ספורט בטלוויזיה: פולחן בזמן אמת

יאיר גלילי ואילן תמיר | 01 בספטמבר 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר יאיר גלילי וד"ר אילן תמיר כותבים על העידן שבו מדורת השבט הטלוויזיונית מתפרקת למספר מדורות מקבילות, ואשר בו נותר הספורט ז'אנר ייחודי שמצליח לקבץ את צופיו לנקודת זמן אחת משותפת

בפראפרזה על אימרתו המפורסמת של מרק טווין, "הידיעות על מותי היו מוגזמות", ניכר כי ההספד שנישא על מותה של הטלוויזיה היה מעט מוקדם. אין חולק כי במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 גברה הפופולריות שלה, והיא הפכה ממכשיר שכוחו העיקרי במידע ובעיקר בידור, לכלי של סוציאליזציה מהמעלה הראשונה. פיתוחים טכנולוגיים מואצים בשליש האחרון של המאה ה-20, איימו, ועדיין מאיימים, על הטלוויזיה, שהיוותה במשך חצי מאה המסך המרכזי לא רק בכל בית כי אם בכל חדר כמעט. במרכז הפיתוחים האלה עומדת הקטנת המחשב האישי עד כדי יכולת נשיאתו ממקום למקום, וצמיחת העזרים הדיגיטליים הממוזערים שהשתלבו במכשיר הטלפון

האיום העיקרי על מכשיר הטלוויזיה היה התפתחות של הקלטת הווידאו הדיגיטלי (DVR). הטלוויזיה הרב-ערוצית והגלובלית, יחד עם חפיצים (גאדג'טים) מתוחכמים אחרים, כגון לוח וטלפון חכם, שינו משמעותית את הרגלי הצפייה בטלוויזיה בשנים האחרונות. מדורת השבט הטלוויזיונית הוחלפה במינִי-מדורות נפרדות, שעזרו לצופים להמשיך ולהתחמם בנפרד במקומות ובזמנים שונים. אכן, הציפייה בזמן אמת, בשידור ישיר או חי, כבר אינה גולת הכותרת.

התוכן הספורטיבי על המסך

סקרים רבים מרחבי העולם מוכיחים תדיר כי יכולת ההקלטה של שידורים וצפייה בהם ללא פרסומות, בדרך ובקצב הנוח להם, שכנעו צופי טלוויזיה רבים לשים קץ לתלות המוחלטת שלהם בלוחות הזמנים שהכתיבו רשתות הטלוויזיה. במידה רבה, מכשירי ההקלטה שחקו את המושג "פריים-טיים" ועמו גם את תפיסת הזמן של קהלי הצופים בטלוויזיה. במילים אחרות, נראה כי נשחק מקומה של הטלוויזיה בחייו של הפרט ובמרקם החיים החברתיים. ההשלכות הפיננסיות של שינויים אלה לא איחרו לבוא. הרגלי צפייה עצמאיים הפכו פופולריים יותר ויותר. הוויתור על צפייה בזמן אמת, הכרוכה בלוח שידורים נוקשה ובפרסומות המממנות תוכן, גרמו לקריסה של המודל המרכזי של הטלוויזיה המסחרית.

אולם, יש תוכן טלוויזיוני אחד השומר על מעמדו כבר יותר מ-80 שנה ואף הולך ומתחזק: הספורט, שמאז ומעולם היה תוכן משמעותי בכל אמצעי התקשורת. כתוכן משמעותי ייחודי, כזה שמאחד חדשות, דרמה ובידור, התחבב הספורט על מספר רב של ערוצים וצופים ברחבי העולם. סוד קסמו של הז'אנר מצוי במידה רבה בפשטותו. שהרי, הספורט מכיל בתוכו את כל אותם אלמנטים שהטלוויזיה אוהבת. מאבקים, דרמות, מהפכים, רגשות ושיאים הם חלק בלתי נפרד מהספורט ולעיתים אף נדמה שהם חזקים מכל דמיון ותסריט. כל שנותר הוא רק למקם את המצלמות. לא פלא אם כן שבמשחקים האולימפיים בלונדון בשנת 2012 צפו 5.7 מיליארד אנשים, למעלה משני שליש מאוכלוסיית העולם, בשידור אולימפי כלשהו. הנתונים ממשחקי הגביע העולמי בכדורגל, משדרי ליגת האלופות או רבים מאירועי הספורט הגלובלי, אינם שונים בהרבה.

מעבר לפופולריות יוצאת הדופן של שידורי הספורט, ואולי כפועל יוצא מכך, חשוב להבין שמדובר בסוגה טלוויזיונית ייחודית. שידורי הספורט שונים במהותם מסוגות אחרות ומכתיבים, כתוצאה מכך, חוויית צפייה שונה לחלוטין מהפאסיביות המאפיינת את הצפייה בטלוויזיה הקלאסית. מחקרם של גאנץ, וואנג, פול ופוטר ממחיש את ההבדלים בחוויית הצפייה בשידורי ספורט בהשוואה לתכנים מקבילים אחרים בטלוויזיה. צופי הספורט בטלוויזיה בולטים, כמעט בכל המדדים, במעורבות הרגשית שלהם, ובדחף לפעולה שמעורר בהם השידור.

בהשוואה לדרמה, קומדיה, תוכניות מציאות (ריאליטי), תוכניות אירוח ועוד, צופי הספורט בטלוויזיה נמצאו אקטיביים יותר בהכנות לפני השידור, במהלכו ואפילו לאחר סיומו. בשלב ההכנות למשל, צופי הספורט חושבים על השידור יותר מצופים של תוכניות אחרות, מדברים עליו עם חברים, ואפילו פעילים יותר (קניות, אוכל, הימורים וכו'). במהלך השידור, צופי הספורט מעורבים רגשית באופן בולט, ומכיוון שכך גם אינם מוכנים להחמיץ רגעים בשידור, אף שהם עושים זאת, כמעט באופן טבעי, פעמים רבות בשידורים אחרים. כדי להשלים את התמונה, החוקרים מוצאים כי גם לאחר סיום השידור רמת המעורבות של צופי הספורט בטלוויזיה נותרת חריגה בהשוואה לצפייה בתכנים אחרים. הם מחפשים תוכניות המשך, משתפים חברים ומושפעים ברמה הרגשית (Gantz, Wang, Paul & Potter, 2006).

מובן כי יש בכך שיקוף של מאפייני הספורט עצמו, שהרי עבור אוהדי הספורט, הקבוצה שאותה הם אוהדים אף פעם אינה רק קבוצה. היא שלוחה של קהילה עמה נמנים האוהדים, ברמה הלאומית, המעמדית, הפוליטית, הגיאוגרפית ועוד. הקבוצה היא מרכיב משמעותי בהגדרת הזהות של האוהדים, ועל כן המעורבות הרגשית שלהם כל כך גדולה (בן-פורת, 2007). אין זה מפתיע שמחקרים מצאו קשר בין תוצאות ספורטיביות למצב הרוח הלאומי, ואפילו למצבם הבריאותי של האוהדים. אולי זו הסיבה לכך שהמחקרים מזהים את הצפייה בשידורי הספורט כחריגה גם ביחס לשאלת הצפייה בזמן אמת. בניגוד לרוב תכני הטלוויזיה, ובכלל זה אפילו חדשות, שידורי הספורט נצפים כמעט באופן גורף בזמן אמת. מבחינת אוהד הספורט, האפשרות של צפייה נדחית כמעט אינה קיימת. צפייה שלא בזמן אמת, מעבר לשאלת המתח והדרמה, נתפסת כניתוק מהקהילה של האוהדים, ומהכללים והקודים המקובלים בה. לא במקרה ישנם רבים המשווים את הספורט לדת, ובמובן זה טקס הצפייה משול להתכנסות לשם תפילה.

התפתחויות עכשוויות

התפתחות יחסי הגומלין בין הטלוויזיה לספורט התחרותי בשלושת העשורים האחרונים קשורה באופן ישיר לכמה תהליכים מקבילים: הפיכת הספורט מעיסוק עממי-חובבני ומקומי למקצועני-מסחרי וגלובלי; ההכרה כי כוחו של הספורט טמון ביכולתו לחצות גבולות של מעמד, דת, גזע, מין ולאום, אגב סגולותיו בטיפוח יכולות גופניות, רגשיות וכישורים חברתיים וקוגניטיביים; במקביל, הכרתה של הטלוויזיה שספורט אינו רק אירוע חדשותי ודרמטי אלא אמצעי בידורי ממדרגה ראשונה ובעל כוח משיכה שאין שני לו. אין תמה אם כך ששיווק הפעילות הספורטיבית, הפרסום וזכויות השידור הנלוות לאירועים הגדולים הפכו את הספורט לתעשייה כלכלית אדירה שמגלגלת מאות עד אלפי מיליארדי דולרים בשנה.

הספורט הינו תוכן ייחודי, שכן הוא מספק לטלוויזיה כל מה שהיא אוהבת: מתח, הפתעות, דינמיות, ריגושים, אסתטיקה. למעשה, הספורט מספק את המכנה המשותף הרחב ביותר של הכפר הגלובלי המודרני, וכפי שכבר צוין, הרווחים הכספיים אינם מאחרים לבוא. בשנים האחרונות כמעט ואין עוד ענף ספורט שלא התאים עצמו לשידור הטלוויזיוני, והפך טֶלֶגֶני. יש ענפים שהשתנו יותר וכאלה שהשתנו פחות, לרוב ביחס הפוך למידת הפופולריות העולמית או המקומית שלהם. ענף כמו כדורגל עבר שינויים מזעריים בהשוואה לענף הכדורעף, וענפים כמו גולף וטניס השתנו הרבה פחות בהשוואה לשחייה וג'ודו. השינויים היו בשני מישורים: ארגון התחרות וחוקי המשחק. כך או כך המוטיבציה שהניעה את הספורט לשינוי נבעה תמיד מהרצון להופיע בתדירות גבוהה יותר בטלוויזיה, כדי למשוך ספונסרים ולמלא את הקופה בחוזים כספיים ארוכי טווח.

מחקרים רבים מרחבי העולם מסבירים כי העניין התקשורתי הרב בשידורי הספורט אינו מקרי. הצפייה בספורט עונה על צרכים רבים, כמו תחושת שייכות, מסגרת שגרה, סיפוק גירויים, הקלת מתח, שחרור אגרסיביות, בידור והישגיות. ואכן מחקרים מראים כי אוהדי הספורט נאמנים וחשים מחויבות לשידורי הטלוויזיה יותר מצופים בז'אנרים הטלוויזיוניים האחרים. גם בשלב ההכנות לצפייה (מחשבות, שיחות והכנות פיזיות, כמו אוכל ושתייה), גם במהלך השידור וגם לאחריו, הרגשות הנלווים לצפייה בספורט הם העוצמתיים ביותר ביחס לז'אנרים טלוויזיוניים אחרים.

הטלוויזיה גם הפכה את הספורט לדינמי, צבעוני ואטרקטיבי יותר, תוך שהיא דואגת לסלק ממנו אלמנטים משעממים וארוכים מדי, ומשנה חוקים מסובכים לציבור שאינו מתמחה בספורט. הטלוויזיה הפכה את הספורט לתעשייה מודרנית תוססת, ולעסק משתלם המפרנס מגוון גדול של בעלי תפקידים. ביניהם שחקנים, מנהלים, רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין, סוכנים, שדרנים, פרשנים. והרשימה עוד ארוכה.

הטלוויזיה גם תורמת לשינויים חיוביים בהתנהגות ספורטאים, מאמנים ובעלי תפקידים אחרים בספורט. הידיעה שהם מצולמים וחשופים לעין מחייבת את הספורטאים לנהוג בצורה ראויה כדי ליצור לעצמם תדמית חיובית. בגלל החשיפה בטלוויזיה החלו ספורטאי צמרת לשפר את כושר הביטוי שלהם בקורסי הדרכה מיוחדים, ולקבל ייעוץ מקצועי לגבי הופעתם החיצונית כדי  "להופיע טוב", למשוך תשומת לב של חברות מסחריות, ולזכות בחוזי פרסום שמנים.

יש גם חסרונות לקשר בין ספורט וטלוויזיה. עומס רב מדי של שידורים מוריד לעיתים את הרמה, ועלול לעיתים לגרום לשובע ולבריחת צופים. העלייה המסחררת וחסרת ההיגיון לעיתים במחירי זכות השידור הספורטיבי כבר הובילה לא פעם לפשיטות רגל בשל אי היכולת להחזיר את ההשקעות היקרות. בנוסף לזה, הרדיפה אחרי רייטינג גבוה מובילה להדגשת יתר של סממנים מושכי קהל כמו תוקפנות ואלימות בשידורים, על חשבון אלמנטים חינוכיים, מקצועיים וספורטיביים (ויינגרטן, 2003). הרצון להרוויח כמה שיותר כסף משידורי הספורט גורם להפסקות רבות וארוכות מדי לשידורי פרסומות, ופוגע בשטף השידורים וביופי שלהם. לעיתים הוא אפילו פוגע באיכות המשחק ובבריאותם של השחקנים. בשל דרישות של גורמי שידור, נאלצות קבוצות לשחק במרווחי זמן לא פשוטים ובשעות לא אידיאליות. למשל, משחקי כדורגל בליגות אירופיות משוחקים בשעות הצהריים החמות, רק כדי שיוכלו להיות משודרים במזרח הרחוק, בגלל הבדלי השעות בין האזורים. היטיב לנסח זאת מאמן הכדורגל הסקוטי, אלכס פרגוסון, שטען ש"כשלוחצים יד לשטן, אסור להתלונן". 

צפייה בזמן אמת לעומת צפייה נדחית: המקרה הישראלי

המחקר הנוכחי, כפי שיובא להלן, מצטרף לקורפוס הולך וגובר אשר מתמקד בתקשורת הספורט כז'אנר תקשורתי עצמאי, בעל מאפיינים ייחודיים והשפעה עצומה על החברה כולה. באמצעות ראיונות עומק עם אוהדי ספורט, ביקשנו להתחקות אחר סירובם של אוהדי ספורט לדחות סיפוקים, והתעקשותם לצפות בשידורי הספורט בזמן אמת בלבד, מה שמכונה שידור לינארי. במילים אחרות, מטרתו של המחקר הייתה להבין מדוע, בניגוד לכל הז'אנרים האחרים, כולל חדשות, אוהדי הספורט מסרבים לצפות במשחקים בצפייה נדחית, שלא בזמן אמת. ניתוח הראיונות יאפשר, לטענתנו, להבין טוב יותר את אהדת הספורט ותפקידה של התקשורת כגורם מתווך.

המדגם כלל 30 אוהדי ספורט ישראלים, כולם גברים יהודים בין הגילאים 24 ל-39, שנדגמו באמצעות טכניקת כדור שלג (חבר מביא חבר). לצורך המחקר הנוכחי, אוהדי ספורט נבחרו כמי שמגדירים את עצמם כאוהדי ספורט, צופים בקביעות בלפחות משחק אחד בשבוע (בטלוויזיה או באמצעי אחר) וקוראים על בסיס יומי מדורי ספורט (בעיתון או באינטרנט). כל המרואיינים שיתפו פעולה, ואף אחד מהם לא סירב לענות על אחת או כמה מהשאלות. השאלות התייחסו להרגלי הצפייה של האוהדים וכמובן לאפשרות שייצפו במשחקים לא בזמן אמת.

ממצאי המחקר העלו שלוש תֶמות עיקריות שיוצגו להלן: התפיסה של הספורט כפרקטיקה דתית, קרבה אינטימית הדומה לברית זוגית, והאמונה בדבר יכולתו של הצופה להשפיע על המשחק.

הספורט כפרקטיקה דתית

ממצאי המחקר הצביעו על הסברים מגוונים לתופעה. חלקם מתמקדים בהקשר החברתי של הספורט, ואחרים בהיבטים ובחוויות אישיות של האוהדים. ההסבר המרכזי לסירובם של אוהדי הספורט לצפייה נדחית קשור לאימוץ פרקטיקות דתיות, המכוונות את אוהדי הספורט להתגייסות המונית לשם קיום טקס הצפייה, במקביל להמוני חברי הקהילה האחרים. אוהדי הספורט מרגישים מחויבים לכללי הקהילה, ולכן אינם מרשים לעצמם לחרוג ממסגרות הזמנים של הטקסים הקהילתיים. בדומה לאדם מאמין אשר מתחיל את התפילה, החג או הצום במועדים מוגדרים וברורים, אוהדי הספורט רואים את עצמם מחויבים ללוחות הזמנים הספורטיביים, גם כאשר אלו דורשים מהם הקרבה. ולהלן ציטוטים מן הראיונות המדגימים זאת:

"כמו שאתה מרגיש מחויבות למדינה שלך, להבדיל, כן, אתה מרגיש מחויבות לקבוצה שלך, לעודד אותה. אין מצב שרק אני לא אראה ואדע מה עם הקבוצה. אתה יודע שעוד רגע כולם ידברו על זה. מה, אני לא אהיה חלק מהסיפור?"

"איזה מצחיק אתה. זה לא חשוב אם אתה פיזית לבד. אולי בעצם כן. נכון. כמעט תמיד עדיף ביחד, אבל גם כשאני לבד אני לא ממש לבד. יש תמיד עם מי להסתמס. כולנו בסירה הזאת. תאר לך שאני מקבל הודעה על משחק שעוד לא ראיתי. זה כמו לראות תמונות מטיול שלא היית בו בכלל".

"זה סוג של חיבור ללא תנאים. אנחנו יודעים שמה שלא יהיה, יש משחק. זה העוגן המשמעותי בלו"ז של כולנו. אתה בטח שואל את עצמך מה יקרה אם מישהו לא יראה את השידור של המשחק? זה פשוט לא יהיה רציני. אני לא מאמין שיש אוהד אמיתי שירשה לעצמו לא לדעת בכלל מה קורה".

"עבדתי בנגרייה בתור עוזר נגר והוא [הנגר] שחרר אותנו כבר אחרי שהתחיל המשחק... ואמרתי בוא הנה זה דבר שקורה פעם בארבע שנים, אתה מחכה לזה כל כך הרבה ובסוף אתה מפספס את כל הטקס של הפתיחה וזה משהו שממש מבאס. נראה לך שהתחלתי לראות מהתחלה. ממש. הצטרפתי לחבר'ה. מה הטעם לראות את מה שכולם כבר ראו".

"איזה עיסוק יכול להיות כל כך חשוב שאפספס חצי שעה מהמשחק. אבל גם אם פספסתי חצי שעה אני אתחיל לראות מאיפה שאני רואה... אני לא אראה אותו מההתחלה, אני לא אראה שידור חוזר ולא אקליט משחק כדורגל. אין לזה שום ערך לראות את זה בהקלטה. אני לא יכול לראות את זה אחרי כולם. זה יגרום לי להרגיש חוסר. של מה קרה, מה היה, איך היה. זה הקטע של הספורט. כולם ביחד".

אוהדי הספורט למעשה מנהלים דיאלוג מתמיד עם הקבוצה ובעיקר עם שאר אוהדיה. בשונה מאירועי תרבות אחרים, אוהדי ספורט הם חלק בלתי נפרד מהאירוע (בן-פורת, 2007). הצפייה בשידורי הספורט, לפיכך, משולה לתפילה המונית אליה שותפים כל חברי הקהילה. היעדרות מהתפילה משמעותה התנתקות מהקהילה, מצב שממנו מבקשים אוהדי הספורט להימנע כמעט בכל מחיר. במובן הזה מתחברים הממצאים לתפיסות הקלאסיות שמשוות את הספורט לדת (Novak, 1994) וככזה, אין זה מפתיע כי מאמיניו נרתעים משינויים שעלולים לפרק את תחושת השייכות. 

במילים אחרות, האחדות הקהילתית בבסיס אירועי הספורט חזקה במיוחד (Cooper & Tang, 2012). ולכן, הספורט, שאמנם נתפס כסוכן מרכזי לקידום טכנולוגיות תקשורתיות (HD ו- D3 למשל), הופך לפתע למוסד שמרני כאשר הטכנולוגיה מאיימת על לכידותה של הקהילה.

זוגיות עמוקה ואינטימית

מעבר לכך ניתן לזהות יחסים של קרבה, ממש אינטימית, בין אוהדי הספורט וקבוצתם. הרגשות העזים שחווים אוהדים תועדו היטב במחקר (Elias & Dunning, 1986), אך מעניין שרבים מתוכם הגדירו את זיקתם לקבוצה במונחים של זוגיות עמוקה ואינטימית. המחויבות לקבוצה הוצגה על ידי האוהדים כמרכיב מרכזי בחייהם. הם לא ינטשו את אהבתם, כלומר הקבוצה, גם ברגעיה הקשים. על כן תפסו אוהדים רבים את היעדרותם מהמסך בזמן השידור ממש כבגידה. יש אפילו שהסבירו את נוכחותם האדוקה מול המסכים בזמן השידור כאמצעי להשקיט את המצפון על כך שלא הגיעו למגרש לתמוך בקבוצה. כך או כך, ההנחה היא שהזוגיות מחייבת ודורשת הקרבה ופשרה שאותן מוכנים אוהדי הספורט לקיים. רובם לא מוכנים לחיות במצב שהם האחרונים לדעת מה בדיוק קורה ולכן יצפו בזמן אמת בשידור, גם אם נכנסו למשחק באיחור.

"אם אני לא רואה או מתעדכן ממש בזמן אמת במשחק זאת תחושת פספוס מטורפת. דמיין שאתה עכשיו בצבא, נשאר בשבת ולא יכול לצאת הביתה, למרות שתכננת לבלות סוף שבוע מושלם עם חברה שלך. ואז בדיוק הודיעו לך שאתה נשאר בשבת ולא יוצא לשום מקום. אז זאת בערך התחושה. אבל פי אלף יותר גרוע".

"לפעמים כשאתה אוהב מישהו, נגיד אשתך, אתה צריך לאהוב אותה גם ברגעים הפחות טובים, ברגעים הקשים. להיות איתה ולתמוך בה. ככה זה עם הקבוצה. זה גם סוג של אישה שנייה, לטוב ולרע. צריך להיות איתה גם כשמנצחים וגם כשמפסידים. הדגש בכל מקרה הוא להיות איתה. לא נוטשים".

"הריגוש של ההבקעה, של הגול, המתח לפני והמהלכים שקורים זה משהו שקשה לתאר. צריך להרגיש. איזה שחקן עולה למגרש, איזה שחקן על הספסל, את ההבעות פנים של כולם. זה לא משהו שאפשר להחמיץ. אני חייב לראות את זה כשזה קורה. היית מדמיין לא להיות בחתונה של עצמך?"

אוהדי הספורט מביעים גילויי אהבה ברורים ומוחצנים כלפי הקבוצה. הנאמנות עבורם היא ערך עליון. נאמנות זו מחייבת את האוהדים לצפות במשחק כשהוא מתרחש. אוהדים חשים בושה או אשמה על כך שלכאורה בגדו בקבוצה ולא ראו את המשחק בזמן התרחשותו. לפיכך החשיבות שבצפייה בזמן אמת הופכת משמעותית ותדחה כמעט הכול. במובנים רבים היא משמשת מעין מבחן נאמנות עבור הזוגיות.

השפעה על המשחק

התמיכה הבלתי מסויגת של אוהדי הספורט בקבוצתם נדונה רבות במחקר (Giulianotti, 2002). אוהדים משקיעים משאבים רבים ומקריבים הרבה על מנת לזכות באפשרות לתמוך בקבוצתם. התחושה שמלווה רבים מהם היא כי נוכחותם בזמן האירוע משמעותית מכיוון שביכולתם לדחוף את הקבוצה ולסייע לה. במילים אחרות, אוהדי הספורט מאמינים כי הם מסוגלים להשפיע על המשחק. ממצאי המחקר הנוכחי ממחישים כי אוהדים, גם באופן לא מודע, מאמינים כי הם עצמם משפיעים על המשחק גם כשהם לא נוכחים בו, כלומר בעת הצפייה בשידור. הביטוי המובהק לכך הוא האמונות הטפלות הרבות שמלוות את האוהדים בזמן השידור. עבור חלקם מדובר בטקס מחייב, הקשור באופן ישיר להתרחשויות על המגרש. החל ממקום ישיבה על הספה, דרך מאכלים, ועד לתנוחה הספציפית בה יראה האוהד את השידור, לעיתים אפילו עד חוסר נוחות וכאב פיזי.

"אין מצב שאראה את המשחק מוקלט. זה כמו לראות גוויה, בחייך. אני חייב לראות מה קורה כל הזמן [...] בדרך כלל אני רואה את המשחק בחדר השינה. שם יש לי אנרגיות טובות יותר. מאז שאני שם, לא זכור לי שקיבלנו בראש [הובסנו]".

"יש לי אס.אמ.אס קבוע שאני מוציא לפני תחילת משחקים. לא יודע, זה מרגיש לי שזה עובד. ברור לי שזה שטויות אבל אני עושה את זה. גם במהלך המשחק יש לי את השטויות שלי. אני למשל מסדר את השלטים של הטלוויזיה בצורה מסוימת, מעדיף לשבת בצורה מסוימת וכאלה [...] מה יש לראות אם המשחק כבר נגמר. אותי זה כבר לא מעניין".

שריקת הסיום

במשך שנים ארוכות נתפס הספורט כסוכן מרכזי לקידום ועידוד חדירתן של טכניקות וטכנולוגיות תקשורתיות. החל משידורים ישירים, דרך שימוש במסכי טלוויזיה רחבים ועד לאימוץ ממירים ומסכים HD. המחקר הנוכחי מבקש להתייחס לספורט כאל גורם שמרני אשר מונע מטכנולוגיות תקשורתיות להיכנס לשעריו ולהפר את האחדות הקהילתית שכל כך מאפיינת אותו.

בעידן טכנולוגי רב ערוצי, שבו מדורת השבט הטלוויזיונית מתפרקת למספר מדורות מקבילות, נותר הספורט ז'אנר ייחודי אשר מצליח, על בסיס קבוע, לקבץ את צופיו המרובים לנקודת זמן אחת משותפת, במונחים של אירועי מדיה (Dayan & Katz, 1994). אמת היא שיש לאוהדי הספורט שצופים במשחקים מהבית יתרונות יחסיים על פני אלו הצופים במגרש, בעיקר בעת האחרונה עם השיפורים הטכנולוגיים הרבים (Galily, 2014), אולם הצופים בבית לא ירשו לעצמם למצות את היתרונות שמציעה להם הצפייה הביתית עד תום.

התיאוריה הקלאסית של  השימושים והסיפוקים (Uses and Gratifications) התמקדה בהבנת הצרכים שממלאת התקשורת עבור צרכניה (Katz & Gurevitch, 1976). בהתייחס לממצאי המחקר הנוכחי, ניתן ללמוד כי ככל שהצרכים האינטגרטיביים גבוהים יותר, כך מתגבר הצורך לצפות במשחק בזמן אמת.

רשימת מקורות

בן-פורת, א. (2007). הו, איזו מלחמה מענגת: אוהדי כדורגל ישראלים. חיפה: פרדס.

Cooper, R. Tang, T. (2012). Gender, Sports, and New Media: Predictors of Viewing during the 2008 Beijing Olympics. Journal of Broadcasting & Electronic Media, 56, 76-77.

Dayan, D & Katz, E. (1994). Media Events: The live broadcasting of history. USA: Harvard University Press.

Douglas, T. (2012). Olympics: Media's biggest ever event? Retrieved December 15, 2014, from http://www.bbc.co.uk/news/entertainment-arts-18984628

Elias, N., & Dunning, E. (1986). Quest for excitement: Sport and leisure in the civilizing process (Vol. 288). Oxford: Blackwell.

Galily, Y. (2014). When the Medium Becomes “Well Done” Sport, Television, and Technology in the Twenty-First Century. Television & New Media, 1527476414532141.

Gantz, W., Wang, Z., Paul, B. & Potter, R. F. (2006). Sports versus all comers: Comparing TV sports fans with fans of other programming genres. Journal of Broadcasting & Electronic Media, 50 (1), 95–118.

Giulianotti, R. (2002). Supporters, followers, fans and flaneurs. Journal of sport and social issues, 26 (1), 25-46.

Katz, E. & Gurevitch, M. (1976). The secularization of leisure: Culture and communication in Israel. London: Faber.

Novak, M. (1994). The joy of sport. Maryland: Madison books.

Poulton, E. (2004). Mediated Patriot Games: The Construction and Representation of National Identities in the British Television Production of Euro 96'. International Review for the Sociology of Sport, 39 (4), 437-455.

Topic, M. D. & Coakley, J. (2010). Complicating the Relationship Between Sport and National Identity: The Case of Post-Socialist Slovenia. Sociology of Sport Journal, 27 (4), 371-389.

ד"ר יאיר גלילי הוא סוציולוג יישומי ומרצה בכיר לתקשורת וניהול במרכז הבינתחומי הרצליה, ודיקאן המכללה ע"ש זינמן במכון וינגייט לשעבר. ד"ר אילן תמיר הוא מרצה בכיר וראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים