שבע הערות על שפה, צבא ושירה

רוני סומק | 30 באוגוסט 2016
הרשימה הופיעה לראשונה באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", מדור העברית ולשונות היהודים, הוצאת כתר 2007

רוני סומק כותב על המפקד המשורר, על אברהם שלונסקי, נעם חומסקי, אפרים קישון, יונה וולך ושיר השירים

1.

"גש אלי בבקשה ללשכה" ביקש ממני המפקד לאחר ששוחחתי עם חייליו על שירה. הוא הוביל אותי  בשביל מגורף היטב. שלטים כמו "קשה באימונים - קל בקרב" גנדרו את צדי הדרך. פיו היה חתום והמבט בעיניו היה קשוח. התכוננתי לנזיפה. כמה דקות קודם הלבשתי חאקי מטפורי על שירי ברכט וחשבתי שאותו קצין לא אהב את הגרדרובה השירית שהצגתי בפני לוחמיו.

כשהגענו הוא סגר את דלת הלשכה, הישיר מבט חד לעיני ואמר:

"אלף - אהבתי מאד את השיחה שלך" (נרגעתי).

"בית - תפתח את היומן ונקבע יום מילואים נוסף" (קבענו).

"גימל - גם אני כותב שירה".

ואז, לפני שהספקתי להתאושש, הוא שלף מחברת חומה ותקע אותה בידי. הוא בדק שוב שהדלת סגורה, כאילו פחד ש"ייתפס" לירי מדי בעיני חייליו והחל מדבר אתי בשפה משוררית. הוא שלף מילים מהפנטאהוז של השפה וריהט בהן את חלל החדר. למשל, כאשר רצה להציע לי שתייה, הוא שאל: "צמאה נפשך?". עניתי לו בשפה יותר אספלטית כדי לאותת לו ש"צמאה נפשך?" כבר אינה  בהכרח הבגד היחיד של המילה שירה, אבל הוא המשיך להציף את החדר בשפה הזאת.

כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת. רב הסמל עמד שם, הצדיע ושאל: "המפקד לו"ז מסדר". המפקד ענה: "7  גג". טקס ההצדעות חזר על עצמו. ידעתי ש"לו"ז מסדר" זה מהו לוח הזמנים של המסדר, וש"7 גג" זה 7 מקסימום. כאשר הדלת נטרקה חזר המפקד למילים המצוחצחות מאד.

באותו רגע ירד לי האסימון (אגב, הצירוף "ירד לי האסימון" נדחק מעט מהשפה, ובמקומו אומרים: "עבר לי הכרטיס". אסימונים, כידוע, כבר לא משמשים את  הטלפון הציבורי). היינו שלושה אנשים בחדר ודיברנו בארבע "שפות". המפקד התחיל בשפה צבאית ("אלף, בית, גימל"), עבר לשפה משוררית ("צמאה נפשך"), רב הסמל דיבר בקודים צבאיים ("לו"ז מסדר"), ואני דיברתי בשפה שלצורך העניין נקרא לה בגובה העיניים. אף מילה לא נגעה בעגה, וכולם הבינו את כולם.

בוקר טוב עברית, רציתי להגיד באותה רגע, מה שלומך? האם את מוחמאת כששואלים בך "צמאה נפשך?", האם את מתכווצת ב"לו"ז מסדר?" או איך מרגישה בדייקנות המטפורית של "7 גג"?

2.

(אגב, עוד דף מיומן הצבא שלי: לפני כמה שנים שיבצה החיילת ממדור תרבות שתי קבוצות שבאו לשמוע אותי מדבר על שירה במסגרת "תרבות יום א'" במועדון "צוותא" בתל-אביב. היא הזמינה פרחי טייס וקבוצת נהגים מבית נבאלה. מפקד הנהגים חשש שחייליו לא יתחברו לדברים, ושחוק הכלים השלובים לא יעבוד במפגש עם הטייסים לעתיד, ולכן לפני הכניסה לאולם הוא אמר להם שיתנהגו יפה ושיזכרו שכאן זה לא סחבקיסטאן. הם הבינו ואני אהבתי את מילת הקוד: סחבקיסטאן.)

3.

נועם חומסקי, בספרו "אוטופיה לאדונים" (תרגום: דפנה רוזנבליט, הוצאת "פרדס". 2000), אומר: "כושר השפה נמצא במצב ראשוני בתחילת החיים, בדומה למערכות ביולוגיות אחרות. במהלך הילדות הוא 'צומח' מן המצב הראשוני, ומגיע למצב יציב למדי בשלב כלשהו בגדילה. זהו תהליך רכישת השפה, המכונה לעתים בשם המטעה 'לימוד שפה'. אין כנראה דמיון רב בין תהליך זה לבין 'לימוד'. נראה שההתפתחות נבלמת לפני הבגרות המינית, לדעת חוקרים אחדים כבר בגיל שש או שמונה. לאחר שהמערכת מתייצבת, מתחוללים עדיין שינויים, אך כנראה רק בשולי התהליך: רכישת מילים חדשות, מוסכמות חברתיות של שימוש בשפה וכן הלאה. איברים אחרים מתפתחים בדרך דומה לגמרי".

חומסקי,  כחשמלאי של השפה, לא משאיר אפשרויות רבות לתקן את הקצר שלא תוקן בזמן אמת, כלומר, עד הבגרות המינית. כל ניסיון לתיקון שיבוא אחר כך יהיה כבר מלאכותי. ולמרות זאת יש קסם רב במלאכותיות הזאת, בעיקר במדינה רב תרבותית כישראל.

אפרים קישון כתב בימי ראשית המדינה כי "ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה ילדים מלמדים את אמא שלהם את שפת האם". הייתי בסרט הזה, ובשנות החמישים הבאתי מהרחוב מילים שהורי לא למדו או שמעו באולפן. מזלם הגדול של הורי שבין העברית לערבית (שפת האם של הורי) שררה ברית ערים תאומות. והשאלה: האם ההבחנה של קישון נכונה גם היום, בימיה הראשונים של המאה ה-21? נראה לי, שיש לעדכן אותה ולהגיד שישראל היום היא עוד בית בכפר הגלובלי הקרוי עולם, שבו מלמדים ילדים את אימא שלהם את שפת האם. אבל איזה אם? m.t.v..

אני, כמובן, לא שמח לחשוב על זה. אני לא נהנה לשמוע את הקריין ברדיו נפרד ממאזיניו ב"יאללה, להתראות, ביי". אבל אני גם לא עובר לתחנה אחרת.

4.

"העברית", כתבה יונה וולך באחד משיריה, "היא אישה מתרחצת". היא ידעה לסבן את המילים ביד קשה וביד רכה. המילון הפואטי שלה היה מגדל בבל שדיבר בכל השפות, ויצר מהבליל שפה חדשה. באותו שיר היא כתבה גם ש"עברית היא סקסמניאקית", ובמרחק כמה שורות ש"עברית היא בת-שבע נקייה". אלכימיה? כן, אלכימיה.

5.

אברהם שלונסקי הציע ל" "to be or not to be  ההמלטי את "להיות או לא להיות". יונתן רטוש הציע " יהי או בל יהי". מי צודק? שלונסקי מדבר, רטוש מדייק בגיור הצליל האנגלי. אם הייתי במאי הייתי לוקח לבמה את שלונסקי. כשאני קורא את הטקסט השייקספירי אני שומע את רטוש.

6.

ברור גם שיש דינמיקה של שפה. המילה "שח-רחוק" לא התאזרחה בעברית כיוון שקל יותר להגיד "אתמול טלפנתי לאמי", מאשר "אתמול שח-רחקתי לאמי". ויש עוד דוגמאות.

מצד אחר, אני אשא את השלט הגדול ביותר בהפגנה מול המילה המעליבה "כוּסית".

ובאותו הצד, אני מנסה להאמין שהצירוף הסלנגי "אני חולה עליך" מתכתב עם  "מה תגידו לו, שחולת אהבה אני" (שיר השירים, ה' 8), ש"אני מת עליה" מתכתב עם "...כי עזה כמות אהבה..." (שיר השירים, ח' 6), ש"אני דלוק עליך" וש"אני שרוף עליך" מתכתבים עם "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים, ה' 7).

אולי הלכתי רחוק מדי.

7.

ובקשר לשפת השירה. משורר ערבי, למשל, יכול לקנות פרח בערבית מדוברת ולכתוב עליו שיר בערבית ספרותית. אני קונה וכותב את אותו הפרח כמעט באותה שפה, אולי כיוון שאני יודע שהעברית  היא קרוסלה בלונה-פארק רב יופי. אם ישפטו אותי על כך אני אבקש שינכו לי שליש על התנהגות טובה. בבית המשפט אני אצטט את השיר הבא:

בלאדי מרי

וְהַשִּׁירָה הִיא נַעֲרַת פּוֹשְׁעִים

בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל מְכוֹנִית אָמֵרִיקָנִית.

עֵינֶיהָ לְחוּצוֹת כְּהֶדֶק וְאֶקְדַּח שְׂעָרָהּ יוֹרֶה

כַּדּוּרֵי בְּלוֹנְד הַגּוֹלְשִׁים לְצַוָּארָהּ.

נַגִּיד שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ מֶרִי, בְּלַאדִי מֶרִי,

וּמִפִּיהָ נִסְחָטוֹת הַמִּלִּים כְּמוֹ מִיץ מִבֶּטֶן הָעַגְבָנִיָּה

שֶׁקֹּדֶם חָתְכוּ לָהּ אֶת הַצּוּרָה

עַל צַלַּחַת הַסָּלָט.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁדִּקְדּוּק הוּא הַמִּשְׁטָרָה שֶׁל הַשָּׂפָה

וְאַנְטֶנַת הֶעָגִיל שֶׁעַל אָזְנָהּ

מְזַהָה מֵרָחוֹק אֶת הַסִּירֶנָה.

הַהֶגֶה יָסִיט אֶת הַמְּכוֹנִית מִסִּימָן שְׁאֵלָה

לִנְקֻדָּה

וְהִיא תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת

וְתַעֲמֹד בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ כְּמֵטָפוֹרָה לַמִּלָּה

זוֹנָה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים