לא ידעתי עד כמה רעבתי למילים

חוה פנחס-כהן | 15 בינואר 2015
דברים בפרס ראשון לציון ליצירתיות בשפה העברית על שם מאיר אריאל

חוה פנחס כהן, זוכת פרס אריאל, על העברית שערבבה את הקודש בחול והחול בקודש. קנאים או פוליטיקאים יכולים לדבוק בקטבים, אך העברית משוחררת מהם, ויכולה להכיל את אלו ואלו

לכבוד לי להצטרף לזוכים בעבר, ערן צור, ורוביק רוזנטל.  

תודות לראש עריית ראשון לציון מר דב צור על היוזמה של הפרס, תודה לחברי ועדת השיפוט פרופסור רינה בן שחר, חיים באר, אלון עידן, סמדר כהן, אלי פולק ורות מקבי מנהלת הכנס.

תודה מיוחדת לידיד יקר שהאמין בי והגיש אותי לפרס, פרופסור משה עמירב, תודה לאִמי ולבנותי, שלאורך השנים סיגלו עצמן באורך רוח לחיי הלא רגילים כאדם יוצר, וגם כיוזמת בתחום התרבות.

זרע מזן אחר

בֵּינִי לְבֵינִי אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה זְמַן, לֹא יָכֹלְתִּי לִכְתֹּב מִתּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת

וְקֶשֶׁב רַק גַּלִּים שֶׁיָּצְאוּ מֵהַגּוּף הוֹלִידוּ מִלִּים לָעוֹלָם. רַק תְּנוּעוֹת

שֶׁנִּשְׁלְחוּ מֵרַגְלַי הֵבִיאוּ תְּמוּנוֹת לְעֵינַי. הַאִם יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת רֶגַע בּוֹ

רָאִית אֶת הַחַרְצָן הַמִּתְגַּלְעֵן בְּתוֹךְ הָעֵנָב אוֹ נִצָּן שֶׁפָּרַץ מִתּוֹךְ הֶעָנָף אוֹ

זְרָעִים שֶׁמָּלְאוּ בַּקָּמָה לְהַבְשִׁיל לְקָצִיר. מָתַי תִּרְאִי אֶת כָּל הַנִּפְלָא

הַמִּסְתַּתֵּר הַזֶּה. בֵּינִי לְבֵינִי אֲנִי חֲשׁוּדָה בִּתְנוּעָה שֶׁמּוֹלִיכָה לְמִלָּה. כְּמוֹ

זֶרַע מִזַּן אַחֵר.

התנועה החופשית מזמן אל זמן

השפה העברית נקראה בעבר "שפת הקודש", הגדרה שסוגרת אותה לתחום הקדושה, זו העלאה לדרגת שגב, אך גם יצירת ריחוק. שפה שזהותה נקבעת מתוך ההגדרה  הדתית, בחוגים מסוימים היתה מניעה מלדבר אותה כשפת חיי יום יום, עצם הדיבור איים על הגדרתה כמקודשת, שפה ממודרת ומוקדשת למקום וזמן מסוים, לבית המדרש, לבית הכנסת, לתפילה ולעיסוק בשאלות הלכתיות. היה רגע, שאנשים שונים יציינו אותו במקום אחר, בשנה אחרת. יש מי שיאמרו שהיה באמצע המאה התשע עשרה באודסה, ויש שיאמרו שהיה בירושלים, בחדרו של בן יהודה. ברגע בו אותה שפה יצאה מתוך הספריות, אל המרחב, אל העיתונים, אל השוק הרחוב והמטבחים, היא עפה ונשאה כנפיים בזכות הכותבים והמדברים, בזכות אלה שהאמינו בה וביכולותיה לגבור על גבולות זמן, מקום, היסטוריה, אידיאולוגיה או טכנולוגיה.

עם הזמן נוצר מושג חדש: "עברית חילונית". למרבה ההפתעה, אין העברית החילונית מבטאת דיכוטומיה או קוטביות ל"לשון הקודש", אלא היא מבטאת את התנועה החופשית של העברית מהעבר הרחוק אל הזמן הזה. לכל מילה ובכל צעד דבק משהו מהזמן אותו עברה אל ההווה. היא אינה קשורה רק למקום, לארץ ישראל ולהוויה הישראלית הנבנית כאן במאה השנים האחרונות ויותר, אלא היא הולכת לכל מקום בו המדבר אותה נושא בפיו, בין שיניו, על לשונו, או בתרמילו.

זו העברית שהולכת בין האוהלים של בסיס צבאי, ויכולה לחזור הביתה עם חידוש לשוני כמו "חבל על הזמן" או "סוף הדרך", בתוך התרמיל של חייל גולני או שדרן גלי צה"ל. זו העברית שנדבקת לכיסי תרמילאים בנפאל או בג'ונגלים של דרום אמריקה, זו העברית שבאסטיונר בשוק של איסטנבול או בומביי יכול לפנות אלי בזכות הסנדלים או שפת הגוף ולשאול: "מה נשמע? מה המצב? הכול בזול גברת, חבל על הזמן",  ומוצא עוד מילים ועוד דרכים לעכב אותי כדי לשתות קפה או לקנות צעיף.

העברית ערבבה את הקודש בחול והחול בקודש. קנאים או פוליטיקאים יכולים לדבוק בקטבים, אך העברית משוחררת מהם, ויכולה להכיל את אלו ואלו. אני זוכרת שיעורים באוניברסיטה העברית אצל דן פגיס או פרופסור פליישר, שהוקדשו לשירת "הקודש" של ימי הביניים, מול שירת "החול" של משוררים כאבן גבירול, אבן עזרא, יהודה הלוי ואחרים. את החלוקה הזאת בין השירות השונות, שעד היום איני יודעת אם היתה זאת מלאכתם של החוקרים או של המשוררים, ערבבה ובלבלה השירה העברית החדשה. האם יכול היה שלמה אבן גבירול להפריד בנפשו את החול מהקודש? את הכמיהה לאהבת אדם מהכמיהה לאהבת האל? השפה אינה יודעת למתג רגשות, כי הרגשות אינם יודעים למיין עצמם אהבה מאהבה, קנאה מקנאה.  הנה כמה שורות של אבן גבירול שהן ארט פואטיות במהותן, על הקשר בין הלב, הרגש, ללשון והכוח לשנות.

"מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות

ומה כוחי

רוחי בתוך קרבי".

או  מתוך ''שער פתח דוד":

"שער אשר נסגר – קומה פתחהו

וצבי אשר ברח – אלי שלחהו!

מה זה דמות דודך, כלה יפהפייה,

כי תאמרי אלי: שילחה וקחהו?"

מי הוא הדוד,  והאם ניתן לתייג את השיר באחד משני הקטבים? איני יודעת, אבל הביטוי "צבי אשר ברח – אלי שלחהו", הפך בעיני למטאפורה על החולף בחיי האדם, על הבלתי נתפס שהשירה מנסה לתפוס אל המילים.

עבורי, המשורר העברי שפרץ את הדרך לדורות של משוררים, שהשפה העברית היא שדה גדול ורחב חסר גבולות בו מילים מהמקרא מתגנבות אל המשנה ומקבלות תפנית קלה ונסמכות לארמית או ליוונית ומשנות גוון, הוא חיים נחמן ביאליק. ומאז שקראתי את ההקדמה שכתב למשנה בשנת 1917, לא נרגעתי מהתובנה שהמשנה והגמרא הן חומר עשיר לאמנים לכתיבה של פרוזה ושירה שאיש לא כתב לפניהם. נדמה לי שעגנון וההולכים אחריו הדגימו זאת היטב. הוא מדבר על המשנה כדבר אוהב על אהובה, ואינו עוסק רק בעניין ההלכתי, אלא הוא מאהב גדול של לשון המשנה וחרד לה שתלך לאיבוד ברגעי משבר לאומיים ותרבותיים. הוא רואה בלשון המשנה את הלשון שתלווה את התחדשות החיים בארץ ישראל:

"הספר הראשון אחרי כתבי הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה, התורה שבעל-פה, רוח אַפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כולה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כָלה מפי העם. עוד דורי דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא."

הדור שלנו, ילדי הסף

אבל זוהי רק הקדמה כדי לומר שלא המצאתי דבר, אלא באתי אל ממלכת השפה ואני הולכת בחדריה מתוך פליאה בלתי פוסקת. השפה עבורי היא כמו החומר, חימר, או שיש, או אבן כורכר עבור הפַסָל. המילים מדברות אלי בחושניותן, כמו פסל המלטף את הסלע בטרם יהיה שיש, או גוש חימר בטרם ייכנס אל האובניים, מתוך השורש, מתוך הצליל, מבדיקת המקום ממנה נחצבה המילה והגיעה לידי. יש מילים כמו "איילה" או "בלימה" או "שדה" או "מפרש" או "אדווה", שכאשר אני שומעת אותן באקראי, בתוך שיחה, או מישהו שר, אני חשה את הצליל כטקסטורה, וחושניות בלתי מובנת עולה מהאותיות.  הן יכולות לעצור אותי מתנועה, ולהוליך אותי למקומות שלא התכוונתי כלל.

אבל, אני, רק על עצמי לספר רציתי, ואולי יש משהו מהעניין האישי שאומר על בני דורי. אנחנו ילידי שנות החמישים, שהורינו הגיעו לכאן לאחר שאיבדו את נעוריהם ובני משפחותיהם במלחמה חסרת מובן. דור ביניים, שלא פוסקים לשאול אותנו איפה נולדת? האם את "סברה"? מאיפה באו ההורים שלך? יש לנו מאפיינים של ילדי הסף. הורינו חדשים וזרים למקום, ואנחנו הראשונים המגלים שייכות.

אין לדעת מה שפת האם שלי. לכאורה שפת האם שלי היא עברית. אך אני קיבלתי אותה מתובלת היטב בבולגרית ולאדינו. ואם אפשר להוסיף, אז גם בכמה שפות נוספות שהסתובבו ברחובות ילדותי, כשהסביבה היתה תערובת של עולים חדשים, שהיום קוראים להם לפעמים מהגרים, ובכך מוציאים את העוקץ האידיאולוגי, הציוני. אבל, אני נולדתי למשפחה יהודית ציונית ששורשיה בספרד, הורי למדו עברית בבית הספר היהודי בסופיה. המלחמה שקטעה את החיים קטעה גם את לימודיהם, אך לא את הרצון הבלתי מובן לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל, ללא שום ספקות. השפה היתה בסיסית, שימושית, מתובלת במילים בבולגרית או לאדינו, או מילים שנכנסו הביתה מהרחוב דרך הרוסית או הערבית.

אבל ברחובות ילדותי, אי שם בשכונת עולים של תל אביב, השפה העברית היתה הדבק בין כולם, במכולת, באוטובוס או בקופת חולים. הידיעה שכולם באו "משם" אבל הם "כאן", אפשרה להביע סלחנות והבנה לכל מילה עברית במבטא.  העברית הגיעה איתנו, הילדים מהגן ומבית הספר. הבאנו מילים חדשות ומונחים חדשים, ואחר כך בעיקר דרך ספרים ששאלתי יום יום מהספרייה. הספרות העברית שנכתבה ימים ולילות בחדריהם של לאה גולדברג, אלתרמן, שלונסקי ואמיר גלבוע,  ספרי הנעורים שאהרון אמיר לא הפסיק לתרגם עבור בית ההוצאה של אביו, משפות אקזוטיות כמו צרפתית ופורטוגזית וספרדית ומי יודע מה עוד, אלה דמויות שאת חלקן עוד זכיתי להכיר. החזון של ספרית הפועלים לתרגם ספרות רוסית ואירופאית לעברית, כל אלה הביאו לספריות מהן שאלנו ספרים, אוצר מילים שנספג אל הלשון, אל זרם הדם של הדור הראשון, דור שנות החמישים, עשר שנים ויותר אחרי המלחמה ההיא.

ציידת אשה אחרי איילת השפה

לא ידעתי עד כמה רעבתי למילים, אך תמיד חשתי, ועדיין אני חשה, שיש חשש שאלך לעולמי ולא אספיק להכיר את כל מבואותיה של שפת אִמי. זה יֵצֶר שקשה להסבירו או להכילו, הצורך לבעול אותה כדי להיות בעליה והיא שפחתי הנאמנה. חשתי שאני מהלכת על תהום. בכל יום ועם כל ספר שקראתי, ולימים עם כל ספר שאני כותבת או כל שיר שאני מתרגמת, אני מניחה אבני שפה, שאוכל לדרוך עליהן לשביל או לסמטה הבאה. הרגשה שהיא, העברית, חמקמקה וחופשייה, ואילו אני כבדה, מסורבלת ורודפת אחריה. להשיגה כמו אותו "צבי אשר ברח", או איילה שניסיתי להתקרב אליה, להריח את ריח שלייתה, כאשר רדפתי אחריה ברחובות ירושלים והבעלתי  אותה לפואמה דו קולית, שם הייתי ציידת אִשה אחריה ב"מסע איליה" (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 1995). או כמו הצבי  ששוב התקרב והציץ מהעמוד הראשון של ספרי האחרון "אחי, הצימאון" (2012):

חִכִּיתִי לַצְּבִי שֶׁיָּבוֹא מֵעֹמֶק הַזִּכָּרוֹן

לְהַנִּיחַ כַּפּוֹתָיו וּשְׂפָתָיו עַל הַמַּיִם

יִכְתֹּב לִי בָּאַדְווֹת

אֶת הַדְּבָרִים הָרַכִּים שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְסַפֵּר, שֶׁנִּשְׁפְּכוּ כְּמוֹ הַנַּחַל עִם דָּמוֹ

ומצאתי שבספרים האחרונים שלי קורה משהו מפתיע למילים, הן הופכות לאובייקט בפני עצמו להתבוננות. הן נפרדות מההקשרים המקובלים, מתיישבות במקומות בלתי צפויים ומבקשות לראות אותן כאובייקט לעצמו. הן גיבורות ראשיות בסיפור שאני עוקבת אחריו, הן אינן עוד רק חלק מתחביר, או משפט. הן אינן רק לבנים לבניית בית, הן ה"דבר" להתבוננות, לנגיעה ולחישה.

לֶאֱסֹף אֶת הַכְּבִיסָה הָרְטֻבָּה בְּיָד אַחַת וְלִתְלוֹת מִלִּים

חֻלְצָה לְבָנָה, סָדִין וְצִפָּה, גּוּפִיָּה וְעוֹד מַגֶּבֶת כְּחֻלָּה, חָזִיָּה שְׁחוֹרָה

וּפֶרַח. הֵן מֻנָּחוֹת זוֹ לְיַד זוֹ וּבוֹנוֹת מִשְׁפָּט וְרוּחַ פְּנִימִית

עוֹבֶרֶת בֵּין הֶחָזִיָּה לַתַּחְתּוֹנִים וְעוֹבֶרֶת בֵּין הָאוֹת הַפְּרוּצָה לָאוֹת הַסְּתוּמָה

כְּמוֹ זְרוֹעוֹת הַסְּגוּרוֹת עַל כְּלוּם וְאַחַר כָּךְ בֵּין הַשּׁוּרוֹת

לְטַאטֵא אֶת הַצְּעָדִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִשַּׁבָּת

עַל הָרִצְפָּה שֶׁמִּתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.  

ואם אחזור למתח המובנה שגדלתי עליו, כאילו יש הפרדה ברורה בין "שפת קודש" ל"שפת חול", למדתי שהשפה העברית אינה מקבלת את הדיכוטומיה, את הניתוק המושגי. היא מראש מודה בהיותה שפה של הרגש, שפה בה כל מילה מתוך שורשה מעידה על תנועת והיפוכה. כך תאמר רות לבועז: "הלא תכירני ואני נוכרייה". בניו של יעקב הראו לו את כתונת הפסים הרוויה בדם עיזים ושאלו: "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא". להתנכר אפשר רק למי שאנו מכירים, והגדרת האדם כ"נוכרי" היא מתוך התמודדות עם זולת, המכיר או שאינו מכיר. ומה משמעות הקרבה בין שכחה לשָכיח? האם מה שאינו שכיח, אינו בריתמוס הראייה שלנו, נשכח? ומדוע האלימות והאילמות הן שכנות כה קרובות בחילוף מקומה של אות קטנה. וכך עומדות המילים ומבקשות תשומת לב לשורשן, למקום הולדתן, ולמה הן סמוכות במילון ומדוע. ובינתיים, באופן לא מפתיע, הן מונחות כגשר שכולו רגש, מגְדַת העין והמחשבה לגְדַת המציאות שנבנית במילים הרוגשות מתחת לגשר המתעתע. אני, בכל אופן, הולכת בעקבותיהן, מחליקה ונופלת כמעט מכל גשר אל הרגש, וקמה רק באמצעות המילים המוכנות לבוא לשורה כשירה.    

המילים אינן צריכות להתאים

הִגִּיעוּ יָמִים עַד נֶפֶשׁ וְכָל שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם הַנּוֹשֵׁם,  

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פַּרְפָּרִים הַהוֹלְכִים אֵצֶל הַפְּרָחִים וּבְרוֹשִׁים הַסּוֹגְרִים עַל

פַּרְדֵּסִים וְקוֹלוֹת יְלָדִים סָמוּךְ לַחוֹפִים, לָלֶכֶת לְמָקוֹם שֶׁהַמֶּרְכָּבָה

מְצַפָּה לְאֵלֶּה הַהוֹלְכִים בָּהּ מַעְלָה אוֹ מַטָּה. לְמָקוֹם שֶׁהַמִּלִּים אֵינָן

צְרִיכוֹת לְהַתְאִים לַדְּבָרִים, אֶלָּא אָדָם רוֹאֶה נַחַל רָץ בֶּהָרִים וְקוֹרֵא

לוֹ בּוֹאִי נַפְשִׁי. רוֹאָה אִשָּׁה אֶת אֲהוּבָהּ הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה וְקוֹרֵאת לוֹ

אָחִי וְאָבִי וְדוֹדִי וְלֹא יִתְמַהּ וְיַעֲנֶה לָהּ מַעֲיַן חַיִּים. וְיִהְיֶה שָׁם בַּשָּׂדֶה

אוֹר הַבָּא מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה וּמִלְּפָנִים וְהַצֵּל שָׁם יֶחְסַר מְאֹד. וְלָכֵן

הַמִּלִּים יְקַמְּטוּ עוֹרָן וִישַׁנּוּ צִבְעָן, יִהְיוּ הַמִּלִּים לְלֹא הַצֵּל הַבָּא מִתּוֹכָן,

לְלֹא הַזִּכָּרוֹן הַהוֹלֵךְ מִשָּׁרְשָׁן הַמִּתְהַפֵּךְ, יִהְיוּ הַמִּלִּים חַדּוֹת וּבְהִירוֹת

לְלֹא קְפָלִים שֶׁל לָשׁוֹן, כְּמוֹ הַדִּבּוּר הַבָּא מִמַּלְאָכִים כְּכֶסֶף לִפְנֵי

צֵרוּף, כְּמוֹ יָדוֹ שֶׁל כִירוּרְג בַּנְּשָׁמָה מַפְרִיד בֵּין מַעֲשִׂים שֶׁהוֹלְכִים

אַחַר הָאַהֲבָה וְנִדְמִים לְלוּלְיָנִים מְרַקְּדִים עַל חוּטִים מֵאַיִן לְאַיִן וּמוֹשְׁכִים

דְּמָעוֹת וְאוֹר מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, לְבֵין מַעֲשִׂים הַבָּאִים מֵהַפַּחַד הַגָּר   

מִתַּחַת לַמִּטָּה וְהוּא מוֹשֵׁךְ צְלִילֵי כְּלִי מֵיתָר מִתּוֹךְ הַחֹשֶךְ וּמְדוֹבֵב אֶת

הַתְּהוֹם. וְאוֹתוֹ כִירוּרְג מֵרִים בְּתַעַר חַד כְּחוּט אֶת לְשׁוֹן נְשָׁמָה וּבָא אֶל

תּוֹכָהּ וּמוֹצִיא מִשָּׁם מִינֵי דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ כְּמוֹ תַּחְפֹּשֶׂת מַלְכָּה שֶׁנֶּעֶלְבָה,

כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ שֶׁהִתְנַפֵּץ אֶל הָרִצְפָּה בָּרֶגַע שֶׁהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וְאֵין לָדַעַת

הַאִם מִכֹּחָהּ שֶׁל בְּשׂוֹרָה שֶׁאֵין לְשֵׂאתָהּ וּלְמָסְרָהּ. וְאוֹתוֹ כִירוּרְג

מְחַטֵּט בַּנְּשָׁמָה וּמוֹצִיא מִמֶּנָּה בְּמֶלְקָחַיִם פַּחַד שֶׁל יַלְדָּה מֵהַחֹשֶךְ

שֶׁהִקִּיף אֶת הַבַּיִת וְחִפֵּשׂ סֶדֶק לְהִכָּנֵס. הַבְטָחָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה תְּלוּיָה

כְּמוֹ בֶּגֶד בּוֹדֵד עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה בֶּחָצֵר. וְהָאִישׁ כְּבָר מֵת.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים