקצת מפתיע. החצאית היא מעין חצי שמלה. אך כך גם החולצה, שיכלה להיקרא אף היא "חצאית", ולפי אותו היגיון – יכלה השמלה להיקרא "שלֵמית". אם נתבונן במילים המסמנות את אספקט אופן הפעולה, גם כאן מזומנות זוויות מפתיעות. מדוע נקראת "זריקה" בשם זה? על שם אופן הכנסת התרופה הנוזלית לגוף – בזריקה, כביכול (על פי המודל של השימוש באנגלית). גם הצרפתית מסמנת תופעה זו על-ידי אספקט אופן הפעולה, אך היא בוחרת גיזרה אחרת באופן הפעולה של הזריקה – דקירה (piqure).

מה עושה אדם שאיבד את חפציו? פונה למשרד "אבדות ומציאות". באנגלית נקרא משרד זה  “lost property office" (משרד לחפצים שאבדו), ואילו הצרפתית מציעה אופציה אופטימית יותר: משרד לחפצים שנמצאו (“bureau des objets trouvés”). כדאי לגשת למשרד הצרפתי.

סנוור, סמרטוט, שִעבד, שִלהב

מה המשותף למילים שבכותרת? אם תנסו "לקלף" אותן ולהגיע לגרעין שלהן, תגלו מילים שנוספה להן תחילית דקדוקית ס' או ש': סנוור: נור+ס' תחילית (נור במשמעות אור, אותו שורש הבונה את המילה מנורה). סמרטוט: מרט/מרטט+ס' תחילית. שִעבד: עבד+ש' תחילית. בחלק מהשפות השמיות שימשו או משמשות ש' או  ס' כתחילית דקדוקית של בניין, שהעניקה אספקט משמעות של גרימה למילים הנוטות בבניין זה. נוכל לומר שזהו בניין שפעל (שעבד, שכלל, שעמם)  או ספעל. במקרא מופיעה המילה "שַלהבת", שהיא מילה נרדפת למילה "להבה": "לא-תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַלְהֶבֶת" (יחזקאל כא, 3). המילה "סַנְוֵרִים"  היא מקראית, וממנה גזרו בעברית החדשה את הפעלים "לסנוור", "להסתנוור". גילויים אחדים של תחילית דקדוקית זו, ס', צצים בעברית, לא כבניין רוֹוח עם נטייה דקדוקית סדורה, אלא כשרידים של מילים אחדות בתחילית ס', כמו "סנוור", "סמרטוט". לעומת זאת, פעלים רבים עם התחילית ש' התחדשו בעברית המודרנית, כגון: "שכפל", "שעתק", "שדרג" וכדומה, לרוב לא במשמעות המקורית של גרימה אלא של עשייה מחדש, עד כי ניתן לומר שהבניין הוותיק שפעל רוענן והוחזר לחיים כבניין לכל דבר.

פרופ' רינה בן-שחר היא חוקרת לשון ותרבות מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים