בגילנו

אלישע שפירא | 05 במאי 2015

אלישע שפירא מספר איך יום אחד אדם מבין שיש לו גיל. זה לא שאנחנו השתנינו. פשוט, בכל פעם באים צעירים חדשים, ממש צוציקים, שדוחקים אותנו למעלה

יום אחד אדם מבין שיש לו גיל.

זה לא שאנחנו השתנינו. פשוט, בכל פעם באים צעירים חדשים, ממש צוציקים, שדוחקים אותנו למעלה.

פעם היינו "החטיבה הצעירה". אחר כך היינו חטיבה פחות צעירה, ואחר כך חטיבה פחות-פחות צעירה.

עכשיו אנחנו "בגילנו".

איך אני יודע? או, אז אני אספר לכם.

לפני שבוע ישבתי עם מ.ב. בארוחת בוקר. הוא אמר לי ש"בגילנו" צריך להודות לאלוהים אם קמים בבוקר והכל בסדר, ובעיקר אם לא הכל בסדר, כי אז יודעים שאנחנו חיים.

בשיחת קיבוץ חברה אחת אמרה, ש"בגילנו" כבר לא כל כך רוצים לעשות תורנויות.

בארוחת ערב פגשתי את א.ח., התזונאי המקומי, והוא הסביר לי שפעם רדפנו אחרי בנות והוא לא זוכר בדיוק למה, אחר כך יצאנו ל"ארוחות שחיתות" והוא לא זוכר בדיוק למה, אבל "בגילנו" אנחנו שמחים אם הייתה לנו יציאה קלה, והוא דווקא זוכר למה.

באחד הימים ישבתי בצהרים עם מ. הוא אמר שהוא זוכר בעל פה את שמות כל הפרדות של ללק פלבס ומישה רימון מ"הימים ההם", אבל לפעמים כשהוא מתקלח הוא לא זוכר אם הוא כבר הסתבן. ליתר ביטחון הוא מסתבן פעם נוספת, אבל אז הוא לא בטוח אם הוא הסתבן ליתר ביטחון, ואז הוא מסתבן שוב. כך זה נמשך עד שאשתו צועקת שצריך לחסוך במים.

שאלתי את מ. ממתי הוא סובל מזה, והוא שאל אותי: ממה?

לפני ימים אחדים קרה לי מקרה משונה. תמר רעייתי התקשרה לטלפון הנייד לשאול אם זכרתי לקחת את הטלפון הנייד. תוך כדי שאני מדבר בדקתי ביד השנייה בחגורה והטלפון לא היה שם. אמרתי לה לא לדאוג, ומיד חזרתי למשרד לחפשו. גם שם הוא לא היה. ביקשתי שהיא תחפש בבית עד שאגיע. אחר כך שמתי את הטלפון בנרתיק, ולא הבנתי איך הוא הופיע שם פתאום. ממש נס.

לאביה אחותי, שגם היא כבר כמעט "בגילנו", קרה מקרה דומה. היא איבדה את הטלפון שלה בבית. כאשר צלצלה למספר שלה היא מצאה אותו מיד, היא רק לא הבינה מי יכול לצלצל אליה בשעה כזאת.

הבוקר שאלתי את מ.ק. אם הוא זוכר את הסודה ששמו לנו באוכל בצבא. שאלתי אותו אם זה כבר התחיל להשפיע. הוא לא הבין למה אני שואל אותו, והציע לי לשאול מישהו יותר מבוגר. אולי את ב.

"בגילנו" הזיכרון לא רק נחלש. לפעמים הוא מתחיל להיות יצירתי.

אחרי הישיבה האחרונה של צוות הסליק של הנשק שנשאר בקיבוך מימי ההגנה, י. אמר לי בלחישה רועמת שעכשיו הוא מתחיל להיזכר שבכלל הוא בנה את הסליק. אז מה, ברל, שטען שהוא זה שבנה אותו, סתם המציא?

לאחרונה, שמתי לב שהחבר'ה "בגילנו" מתחילים לחזור לימי 'התנועה'. הם לא שכחו את "לנדוד לנדוד תשוקת שומר". תראו כמה קלנועיות מתרוצצות בזמן האחרון בקיבוץ. ממש מסוכן ללכת על המדרכות. 

אבל הדבר הכי אופייני ל"בגילנו" הוא שאנחנו, כמו החתול המסורס מהבדיחה הידועה, נעשינו ברובנו יועצים.

לסיום, אני רוצה לומר כמה דברים לצעירים שעדיין לא זכו להיות "בגילנו":

1. אין מה למהר.

2. כולם יגיעו.

3. זה בכלל לא כל כך נורא להיות "בגילנו", יש אפילו כמה יתרונות.       

אלישע שפירא הוא חבר קיבוץ עין השופט, לשעבר מזכיר הקיבוץ הארצי


1
תמונה ראשית
עוד בנושא