המילון החקלאי שנעלם

גידי יהלום | 24 בנובמבר 2015

גידי יהלום כותב על החקלאות הולכת ומתמעטת, ועל אוצר המילים החקלאי ההולך ונשכח שהותיר לנו התנ"ך

עם ישראל, זה שכתב את התנ"ך, היה עם של חקלאים. השפה העברית שיצר, מלאה במלים הקשורות לחקלאות. אבל החקלאות התנכית כבר אינה קיימת ולרבות מן המלים האלה, כבר אין בימינו כל שימוש. הבה נתאר את שרשרת הפעולות החקלאיות, מקציר השיבולים, אל ערימת החטים ולעינינו יצוצו פעלים ושמות עצם, שהיו יפים לזמנם ועתה נותרו ללא שימוש.

העומר, הגדיש והמאלמת

האיכר הקוצר ניגש אל ה'קמה', ותופס בשמאלו שיבולים כפי יכולתו וב'מגל' שבימִינו, הוא קוצר את גבעולי החיטה. הוא מניח את ה'עוֹמר' על הקרקע ועובר לעומר הבא.

ה'מאלמת' הבאה אחריו, אוספת בידיה עומרים כפי יכולתה וקושרת אותם בקני קש ארוכים, לכדי 'אלומה' אחת. היא מתקדמת בעבודתה ומשאירה את האלומות מאחוריה.

הנערים מביאים אתם בהמה, שעל גבה סלים גדולים ואוספים לתוכם את האלומות. כשהסלים מלאים, הם מביאים אותם אל ה'גורן', שהוא מגרש אדמה נקיה ומהודקת. האלומות נפרקות במרכז הגורן, אל ערימה גדולה, שהיא ה'גָּדִיש'.

כשהגדיש מתמלא, מתחיל ה'דַּיִשׁ'. לאחת הבהמות רותמים 'מורג', שהוא לוח כבד הנגרר על הקרקע ועליו עומד הנוהג בבהמה, כדי להוסיף למשקלו. הבהמה גוררת את המורג מסביב לשולי הגדיש והעוזר זורק שיבולים מן הגדיש אל מסלול המורג. המורג 'דש' את השיבולים וממכותיו נפרדים הגרעינים מקליפתם ונופלים למטה. הבהמה רשאית לאכול מן התבואה כרצונה, כי "לא תחסום שור בדִישׁוֹ".

עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש, נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. עתה נאסף הקש, כלומר, הגבעולים היותר ארוכים, ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. ה'תֶבֶן', שהוא הקש הקצוץ ומעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות.

על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים ב'מוֹץ', פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך ה'זרייה'. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר 'זוֹרֶה' את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

 בגמר הזְרִייה נותרות שתי ערימות – ערימת המוץ וערימת החיטים. ערימה זו, ערימת הגרעינים הזהובה, היא אוצרו של האיכר, היא פרי עמלו ועל כן היא נחשבת ככליל השלמות והיופי. ומשורר שיר השירים, המהלל את יפי גופה של אהובתו, כותב: "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים".  סוגה, כלומר מגודרת.

ועל כך מספר ראג'ה חטיב מדיר חנה, שאִמו זוכרת איך בילדותה היו תוקעים בשולי ערימת החיטים את פרחי החוטמית הזיפנית, שנקראה פעם ורד הקציר. כשהג'ינים יבואו להזיק לחיטה, הם יסתכלו על הפרחים וישכחו את מטרת בואם.

חקלאות, הגירסה המצרית

אבותינו הסתייגו מציורים ותמונות, אבל חוקיהם לא חלו על המצרים. הנה תיאור הקציר במצרים:

חקלאות 5

חקלאות 6

והנה הגורן:  

חקלאות 7

שימו לב לחסרונם של שני מרכיבים בתהליך – במצרים אין מורג ואין אלומות! במקום מורג הם מעלים לגורן רביעיית שוורים, הדורסים בפרסותיהם את השיבולים. הסטארט-אפ הישראלי בכל זאת המציא משהו. ולמה אין אלומות?

ראו את הקמה השופעת במצרים, תוצאת ההשקיה במי הנילוס. היא צפופה וגבוהה מקומת אדם. הקוצר עומד זקוף וקוצר רק את השיבולת. הקש הארוך נשאר בשדה, למטרות אחרות. זוהי תמונה של שפע.

וכך נראה השדה הארצישראלי העלוב, כפי שצולם בשנת 1939:

חקלאות 4

קרוב לוודאי שכך נראה שדה ישראלי בארץ שאוּלַי היו בה חלב ודבש, אבל לא היו בה מספיק מים. עדיין זכורים לי שדות הערבים באזור לג'ון או ואדי ערה. מצבם היה טוב אך במעט מן השדה הדל שבתמונה. בשדה כזה מקפידים שלא לאבד אף שיבולת, ולשם כך קושרים את העומרים לכדי אלומות. לעומת זאת, במצרים העתיקה המעבר משלב העומרים אל הגדיש היה מלווה באיבוד שיבולים שהתפזרו בשדה, אבל למי אכפת?

זה הרקע לחוקים הדורשים להשאיר בשדה "לֶקֶט פֵּאָה ושִׁכְחָה", עבור העניים. רק מי שמקפיד ללקט כל שיבולת, נזקק לחוקים כאלה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים