גלעד פדבה

גלעד פדבה | 01 בספטמבר 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

גלעד פדבה כותב על מאצ'ואיזם מתבכיין, עדתיות מגדרית ונשיות גברית ב"ארץ נהדרת"

הגברים ודגמי הגבריות המופיעים בתוכנית המערכונים הישראלית המצליחה "ארץ נהדרת", משעשעים, צבעוניים, מוגזמים, מוקצנים וגסים כפי שהם, אינם מנותקים מהשיח המגדרי הכוחני המאפיין במידה רבה את החברה הישראלית, ומהסכסוכים הלאומיים, העדתיים, המעמדיים, המגדריים והסקסואליים המאפיינים אותה. מאמר זה מבקש לבדוק כיצד הגברים של "ארץ נהדרת" משקפים שלל זהויות גבריות נפוצות ובו בזמן, מעמתים את החברה הישראלית עם מגוון פערים וכשלים חברתיים תוך הצבת מראה ביקורתית מולה ומול פניהם של הצופים המשועשעים ודעותיהם הקדומות.

"ארץ נהדרת" היא אחת מתוכניות ההומור הוותיקות ביותר בטלוויזיה בישראל. התוכנית, המשודרת בערוץ 2 מטעם זכיינית השידור קשת החל משלהי 2003, בנויה במתכונת של מהדורת חדשות פיקטיבית, בהגשתו של אייל קיציס, תוך שילוב בין מבזקי חדשות, דיווחים מהשטח, ראיונות עם אורחים באולפן, עימותים בין מרואיינים, שקופיות משעשעות, משאלי רחוב היתוליים ושלל בדיחות מילוליות, גרפיות וחזותיות.

השימוש הסאטירי בסוגה חדשותית מאפשר ל"ארץ נהדרת" לגעת במבנה הכוחות בחברה, בפוליטיקה ובמגוון תפקידים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, ותואם מבנה עלילתי לא מוגדר המאפיין סאטירה. "בדומה לחדשות, שהן סוגה מוכרת ונצפית, שמסמלת יותר מכול את חוויות התיווך של המציאות החברתית-פוליטית, מאפשרת גם הסאטירה להגיב על הכאן ועכשיו", טוענות ענת פירסט ושרון רמר-ביאל (2007), "אולם בשונה מהחדשות, היא מציעה נקודת מבט מעוותת על אותה מציאות, שהקהל מוכן לקבלה בברכה" (עמ' 28).

סטיב ניל ופרנק קרוטניק (1990) מדגישים כי קומדיה, ככלל, פועלת בתוך "המפתיע, הבלתי הולם, הבלתי סביר והחורג, הטרנסגרסיבי, על מנת לגרום לנו לצחוק" (עמ' 3). הם מסבירים כי רגעים של הקומדיה הטלוויזיונית קשורים להיפרדות מנורמה, בין אם מדובר בנורמה של פעולה, התנהגות הולמת, לבוש קונבנציונלי, או תכונות סטריאוטיפיות" (עמ' 67). באופן ספציפי, רוברט האנקה (1998) מסביר שהלעג לגבריות בתוכניות טלוויזיה הומוריסטיות מוביל לייצוג הגברים בו בזמן כאובייקטים של צחוק וכסובייקטים הנעים בין עמדות סובייקט 'ישנות' ו'חדשות'.

נהג מונית גרוטסקי כבן חורין וכהומו וולגאריס

אחת הדמויות הגבריות הקומיות הפופולריות ביותר ב"ארץ נהדרת", בעשור השני של שנות ה-2000, היא דמותו של נהג המונית אשר בן-חורין (בגילומו של יובל סמו) המסומן כגבר מהסוג הישן, הממוקם בחברה המודרנית החדשה. נהג זה לבוש מעיל ספורטיבי, חולצה קצרה, פאה עם פוני, מרכיב משקפי שמש גדולים. הוא מדבר במבטא מזרחי מודגש ואינו חדל ללעוס מסטיק. המערכונים בכיכובו ממחזרים באופן גרוטסקי מגוון סטיגמות נפוצות לגבי נהגי מוניות, כגון נטייה להשתמטות מתשלום מס ("אתה צריך מונה או מחיר מופקע?"), נהיגה אגרסיבית ("אני מזדהה מאוד עם רוכבי האופניים... אני הורדתי לפחות איזה שלושה-ארבעה רוכבי אופניים"), זילות של נשים ("לפני שבוע אשתי נדרסה. בטעות. שמתי רוורס. מאיפה אני יודע שאת עומדת מאחורה?"), חוסר אחריות (אשר לוגם וודקה לימון באמצע הנהיגה ואף מציע לנוסע לטעום מהמשקה), נהיגה פרועה ("שים קסדה", הוא מושיט קסדה ללקוח שבמושב האחורי, "אם חס וחלילה תהיה תאונה") ופראיות בלתי נשלטת ("אני נוהג כבר מגיל שבע").

גסות הרוח, המיזוגֶניות (שנאת הנשים) והמאצ'ואיזם המתבכיין של אשר הם הכוח המניע דמות זו והם שעומדים בבסיסם של המצבים המשעשעים שבהם הוא מככב. האנקה (1998) משתמש במונח "הומו וולגאריס אנונימוס" על מנת לתאר קריקטורה טלוויזיונית אופיינית של הבחור המאצ'ו: "הסגנון המילולי שלו, בעבודה ובבית, הנו חסר טקט; השקפותיו שוביניסטיות; תגובותיו אינטנסיביות ומעידות על כך שבראש ובראשונה הוא שקוע בעצמו" (עמ' 84).

השעתוק של ה"הומו וולגאריס אנונימוס" נשען על ההנחה שגברים מסוימים יעדיפו לא להכיר בשוביניזם שלהם ולא להצרין מחדש את משמעות הגבריות שלהם. זאת מאחר שהרהור עצמי ביקורתי לגבי צורת גבריותם נתפס בעיניהם כוויתור על זכויות יתר שלהם כגבריות, "כולל נטייתם להונאה, לגאוות יתר, להתנהגות אנוכית ולהתעלמות מרגשותיהן של נשים ומהדברים המטרידים אותן" (שם, עמ' 86).

לפיכך, אין זה מפתיע שהתכונה המאפיינת ביותר את דמותו של נהג מונית ישראלי בדיוני זה היא יחסו הגס והמתנשא כלפי חני אשתו. אשר אינו עומד בחובותיו המשפחתיות והאבהיות ושוכח, למשל, לאסוף את בנו אבישי מהגן. בקומדיות מצבים מסוג 'המאצ'ו הנלעג' ('mock-macho'), הגבריות, באמצעות ייצוג פרודי שלה, הופכת לנראית לעין, מה שמאפשר להציב אותה בסימן שאלה. כך הגבריות נתפסת כספקטקל קומי. "באופן פרודי", מסביר האנקה (1998), "קומדיות מצבים מסוג 'המאצ'ו הנלעג' רומזות שהגבריות היא מופע או פעולה שפעם נפגשו עם הנורמה ההגמונית, אך כעת אינן מצליחות להתחבר אליה" (עמ' 90).

 שני מאצ'ואים עד כדי גיחוך אף מככבים במערכוני "משפחת פילוס" ב"ארץ נהדרת", המציגים שני זוגות שנוהגים לבלות יחד בצפייה בטלוויזיה ובטיולים ובבילויים ברחבי הארץ ובחו"ל. ההתנגשות בין מנהגיהם העממיים הגסים של הפילוסים ובין נציגי קבוצות אחרות, גורמת לרוב המצבים הקומיים שהם (והצופים) חווים. כאשר משפחת פילוס מגיעה לצימר בצפון הארץ, למשל, היא נתקלת בצמד מארחים אשכנזים רוחניים ושקטים. הגברים המומים מכך שאין בחדר שלהם טלוויזיה, טלפון או עיתונים. בהמשך, הגברים המשועממים מצליחים להוציא במרמה מכשיר טלוויזיה מביתם של בעלי הצימר התמימים כדי לצפות במשחק כדורגל נחשק ולתדהמת מארחיהם הרוחניים, האורחים אף מפרקים את הדלת של בקתת האירוח כדי להבעיר אש לחימום.

הבדלים קיצוניים אלה בין גבריותם המחוספסת של האורחים ובין גבריותו המעודנת של המארח עומדים בבסיס הקונפליקטים המייצרים סיטואציות הומוריסטיות. ר"ו קונל (2009) מסבירה שבכל זמן נתון, התרבות המקומית מפארת ומרוממת צורה אחת של גבריות. בה בעת, אותה תרבות דוחקת מפניה את סוגי הגבריות האחרים. כלומר, קבוצה מסוימת של גברים מכוננת את עצמה כהגמוניה תרבותית, תובעת לעצמה עמדת מפתח בחיי החברה ובדרך כלל מצליחה לשמר את עמדת הכוח שלה לאורך זמן. לפיכך, קונל מצביעה על קיומה של גבריות הגמונית. גבריות זו הנה מקבץ של פרקטיקות מגדריות, שבעזרתן היא מנסה להצדיק את בכירותה ואת שליטתה על כלל הגברים.

באופן ספציפי, גברים כמו אלה המככבים ב"משפחת פילוס" משתייכים למעמדות מוחלשים, לאחר שהסדר החברתי הקפיטליסטי דחק אותם לשוליים. קונל מכנה זאת "גבריות של הידחקות לשוליים" ומסבירה כי המשתייכים לסוג גבריות זה, לוקחים את רעיונות של הגבריות ההגמונית ומעבדים אותם מחדש לפי ההקשר החברתי הספציפי שלהם. העוני והנחשלות של אותם גברים מייצר מעין "גבריות של מחאה". ביטויי המחאה הילדותיים-משהו במערכון הצימר כוללים, בין השאר, עלייה על המיטה בלי לחלוץ נעליים, הוצאת רכוש ללא רשות מבית המארחים ואף עקירת דלת ממקומה. על אף שגברים שנדחקו לשוליים, כמו הפילוסים, בזים לגבריות הבורגנית ההגמונית (לימודים-השכלה-קריירה), הם בוחרים דווקא להקצין את ערכי הגבריות ההגמונית ולייסד גבריות כוחנית, מוחצנת, גסה, קולנית ואלימה במיוחד. במילים אחרות, במקום לערער על ההנגדה הבורגנית השמרנית בין סוגי גבריות שונים, ואולי אף להציע גבריות מעודנת ו"נשית", הפילוסים מקפידים להקצין את גבריותם באופן מטורזן, פושטקי, "גבר-גבר" ו"ערסי" למדי.

גברים מזרחים כהומואים נשיים צבעוניים

מקרה מורכב יותר של התנגשות בין הגבריות ההגמונית ובין גבריות אלטרנטיבית הוא מערכוני "לירד ולארד", בכיכובו של צמד הומואים מזרחים נשיים (בגילומם של אלי פיניש ומריאנו אידלמן), כלומר, דמויות המהוות מיעוט תרבותי מבחינה אתנית, מגדרית וסקסואלית. באופן סטריאוטיפי למדי, לירד ולארד לובשים גופיות צבעוניות החושפות שרירים ושרשראות ופונים זה לזה בלשון נקבה בטון דיבור נשי תוך כדי מחוות גוף מוגזמות. בחלק מהמערכונים הם מופיעים בבגד גוף אדום צמוד, או בשמלות צבעוניות ונוצצות של דראג קווינס. כשהם מבקרים במשרד הפנים על-מנת להנפיק תעודת זהות חדשה במקום זו שאבדה להם, למשל, הם פונים אל הפקיד בחולצה המכופתרת בלשון נקבה, כשהם מתנים באוזניו את תלאותיהם: "תראי, איפה לא חיפשנו. אצל זהבה גבות, בשירותים של ה'ביף', במספרה של הנרי אורקבי, אפילו על הרצפה בשיעור קבלית אצל הרבנית".

הפקיד מבקש לרשום 'איבד את תעודת הזהות' ולירד מוסיף: "ואת הכבוד שלה [היא איבדה] לפני שנתיים בקפריסין". לארד מחזיר מכה: "מי שמדברת, יא פחונית. את הרגת את איביזה". לירד לא מוותר: "חמודִיזָה, את הפלת את כל יוון". לארד  אף מכנה את חברו "קומקומית" וכשהשניים נכונים סוף-סוף למלא את השאלון, לירד תוהה בקול: "בסעיף 'מין' צריך לפרט הכל?"  לארד מתנגד לכך: "לא נראה לי, אלא אם כן יש לכם עוד שבועיים לשמוע". כשהפקיד מודיע לו שעליו להצטלם, לארד מכווץ שפתיים באופן נשי ומכריז: "כן, הרבה אומרים לי". בהמשך המערכון, הוא מציג בפני הפקיד תמונות שבהן הוא מאופר והפקיד מסרב לקבל אותן. אחר-כך הוא מציג בפני הרשויות תמונות בהן הוא חושף את שריריו ומתקשה להשלים עם סירובו של הפקיד להשתמש בהן: "מה זאת אומרת, הפספורט זה רק פרצוף?", הוא מתקומם, "אז בשביל מה אני עובדת בג'ים אם לא רואים ת'בודי?"

דמויותיהם של לירד ולארד הנן דמויות קאמפיות (תיאטרליות, צבעוניות, נשיות, הומואיות ומשעשעות) הממוקמות בתוכנית טלוויזיה מיינסטרימית בטלוויזיה מסחרית, הפונה, בראש ובראשונה, אל קהל הרוב ההטרוסקסואלי. האטון הייז (2003) טוען כי ייצוגים קאמפיים של הומואים בתוך המיינסטרים הטלוויזיוני הנם בעייתיים מאחר שהם מבטאים את הסטריאוטיפ העתיק של ההומו כליצן החצר, יצור נשי מוזר שהתפקיד שלו קודם כל לשרת, לענג ולשעשע את הסטרייטים. באופן מגוחך למדי, גברים הומואים מזרחיים נשיים מוצגים במערכוני "לירד ולארד" כחומרניים, ביצ'יים, תאבי שליטה על סביבתם, בלתי-אינטליגנטים, טרודים ללא הרף במחשבות מיניות ומחליפים ביניהם בדיחות רדודות טיפשיות. לכאורה, זהו המחיר הנדרש מהומואים (בגילומם של שני שחקנים סטרייטים) תמורת הכללתם בסדרת מערכונים בטלוויזיה המיינסטרימית: ציות לתבנית המשפילה של ההומו הנשי הסטריאוטיפי המבדח, לו נדרשו גם "אבותיהם הרוחניים" של לירד ולארד, צמד הרקדנים "אקטיבי" ו"פסיבי", שפיזזו בעבר עירומים למחצה ומלווים בתנועות נשיות מודגשות את הופעתה של הזמרת הבדיונית מאיה בומבילה בעונות הראשונות של "ארץ נהדרת".

מאידך, פרשנות קווירית נגדית עשויה לחגוג את הנראות ההומואית הנשית בכלל, ונראות (נדירה יחסית) זו של הומואים מזרחיים על מסך הטלוויזיה בישראל. זו מצטרפת לייצוגים של הומואים נשיים מזרחים ודראג קווינס ממוצא מזרחי בסדרות מעטות למדי, כמו "ג'וני", "אחד העם 1" ו"אחד העם 101". דקות המסך המוקדשות לצמד לירד ולארד מאפשרות נוכחות סמלית חיונית להומואים שאינם מתביישים בהומואִיוּתם, בנשיותם ובמזרחיותם, כמו גם בתרבות המועדונים הלא-אינטלקטואלית ואף גאים בהיותם שריריים, מעוצבים, מטופחים ומסוגננים באופן אוחצ'י (הומואי נשי) גלוי בלי להשתעבד לאיזושהי מסיכה ייצוגית גברית.

מבחינה זו, ניתן לזהות במערכוני "לירד ולארד", כמו גם בקומדיית-המצבים "ג'וני" משנות ה-2000 המוקדמות, התנגדות מסוימת למנגנוני האכיפה התרבותיים של התקינות הפוליטית, והתרסה נגד מנגנוני ההכפשה והביזוי האתני, המגדרי, הסקסואלי והחברתי בתרבות הישראלית מרובת הניגודים (פדבה 2012).

לימור שיפמן (2008) טוענת שהגיבור הקומי בטקסטים טלוויזיוניים הינו בעל פוטנציאל לפוליסמיוּת אידיאולוגית מפני שהקהל צוחק בה בעת אתו ועליו. אף על פי שהפוליסמיוּת היא נתון קבוע של הדמויות ב"קנון הקומי" הישראלי, שיפמן טוענת כי לאורך השנים, ניתן להבחין ברב-משמעיות הולכת וגדלה בדמויות המזרחיות הטלוויזיוניות (עמ' 211). לפיכך, ניתן לטעון כי במקום לנסות להיטמע אל המיינסטרים הפנים-קהילתי והחוץ-קהילתי, הצמד לירד ולארד מבטא בגאווה זהות הומואית ייחודית ומקורית, שמסרבת להיכנע לתכתיבים הסטרייטים ומדגישה את היותה "אחרת", אירונית, משחקית וצבעונית.

 לפי פרשנות אלטרנטיבית זו, לירד ולארד הן לא בהכרח דמויות המציבות את הקהילה ההומואית באור מגוחך, אלא מפגינות הומור עצמי בריא המעיד על הביטחון ההולך וגדל של הקהילה הגאה שמסוגלת להכיל ולעכל ביקורת עצמית משעשעת ומשועשעת. אף כי נראה שיוצרי המערכון בקיאים בשפתם ובגינוניהם של הומואים נשיים בתל-אביב, קהל היעד המיידי והעיקרי של מערכוני "לירד ולארד" אינו הקהילה הגאה אלא הרוב הסטרייטי שחלק ניכר ממנו שמרני למדי. בעיניים הומופוביות, צמד מאנפף ומעכס זה הוא קריקטורה שאינה מעוררת כבוד או הערכה כלשהם כלפי המוצגים בה.

פראנויה יהודית גברית מול גבריות ערבית מתרפסת

ייצוג בעייתי נוסף של גבריות "אחרת", לא במישור הסקסואלי אלא במישור האתני, הוא דמות המלצר הערבי, או ליתר דיוק שלושת המלצרים הערבים העונים כולם לשם "חמודי", לובשים מכנסי גברדין שחורים וחולצות לבנות מעומלנות ועטורי שפמים מטופחים ומפגינים הכנסת אורחים מוגזמת כלפי משפחה ישראלית פרנואידית שבאה לסעוד אצלם. הגבר הישראלי חש צורך לפברק את עברו הצבאי ולהציג את עצמו כלוחם גולני לשעבר, על אף ששירת כמחסנאי במחנה צריפין, ורעייתו היהודייה חוששת שמא השקר ייחשף ו"ישחטו אותנו". כאשר נשמעים קולות פיצוצים, מתברר כי מקורם בתהלוכה של המלצרים החובשים כובעי ליצנים ונושאים בידיהם עוגות עם זיקוקין דינור בוערים כשהם שרים "יומולדת שמח" (בגרסה הערבית: "סנאחילווה" כלומר: שנה מתוקה).

 המלצרים יוצאים מגדרם כדי להנעים את שהותם של האורחים היהודים. כשהזוג מזמין מיני משקאות ומזונות, רב-המלצרים אומר: "לא חבל? קחו קנקן, ייצא לכם יותר זול". בסערת החיסכון, מוגשים לשולחן לא רק קנקן לימונדה אלא גם קנקן טחינה וקנקן צ'יפס... בהתלהבותם לרצות את האורחים, המלצרים אף גורמים למהומה רבתי במגזר הערבי כולו (המערכון נקטע לטובת צילומים תיעודיים של שוטרים דולקים בעקבות צעירים ערבים כשברקע דיווח על "מהומות בעיר הצפונית"). כתוצאה מהמהומות, המסעדה ריקה מאורחים אך רב-המלצרים בכל זאת מצווה על עובדיו להכין שולחן לסועדים הנעדרים.

 מחד, מערכון זה מציג באור מגוחך הן את הפראנויה של הגבר הישראלי והן את עודף תודעת השירות של הגברים הערבים, תוך הצגת שני הצדדים באופן אבסורדי. מאידך, מערכון זה משעתק את התבנית האוריינטליסטית הנפוצה, הרואה באנשי המזרח משרתים, בראש ובראשונה, של אנשי המערב בעלי הפריבילגיות. גם אם עצם קיומה של קבוצה בתוכנית סאטירה מעיד על היותה חלק של הקולקטיב הישראלי או על הפיכתה לכזאת, לא בטוח כי גודש הסטריאוטיפים אכן מפרק את הסטריאוטיפ עצמו. בניגוד לטענתם של אלי אברהם, ענת פירסט ונועה אלפנט-לפלר (2004) שגודש סטריאוטיפים במסגרת הסאטירית אינו מחליש את קבוצות המיעוט אלא דווקא מפרק את כוחה של קבוצת הרוב, הרי שההתייחסות ההיררכית והבינארית כלפי הגברים היהודים והערבים במערכון זה אינה מפרקת את כוחה של קבוצת הרוב היהודית כמקבלת שירות.

 מערכון היפר-סטריאוטיפי זה אף תורם להחלשתה של קבוצת המיעוט הערבי מאחר שהוא משעתק באופן אוריינטליסטי את דמות היליד הסטריאוטיפי המתאמץ בכל מאודו לרצות את אדונו הלבן ואינו חדל להתרפס בפניו. כפי שמסביר אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" ([1978] 2000), האוריינטליזם רואה את האוריינט כמשהו  שקיומו לא רק מוצג בשביל המערב, "אלא גם נשאר קבוע בזמן ובמקום בשבילו" (עמ' 101). שבירת החוקים הפרועה לכאורה במערכון הביקור במסעדת "עלי חמודי" לא בהכרח שוברת את כל החוקים, לא בהכרח שוברת אותם באופן מוחלט ולא בהכרח מנותקת מתפיסות מסורתיות ודעות קדומות. ניתן לראות בגרוטסקה זו השתוללות אינסטרומנטלית המאפשרת פורקן שאינו חסר גבולות כי אם תָּחוּם בתוך מסגרת שגבולותיה האידיאולוגיים נותרים קשיחים למדי.

נשים "גבריות" כסטיגמה פוליטית, עדתית וסקסואלית

גרוטסקה מוגבלת או "ממושמעת" נוספת מתבטאת באופן הייצוג של נשים גבריות בתוכנית "ארץ נהדרת". נשים גרוטסקיות פיקטיביות כמו לובה הקופאית ורוחייל בריר-חסד המתנחלת, כמו גם דמויות המחקות את הזמרת מרגלית (מרגול) צנעני ואת הפוליטיקאית ח"כ מירי רגב, מוצגות כבעלות תכונות גבריות סטריאוטיפיות: עוצמתיות, כוחנות, גחמנות, עקשנות, וכחנות, בוטות, התפרעות, ניכור, אלימות, בריונות, דוגמטיות, תחרותיות, שוביניזם, חוצפה והתנשאות.

לובה (בגילומו של טל פרידמן) אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הצלחתה של "ארץ נהדרת". היא קופאית ממורמרת החובשת פאה בלונדינית מתולתלת פרועת תלתלים, חלוק אדום בלתי מחמיא המכופתר ברישול מעל סוודר סגול-כחול מקושקש, משקפיים עבים וליפסטיק אדום בוהק. היא אינה מסוגלת לסבול אף הפרעה של תהליך הקנייה, וכל בקשה מצד לקוחותיה לשנות, לאלתר, לעצור או להאיץ את עבודתה נתקל בתגובה נזעפת ונרגנת. השם והמבטא הכבד של לובה אינם מותירים ספק כי מדובר במהגרת מברה"מ לשעבר בעלת אופי סובייטי נוקשה. היא מתפקדת בו בזמן כקורבן וכמי שמְקַרְבֶּנֶת את זולתה.

 באחד העימותים המפורסמים שלה, לקוחה (בגילומה של אורנה בנאי) מחקה בלעג את המבטא הרוסי של לובה. 'את? עֺשֶׂה חיקוי מִבטא מה בא בלובה?!" תובעת הקופאית את עלבונה ונועצת בה מבט חודר. בהמשך המערכון, הקופאית מבטאת את חרדתה לפרנסתה: "בסוף המנהל-משמרת, שואל, כמה לקוחות בא בלובה? אומרת 'אחד'. אומרת, 'מביא סיגריה ומביא שקדות-מרק, יאללה יאללה, יאללה יאללה. בא מנהל אומר 'לובה הולכת בבית שלה'. אין עבודה. אין שפה. קשה. קשה" (ברקע נשמע צחוק מתגלגל). בסערת הגוזמה, הקופאית לובה אף ממחזרת את סטיגמת הזנות(!) שהוצמדה בתקשורת ההמונים הישראלית למהגרות מברה"מ לשעבר: "הולכת עובדת בחצר שלושים שקל בלי משחק מקדים", אומרת לובה וברקע נשמע צחוק גועה, "כל הזמן דוחפת, דוחפת, 'יאללה יאללה, יאללה יאללה'. קשה. קשה. ולובה הולכת בבית שלה. אין עבודה. עכשיו הולכת מפה!" היא מגרשת את הלקוחה, "לא באה יותר בא בלובה בחיים שלך!"

 בניגוד ללובה, המהגרת המתפרנסת מעבודה בעלת סטטוס חברתי נמוך, הרי שדמותה הגברית של הכוכבת מרגול (בגילומו של מריאנו אידלמן) מוצגת כדמות שורשית שמבינה עניין, בעלת תושייה ואסרטיביות עודפת שלא כדאי לנסות לסובב אותה בכחש או לזלזל בה.

באחד מהמערכונים המפורסמים בכיכובה, מרגול נכנסת לבית קפה בשמלת נשף שחורה מבריקה, פאה בלונדינית ארוכה ואיפור כבד כשהיא משוחחת בקולניות במכשיר הטלפון הנייד ודורשת מהמוכרת האשכנזייה שמביטה בה בפחד:  "מאמי, תעשי לי בוץ, אני חייבת להתעורר". "אין לנו בוץ", מתנצלת המוכרת ומיד נשמע ברקע מוטיב מוסיקלי מזרחי בגיטרה חשמלית, המקשר באופן סטיגמטי למדי בין מזרחיוּת ונטייה לאלימות מצד הדיווה, שאינה מוכנה להסתפק בתחליפים כמו מקיאטו, אספרסו, קפוצ'ו או גרניטה. "מותק", מניפה הזמרת את ידה בזלזול, "כשאת יוֹשֶנת ברמת אביב על הפוטון שלך, אני תופרת את הארץ בהופעות וישנה רק במעברים מוסיקליים בין השירים, אז אל תחרטטי לי פה, בסדר?!", היא נוזפת בעובדת. "שימי לי מהר פה איזה אחד בוץ שחור לפני שאני משחררת לך אחד לפנים!". המערכון מסתיים כאשר המוכרת כלואה במקרר שבחזית הדלפק כשהיא רועדת מקור, ואילו מרגול מוזגת לעצמה בניחותא קפה שחור מפינג'אן הניצב על הדוכן, כשהיא שרה בעליצות: "כאן בקפה אלהמברה / ככה מכינים קפה בוץ בתימנית".

לכאורה, מערכון זה מציע היפוך חתרני של תבנית היחסים ההגמונית תוך הצבת האשכנזייה בעמדת השירות לעומת הגבירה המזרחית. במבט מעמיק יותר נגלה כי למעשה, אין בקריקטורה גסה זו היפוך או שבירה אמתית של התבנית הקולוניאלית: האשכנזייה עדיין מוצגת כתרבותית וכקורבן ואילו המזרחית מוצגת כחסרת תרבות, אלימה ומסוכנת. מערכון זה אף משקם את הסמכות הפטריארכלית בהציגו את האישה הגברית כמי שמתעללת באישה הנשית.

 דמות בולטת נוספת של אישה גברית מזרחית היא החיקוי הגרוטסקי של ח"כ מירי רגב (הליכוד) על ידי יובל סמו. הוולגאריות של דמות זו מתבטאת בתביעתה ממנחה התכנית אייל קיציס שלא להשמיט את התואר שלה "חברת הכנסת מירי רגב!" היא מופיעה בפאה שחורה חלקה עם פסוקת באמצעה ובחולצה לבנה מעומלנת כשפניה נזעמות והיא מוכנה בכל רגע להתפרץ ולתקוף את זולתה. "ת'כבד אותי לפני שאני אזמבר אותך!" היא נוהגת לאיים. במערכון שבו היא מתעמתת עם דמות המחקה את ח"כ זהבה גלאון (בגילומה של עלמה זק) יו"ר מרצ מעזה להעיר לה על שגיאה דקדוקית ורגב מיד עולבת בה: "זה לא מקובל מה שקורה פה! לכי דברי בטלוויזיה של הערבים, יא סוס טבריאני! אני יחנוק אותך!" "אחנוק", מנסה לתקן אותה ח"כ גלאון והסצנה הגופנית מסתיימת בהתנפלות של רגב על גלאון בניסיון ממשי לחנוק אותה.

 אלימותה הגברית או גבריותה האלימה של רגב הבדיונית מקושרת ב"ארץ נדרת" להשקפות פוליטיות ימניות קיצוניות: כאשר קיציס מתלונן על כך שרגב לא חדלה להשוות בין מהגרים אפריקנים ובין מחלת הסרטן, הבדיונית משיבה בטון גזעני, "יכול להיות שההשוואה לא במקום. מסרטן אפשר להחלים", היא משווה, "אבל כושי זה סופני".

מירי רגב מול רוחייל

מול עוצמתה המזרחית של הדמות המחקה את מירי רגב, מציבה "ארץ נהדרת" את עוצמתה האשכנזית של אישה גברית לאומנית אחרת – המתנחלת הפיקטיבית רחל (רוחייל) בריר-חסד (בגילומו של טל פרידמן), גזענית עליזה המעדיפה שמלות סרות טעם ארוכות וצבעוניות ומצוידת בקרחת, מטפחת ראש אדומה, תוף מצלתיים וחיוכים ציניים. רוחייל נוהגת להיכנס לבמה במחולות ובשירה המשקפת את עמדותיה הגזעניות. כך למשל, כשהיא מארחת קבוצה של תלמידי כיתה ג' בהתנחלותה הדמיונית עשהאל, היא מרגיעה את הילדים: "אם אתם שומעים קצת יריות, לא צריך  להיבהל", היא מתופפת על ישבנה ומבטיחה לטף, "תיכף נעשה המון שטויות ובכפרים גם נשתולל".

 בכל מערכון בהשתתפותה, רוחייל מקפידה להפגין חיבה מיוחדת כלפי הנגנית יוקנת, נושאת הכלים המפוחדת שלה. על אף תשוקתה החרמנית כלפי הנגנית, רוחייל מתגלה כהומופובית חסרת תקנה כשמדובר בגברים חד-מיניים. כשאחד הילדים מגלה לה שאביו טוען שההתנחלויות אינן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, היא משיבה לו בחיוך שטני: "איזה משני האבות אמר לך את זה? בטח האקטיבי", היא משערת, "הוא גם מדבר המון". ייחוס נטייה מינית לסבית לאישה גברית זו עולה בקנה אחד עם חשיבה הומופובית סטריאוטיפית, המזהה באופן שלילי בין חריגה מגדרית (אישה גברית) ובין שונות מינית (הומוסקסואליות).

מחד, מערכון זה מבקש להצביע על אפשרות קיומה של משיכה ארוטית בין נשים במגזר המזוהה לעיתים קרובות בתקשורת הישראלית עם הומופוביה חשוכת מרפא. מאידך, אין ברמיזה זו חתרנות של ממש אלא שעתוק בעייתי של האסוציאציה בין לאומנות גזענית, בּוּצִ'יוּת (נשיות גברית) ולסבִּיוּת כשהשונות המינית המיוחסת לה משמשת כלי לניגוחה הפוליטי.

ההבדלים בין לובה, מרגול, רגב ורוחייל בולטים למדי. חלקן חיקויים גרוטסקיים של דמויות אמתיות וחלקן בדיוניות, חלקן אשכנזיות וחלקן מזרחיות, חלקן חילוניות וחלקן דתיות, חלקן אמידות וחלקן קשות-יום, חלקן מזוהות עם מוקדי כוח בחברה הישראלית וחלקן מזוהות עם שולֵיהָ. יחד עם זאת, כל הנשים הגבריות האלה מוצגות כנשים בלתי נשלטות (unruly women) (רואו 1995). הגבריות שלהן מופשטת מהגוף הנקבי, מהתכונות האנטומיות ומההזדהות המגדרית האותנטית שלהן לכאורה, ומשמשת בו בזמן כסטיגמה וכמקור כוח. בהגזמת התכונות ה"גבריות" שלהן, הנשים הבלתי נשלטות מדגישות את המלאכותיות והשרירותיות שבחלוקה המגדרית בין גבר ואישה, ובין גבריות ונשיות (בניגוד לחלוקה הטבעית הביולוגית בין זכר ונקבה).

החוקרת ג'ודית בטלר (1990) מצביעה על כך שהמגדר עצמו יכול להיחשב כפרפורמטיבי, כלומר כמופע וכסדרה של פעולות חקייניות, מסוגננות ומוּבְנות באופן חברתי. מבחינה זו, גבריות, ממש כמו נשיות, אינה טבעית אלא היא תוצר של הבניה תרבותית. החוקרת ג'ודית הלברסטאם (1998) שואלת: "אם גבריות אינה המבע החברתי והתרבותי וכמובן הפוליטי של זכריות, אז מהי?" הלברסטאם משיבה על כך: "אינני טוענת שיש לי איזושהי תשובה מוחלטת לשאלה זו, אך יש לי כמה תשובות להציע לשאלה, מדוע הגבריות אינה צריכה ואינה יכולה להפחית עצמה לגוף הזכרי ופעולותיו" (עמ' xv). הלברסטאם מדגישה כי גבריות נשית (female masculinity), הרחוקה מלהיות חיקוי של זכריות (maleness), מאפשרת להתבונן באופן שבו הגבריות מובנית כגבריות. "סוגים של גבריות נשית", היא מסבירה, "ממוסגרים כשיירים הדחויים של הגבריות הדומיננטית, וזאת על-מנת שהגבריות הגברית תיראה כדבר האמתי" (שם, עמ' xv, ההדגשות שלי – ג.פ.).

גבריות כתיווך של ערכים וכביקורת חברתית

אני סבור כי פענוח הצפנים האידיאולוגיים החבויים במסרים ההומוריסטיים של "ארץ נהדרת" מצביע לעיתים קרובות לא רק על שמרנותם הרבה, אלא גם על הצורך להכיר בריבוי סוגי גבריות, או גברויות, ובקיומם של יחסים היררכיים פנימיים ביניהם בתוך החברה הישראלית רוויית השוביניזם הלאומני, המעמדי, האתנוצנטרי והמיזוגני. בחינת דמויות פופולריות של גברים, כמו גם דמויותיהן של נשים "גבריות" ב"ארץ נהדרת", מצביעה על כך שגברוּיוֹת ישראליות עשויות לשמש כלי עבודה יעיל בידי סטיריקנים לחיווי דעה על שלל תופעות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות וערכיות.

אני מבקש לטעון כי הגבריות, כאמצעי שכנוע, אינה ביסודה חיובית או שלילית אלא מכשיר אפקטיבי להעברת מסרים העשוי לשרת מטרות נעלות או בזויות, בהתאם לתפיסותיהם של מי שמשתמשים בה לצרכיהם. בשימוש סאטירי מושכל, שלל סוגי גבריות עשויים לשמש כאמצעי יצירתי לשכנוע ההמונים שפתיחוּת רבה יותר ואהבת אדם באשר הוא אדם, יכולות לשנות אפילו את ארץ זבת חלב, דבש ומרור זו, ולהפוך אותה, ביום מן הימים, לארץ נהדרת. 

רשימת מקורות

אברהם, אלי, פירסט, ענת ואלפנט–לפלר, נועה (2004). הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא: מגוון תרבותי בשידורי ערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל. ירושלים: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

"ארץ נהדרת" (משודרת החל מ-2003). תכנית סאטירה טלוויזיונית. יוצר התכנית: מולי שגב; במאי: יונתן גורפינקל. שידורי קשת, ערוץ 2.

סעיד, אדוארד ([1978] 2000). אוריינטליזם. תל-אביב: עם עובד ומרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה.

פדבה, גלעד (2012). סיטקום שחור כחול-לבן עם עתיד ורוד: קאמפ, מזרחיות ו'טלוויזיית בורקאס' בקומדיית המצבים ההומואית הישראלית "ג'וני". עיונים בחקר התרבות 1: 213-243.

פירסט, ענת ורמר-ביאל, שרון (2007). מ'סבאל 'הירוק' ועד 'להוריד את הזקנים מהכביש': ייצוגי זקנה בתוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת' בתקופת הבחירות 2006. מסגרות מדיה 1(1): 27-60.

קונל, רייווין. 2009. גברויות. חיפה: פרדס.

שיפמן, לימור (2008). הערס, הפרחה והאמא הפולנייה: שסעים חברתיים והומור טלוויזיוני בישראל 2000-1968. ירושלים: מאגנס.

Butler, Judith (1990). Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity. New York: Routledge.

Halberstam, Judith (1998). Female Masculinity. Durham and London: Duke University Press.

Hanke, Robert (1998). The "Mock-Macho" Situation Comedy: Hegemonic Masculinity an its Reiteration. Western Journal of Communication 62(1): 74-93.

Hayes, Hutton, 2003. "Prison Camp".Advocate.com, exclusive posted August 28, 2003. 1 Feb 2008. <http://www.advocate.com/html/stories/897/897_hayes.asp>

Neale, Steve and Krutnik, Frank (1990). Popular Film and Television Comedy. New York: Routledge.

Rowe, Kathleen (1995).The Unruly Woman: Gender and the Genres of Laughter.University of TexasPress, Austin.

ד"ר גלעד פדבה הוא חוקר ומרצה לקולנוע, טלוויזיה ותרבות פופולרית ועובד בבית ברל ובאוניברסיטה הפתוחה


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים