רקויאם לחיריק

יורם עשת | 23 באוגוסט 2015

פרופ' יורם עשת משמיע קינה על תהליכי המז"כ (מיזעור-זילות-כיעור) בשפה העברית העכשווית

הכל התחיל לפני כארבעים וחמש שנים, אך טעם זכרו עוד צרוב במוחי כמו התרחש רק אתמול. אני זוכר את עמיר חברי הטוב ואותי, מתווכחים בינינו ימים על ימים בשאלה הרת הגורל האם אומרים בעברית חוֹפים בחולם או חוּפּים בשורוק. עמיר, שהיה בעד החוֹפים, טען בחום כי אילו הייתי צודק, היינו צריכים לומר קוּפּים בשורוק ולא קוֹפים בחולם. ואילו אני – חסיד החוּפּים בשורוק, טענתי מולו כי עובדה היא שאנו אומרים תוּפּים בשורוק ולא תוֹפים בחולם. את מי לא גייסנו להוכחת עמדותינו? את המורה לדקדוק, את ההורים, חברים, וברגע של הארה אפילו כתבנו  לדוקטור שאול ברקלי, מחברו של ספר הדקדוק שלנו, וכאשר הגיעה התשובה כעבור כמה שבועות היה זה מכתב מאשתו, המודיע לנו כי למרבה הצער נפטר המחבר זה עתה, כך שהתעלומה לא באה אל פתרונה ועד היום, במפגשינו הנדירים, אנו מזכירים זה לזה את הויכוח הבלשני שעודנו חי ובוער בקרבנו: כיצד להגות:  חוֹפים או חוּפּים?

את הדוגמה שלעיל הבאתי לא לשם התרפקות נוסטלגית על עבר שהיה ואיננו, אלא בכדי להניח את היסוד לטענת המאמר הנוכחי, המבקש לזעוק את זעקתה של השפה העברית הגוססת, המצטמקת לה לאיטה, נאנסת יום-יום בידי בריוני המסרונים והצ'אטים, שללא רחמים קורעים אותה לגזרים, מעוותים, משנים, מסרסים וחותכים, ויולדים מתוך כך שפת רחוב חדשה, שאמנם היא מובנת לכל, אך כמו אוכל שהוכן ללא אהבה, היא חסרה את אותה נעימה מדויקת הערֵיבה כל כך לאוזנו של השומע, הופכת אותיות למילים, מילים למשפטים ומשפטים לתרבות של שיחה.

הבאתי לו כפה ועשיתי שוק

בעשור האחרון, עם השתלטותן של טכנולוגיות התקשורת האלקטרונית על השיח האנושי, הולך וגובר הצורך ביצירת חלופות לניסוחים המעודנים והארכניים של השפה הכתובה. כי הרי כאשר בצדו השני של חדר הצ'אט יושבים חמישה חברים חסרי סבלנות וממתינים לתגובה, למי יש זמן לניסוחים ארכניים כמו "היה לי נורא נעים לקרוא מה כתבת", כשאפשר להסתפק בסמיילי או בסתם אייקון שהורדנו מספריית האמוטיקונים שלנו. וכאשר מתכתבים בסלולר תוך כדי השיעור או בזמן נהיגה, מדוע להתאמץ ולכתוב מילים ארוכות שצורכות כל כך הרבה זמן, אם ניתן להסתפק ב- cre8 במקום create וב- C U 2 במקום see you too. ולמען הגילוי הנאות, כאן המקום לציין שגם מחבר שורות אלה נוטה  לחטוא לעיתים די קרובות ולהשתמש בסלנג אימיילי כמו c u 1 day, וב- 4rm במקום form. 

ואכן, כתוצאה מצוק העתים וצורכי מציאות החיים, שאצה ודוחקת לכולם בימים אלה, אנו עדים לאחרונה להתפתחות גדולה בשפה העברית, אשר מציעה מענה לצו-השעה של העברת מסרים בקצב מהיר: לא חשוב איך אומרים, לא חשוב מה אומרים – העיקר שהמסר קצר, שהוא עובר במהירות ושכולם מבינים למה התכוונתי. וכך, לצדו של הסלנג המוצלח המתפתח באינטרנט ונותן מענה לצרכים מובָנים של כתיבה מהירה בתנאי זמן-שָאוּל, הולכת ומתנוונת השפה העברית התקנית, ומוקרבת בעודה בחיים על מזבח היומיום האפור, לטובתם של עֶשֶר-שקל וכּוּסִית וכּוּסוֹן, ואט-אט היא עוברת תהליך מבהיל של מזעור, פישוט ועילגות, עד כי לעיתים נדמה שבקרוב ייוותרו בה רק שני פעלים הממלאים את כל צרכי הביטוי: האחד "לעשות" והשני "להביא", כמודגם להלן:

  • הבאתי לו כאפה, הבאתי אותה בהפוכה, תביא לי קצת כסף, בא לי חביתה, בא לי עליך.
  • עשיתי שוק, עשיתי כלים, עשיתי פאנלים, עשיתי ריצפה, עשיתי מכה, עשיתי חלונות, עשיתי סמים, עושה סלט, עושה שיעורים, עושה אינטרנט, עושה ירקות.

נותרנו עם שתי תנועות

לשם הדגמת תופעת המז"כ (מזעור-זילות-כיעור) של השפה העברית העכשוית, בחרתי להציג כאן בקצרה את ספינת הדגל של התופעה, זו המגלמת בחובה את מלוא עוצמתה: את תרבות החיריק, או במילים אחרות, את התרבות המבטלת את השימוש בחיריק. בטח תאמרו, מה הביג דיל כאן? כוּלָה נקודה קטנטנה בגודל חירבון של זבובון, שכמעט ואיננה נראית לעין בלתי מזוינת. אך בטרם יתפשט חיוך מבטל וירווח על פניכם, אני מבקש להזכיר שכבר לפני עשרות שנים, בספרו "סיפורי התיבה המזמרת", טרח המשורר נתן אלתרמן והקדיש לחיריק חלק נכבד בשירו "מעשה בחיריק קטן", בו טרח להדגיש את מעלותיה הגדולות של הנקודונת הקטנה, אשר מיקומה על האות יקבע גורלות.

ומדוע נטפלתי דווקא לחיריק? משום ששמתי לב כי בשנים האחרונות, לצד המיזעור במספר הפעלים בשפה המדוברת ל"הבאתי" ו"עשיתי", הולך מספר התנועות בשפה ומצטמצם לשתיים בלבד: אָה ואֶה. אין יותר צירה, יש רק סגול. אין יותר פתח, יש רק קמץ. ולצידן של כל אלה, ואולי בגללן, הולך החיריק ונעלם ומפנה מקומו לטובת הסגול. לא מזמן, בבריכה של בית הלוחם, פגשתי בחור שאמר לי שהוא סובל כאבים בבֶּרכָּיים. חזרתי ושאלתי "כאבים במה?", והוא, בקוצר רוח למראהו של תרח זקן שאיננו שולט ברזי השפה העברית, השיב ואמר "בֶּרכָּיים, מה יש כאן לא להבין? ברך אחת ושתי בֶּרכָּיים". ובצהריים, כאשר טלפנתי לבירור עניינים במשיבון של אגף השיקום, ענה לי קולה הצעיר של חיילת בעברית עכשווית מפתה ומזמינה: "נכי צה"ל יקרים אֶינכם מוזמנים לגלוש לאתר של אגף השיקום...." הייתי בטוח שאזני בוגדות בי. מה פשר ההזמנה השלילית הלזו?  מה פתאום איננו מוזמנים לגלוש לאתר? אז חייגתי שנית, והִסכָּתי הָסכֵּת היטב. לא, אין טעות. "נכי צה"ל יקרים, אינכם מוזמנים לגלוש...". ליתר ביטחון ביקשתי מזוגתי להאזין למשיבון, וגם היא הופתעה מההזמנה-דחייה שבמשיבון וחשבה שיש בה אפילו גסות רוח. "בחיים לא שמעתי דבר שכזה", היא אמרה לי.

החיריק אבד לעד

כבר תכננתי לטלפן לאגף השיקום ולהתלונן על הדבר, אלא שההארה באה לי במפתיע כבר למחרת, ודווקא בהרצאה רגילה ביותר שנכחתי בה, על טיול של מישהו באפריקה. נדמה לי שאף אחד לא שם לבו לעניין מלבדי, אך לפתע שמעתי את המרצה מציין משהו בעניין זה שבאפריקה כבר לא יורים חֶצִים. אוזניי הזדקפו מיד בעניין ופניתי מיד אל שכנתי. "מה הוא אמר?", שאלתי. "חיצים", היא אמרה לי. ומכיוון שהתחלתי לחשוש שאני הוזה הזיות בלשניות, ניגשתי אל המרצה בתום ההרצאה ושאלתיו מהו הדבר שבאפריקה כבר לא יורים. "חֶצִים", הוא השיב בפליאה, "מה כאן לא ברור?".  ולפתע הכל התחוור לי ובא למקומו בשלום. בכל אשם החיריק שהתחלף לו בסגול או צירה ואבד לו לעד. הִינכם הפך להֶינכם ובִרכיים לבֶרכיים, ואילולא שמעתי אתמול סטודנט לתואר ראשון בביולוגיה שאומר מֶקרובּים, לא הייתי מאמין שכל זה אכן מתרחש במציאות...

אבל אני אומר לכם: כל העסק הזה הוא אכן אמיתי. לפנינו מגמה מאיימת וברורה של צמצום ומיזעור השפה העברית, הן במספר הפעלים והן במספר התנועות. ולמגמה זו אין מייצג ברור יותר מאשר מגמת היעלמותו של החיריק מהשפה המדוברת. ואם כך זה ימשיך, לא ירחק היום בו תצטמצם השפה העברית שכה טרחנו על שיקומה, ל-אָ, אֶ ו-בֶ-, ואפילו הִציגָלֶה מֶה יהפוך לצֶגֶלֶה מֶה. ובא לציון גואל, ונאמר אמן.

פרופ' יורם עשת הוא גיאולוג ומומחה לאוריינות דיגיטלית, איש המחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, מחבר הספר "אדם הולך הביתה" בהוצאת כתר


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים