אז איך נציין את מקום הטעם

רוביק רוזנטל | 02 בדצמבר 2020

אמיר אלישע אהרוני מציג מחקר ושורת הצעות בעניין המטריד כותבים, עורכים, קוראים, מילונאים ועוד: איך מסמנים מקום הטעם - מלעיל, מלרע או אחר - בשפות שונות ובעיקר בעברית, כך שהקורא יוכל לדעת איך להגות את המילה

לפני כמה שנים התפרסמה רשימה של טל לאור באתר  nrg  על עגנון ועל יצירתו 'שירה'. בין היתר היא עוסקת בהטעמה: האם לאישה שבכותרת הספר יש לקרוא שירה במלעיל או במלרע? 'שירה' במובן זמרה נהגית במלרע, ואילו ההגייה הנפוצה של השם הפרטי 'שירה' היא במלעיל. היא כתבה: "שירה או שי-רה… האישה של עגנון נכתבה במלרע. שי-רה שמה ולא שירה". אי־אפשר להבין מכך לְמָה התכוונה הכותבת בלא הסבר נוסף, אבל זאת לא ממש אשמתה: בעברית אין דרך מקובלת ואחידה לסמן הטעמה בכתב.

השיטה הרוסית ושיטת היידיש

מובן מאליו שאנשים משתמשים נכון בהטעמה כשהם מדברים בשפה שהם מכירים היטב, גם אם אינם מבינים מה זו הטעמה. אנשים גם מסוגלים לקרוא בלי הרבה בעיות טקסט בשפה שהם מכירים טוב אף אם ההטעמה אינה מסומנת בכתב. הבעיה מתחילה כשאנשים לומדים שפה זרה, במיוחד כזו שההטעמה בה אינה קבועה. מהי הטעמה קבועה? בצ׳כית, למשל, מוטעמת תמיד ההברה הראשונה. בפולנית – ההברה הלפני אחרונה. בצרפתית – ההברה האחרונה. ברוסית ובשפות רבות אחרות מוטעמת הברה שונה במילים שונות, ולכן במילונים ובספרים לאנשים שלומדים את השפות האלו מתעורר צורך לסמן את ההטעמה, כדי שהקוראים יֵדעו לבטא את המילה נכון. צורך כזה קיים גם כשנכתבת מילה נדירה, או מילה שיש לה משמעויות שונות בהטעמות שונות.

אז איך מסמנים הטעמה בכתב עברי? בתנ״ך יש טעמי מקרא. בכל מילה בתנ״ך יש, בנוסף לניקוד, סימן נוסף המציין היכן המילה מוטעמת. יש סימני טעמים רבים, כי בנוסף להטעמה הם מסמנים גם מנגינה לקריאה בבית כנסת, וגם מאפיינים תחביריים של המילים. בעברית של היום אין צורך במנגינה, ואת התחביר אנחנו מסמנים בפסיקים ונקודות. לכן כאשר לא ברור אם המילה נהגית במלרע או במלעיל, אפשר להסתפק בסימן אחד פשוט כדי לסמן הטעמה.

אבל מהו הסימן? על זה אין הסכמה.

נעשה תחילה צעד וחצי הצידה: איך מסמנים הטעמה ביידיש, שפה שונה מאוד, הנכתבת באותן אותיות? בספר הלימוד המפורסם "יידיש לאוניברסיטה” של אוריאל ויינרייך, ההטעמה מסומנת במילים יידיות בכתב עברי באמצעות גרש אחרי ההברה המוטעמת – פארשטיי׳ן. במילון היידי-אנגלי שלו זה נעשה באמצעות קו אנכי – פארשטייˈן. במילון רוסי–יידי שיצא לאור בברית המועצות בשנות השמונים עשו משהו מעניין עוד יותר:

אהרוני 1

המילים מיידעלע ובסולע (בתולה) במילון רוסי–יידי

שימו לב: מעל צמד האותיות יי ב'מ́יידלע' ומעל האות ו' ב'בס́ולע' יש קו אלכסוני קטן שמסמן הטעמה. זה בדיוק אותו הקו שמסמן הטעמה גם ברוסית, ועורכי המילון פשוט השתמשו בו. בשיטה דומה נוהגים ביוונית, בספרדית ובשפות אחרות. ההטעמה המלעילית ביידיש שונה מההטעמה העברית, שבה המילה בתולה נהגית במלרע.

אף־על־פי שברוסית יש דרך נוחה ומקובלת לסמן הטעמה, התו הזה אינו קיים במקלדת הרוסית התקנית, והוא נגיש רק לעורכי ספרים מקצועיים. כשדובר רוסית מהשורה רוצה לסמן הטעמה בכתיבה במחשב, הוא יכול להעתיק את התו הזה ממפת התווים, אבל כצפוי רוב האנשים מתעצלים לעשות זאת וכותבים באותו המקום אות גדולה. לרשום - пИсать, להשתין писАть (במקום писа́ть ו־пи́сать). דרך אחרת היא להשתמש בגופן בולט: исать וכן писать. 

מילא לעשות זאת בבלוג. אנשים עושים זאת גם בספרים רציניים. עמנואל גלמן תרגם מרוסית לעברית מבחר משירי מאיאקובסקי, משורר רוסי מתקופת המהפכה, שהתפרסם במקצב ייחודי וקשוח. גלמן רצה להדגים לקורא העברי איך להגות את המילים הרוסיות במקצב הזה בלי שהקורא יצטרך ללמוד את האלפבית הקירילי. בשירה חשוב במיוחד להקפיד על הטעמה, ולכן גלמן סימן את ההטעמה בגופן בולט גם בעברית וגם ברוסית:

אהרוני 2

קטע משיר של מיאקובסקי ברוסית ועם תעתיק לאותיות עבריות

בית הקפה וילדי הסקויה

ועכשיו סוף סוף הגענו לעברית־עברית. בעברית, כאמור, אין דרך קבועה לסמן הטעמה. בספרים אחדים משתמשים בתו המתג – קו אנכי קטן מתחת לאות: 'סֵֽפֶר'. זה נעשה, למשל, במילון אבן־שושן ובמילון רב מילים. זה מעט בעייתי, משום שבמקרא לתו המתג יש תפקיד שונה באופן מהותי. במילון ספיר ובאגרון "מילה במילה" משמש סימן מוזר שנכתב מעל האות ונראה כמו אתנחתא הפוכה; אני לא מכיר את הסימן משום ספר אחר.

אהרוני 3

מילה במילה. שימו לב למילים כלא, בית סוהר, כלאיים, הטרוגניות, היברידציה, כלב, כלבת, בעת מים, הידרופוביה, מרושעת

ב"מילון הסלנג המקיף” של רוביק רוזנטל וב"מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה” של אבא בנדויד ההטעמה מסומנת בתו ^ מעל ההברה. שימו לב – הברה, לא אות; כלומר, במילה דוּגְרִי הסימן נמצא מעל דוּ ולא מעל ד או וּ. באופן עקרוני זה אמור להיות אפשרי ביוניקוד ובגופנים; ככה מוגדר למשל, הצירוף t͡s, הצליל של האות צ, באלף־בית הפונטי הבין־לאומי. בפועל, כיום זה לא מוגדר עבור התו ^.

אהרוני 4

המילה 'דוגרי' מתוך מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל

בסידור "רינת ישראל”, הנפוץ בקהילות דתיות ציוניות וגם בחלק מהקהילות הקונסרבטיביות, מלרע ומלעיל מסומנים באופן שונה. מלרע מסומן בתו שנראה כמו סימן האין־סוף, ומלעיל מסומן בתו 'עוֹלֶה', למשל 'צֵ֫דֶק'.

אהרוני 5

לכה דודי מתוך סידור רינת ישראל

בספר "אותו הים" של עמוס עוז יש סימן הדומה לקארון או האצ׳ק, או בשפה פשוטה יותר 'וִי':

אהרוני 7

גיגי בן גל, עם סימן V מעל האות ב'

בספרים הרבים לתלמידי אולפנים לא מצאתי שום סימן להטעמה. זה די מפתיע לאור העובדה שסימן הטעם אמור להיות שימושי במיוחד לאנשים שלומדים את השפה. הספר היחיד הקשור איכשהו לקבוצה הזאת, ושמצאתי בו סימן הטעמה הוא "הדקדוק העברי השלם" של שלמה פונדמינסקי, ספר דקדוק עם תרגילים לדוברי אנגלית. בספר זה ההטעמה מסומנת במילים אחדות בסימן הדומה ל'עוֹלֶה', אבל מצביע ימינה.

אהרוני 8

הספר של פונדמינסקי

השיטה האחרונה היא שימוש בתו 'עולה' לכל סוג של הטעמה. 'עולה' נראה כמו חץ קטן שמאלה מעל האות. הוא בעצם חלק מטעם המקרא הייחודי ששמו 'עולה ויורד'. שימוש כזה בעולה נעשה בספר לימוד הניקוד המפורסם "הניקוד הלכה למעשה" של ניסן נצר, בספר הדקדוק של וילהלם גזניוס, ב"מערכי לשון עבר” של יהושע שטיינברג,  ב"דקדוק הלשון העברית” של צבי הר־זהב, בספרים בהוצאת האקדמיה ללשון ובמילון ההווה, שגם הוא, בעקיפין, פרי עבודתה של האקדמיה.

מעבר לספרים החכמים והאקדמיים האלה, יש עוד מקום מפתיע שבו ראיתי שימוש ב'עולה': הרומן "ילדי הסקויה" מאת גוֹן בן־ארי. בעמוד 128 כתוב שם כך: "אחרי שצילם את החתול הלך איתמר לוואדי השחור, ושם התיישב ליד אחד העצים – העץ שבו הוא וירדן שמרו את הכסף שלהם (הם היו בש֫ותף)".

יש עוד לפחות מקום אחד חביב שאפשר לראות בו את 'עולה' לסימון ההטעמה: השלט בבית­ הקפה הירושלמי המהולל ק֫דוש במרכז העיר.

אהרוני קדוש

שלחתי את התמונה לחברת גוגל וזה שכנע אותם להוסיף את התמיכה בהקלדת התו הזה בטלפונים עם מערכת ההפעלה אנדרואיד במקלדת. תעשו לחיצה ארוכה על האות ע, האות הראשונה במילה 'עולה', ותקבלו את התו הזה. סימן זה מקבע את 'עולה' סופית כתו שכדאי לאמץ באופן רשמי לסימון ההטעמה בעברית. הוא ברור, חד משמעי, קיים ביוניקוד, משמש בספרי לשון מכובדים, לפחות ברומן אחד מודרני, ובבית קפה מפורסם. בתקן של המקלדת העברית הזמין למשתמש מאז חלונות 8 הוא נמצא בצירוף המקשים אלט־6; איך לזכור את זה? – במספר 6 בדרך כלל נמצא גם התו ^ שדומה קצת לעולה בצורתו.

אמיר אלישע אהרוני הוא בוגר החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית, כותב בוויקיפדיה וחבר עמותת ויקימדיה ישראל 


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

מסדר כריות האבן

12 באפריל 2021

טנגו בנות שֵם

30 במרץ 2021

מילון החלל

29 בינואר 2021