העברית המדוברת, הסלנג ומה שביניהם

רינה בן-שחר | 04 באפריל 2021
המאמר הופיע לראשונה במבוא ל"מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל, בהוצאת כתר, 2005. בן-שחר שימשה יועצת לכתיבת המילון

פרופ' רינה בן שחר שופכת אור במאמר מקיף על מהותו של הסלנג כתופעה לשונית, על הדרכים המגוונות שבהן הוא נוצר, ועל הקו הדק העובר בין שפה מדוברת, סלנג ושיבושי לשון. ניתן להורדה כקובץ פידיאף

 

'מילון הסלנג המקיף' מכיל אוסף עשיר של יסודות מהעברית המדוברת ומהסלנג: מילים, צירופים ומשפטים, המשמשים בעברית הלא-פורמלית בתחומי חיים מגוונים, בנסיבות תקשורת שונות ובקרב קבוצות חברתיות המרכיבות את הציבור הישראלי. חלק ניכר מיסודות לשוניים אלה רווח בלשון הדיבור הכללית, כחריגות נפוצות מהעברית התקנית, המושמעות לרוב בתום לב, בעיקר בגלל הספונטניות של שיחה חיה, שבה נשלפים יסודות לשוניים מיידיים מהזיכרון לטווח קצר, בלא יכולת תכנון ועריכה. חלק אחר מהיסודות הלשוניים שבמילון זה הם חריגות מהתקן שהדובר משתמש בהן במודע ובמכוון, מתוך הנאה מעצם החריגה. הן מבטאות את נטייתו הטבעית של האדם להתנסות לעתים בדרכים לא שגרתיות, לרענן, לחדש, למרוד. החריגות המכוונות מלשון התקן, המקובלות בציבור או בחלק ממנו, הן אלה שנהוג לראותן כיסודות סלנג.

מילון מקיף לעברית המדוברת ולסלנג כמילון זה, הנותן אף אינפורמציה תמציתית על האטימולוגיה של היסודות ועל דרכי היצירה הדקדוקיות שלהם, אינו בבחינת תופעה מובנת מאליה בתרבות העברית, שבה נהוג להתייחס לעברית המדוברת ביחס חשדני. רבים מזהים לשון דיבור עם לשון משובשת ועם דוברים חסרי השכלה. יחס זה מבטא גישה קוטבית תמימה ללשון בכלל: כאילו הלשון מחולקת לשני סוגי שימוש שאינם מתיישבים זה עם זה: לשון הכתב התקנית והעל-תקנית, הלשון היחידה הלגיטימית, כביכול, ולשון הדיבור, הנתפסת על-ידי רבים כגילוי בלתי רצוי שיש לשאוף לתקנו.

מילון הסלנג המקיף

איור העטיפה: דודו גרשטיין

במשך שנים רבות שלטה בתרבות שלנו גישה נורמטיבית ללשון העברית, שהתבטאה בהתעלמות מהעברית המדוברת, ובראיית לשון המקורות הכתובים כלשון הלגיטימית היחידה. בגלל גישה שמרנית זו לא חקרו את העברית המדוברת בעשרות השנים הראשונות לקיומה. אין בידינו רישומים מתחילת הדיבור העברי בארץ ישראל ומשלבֵּי התפתחותו הראשונים, אותו תהליך מופלא וחסר תקדים בתולדות הלשונות, היכול להיחשב בצדק כאחד ההישגים הגדולים של הציונות. חוקר הלשון הפרופ' חיים רבין המנוח טען, שמְחיֶיהָ של העברית לא היו מודעים לכך שלשון מדוברת שונה במהותה מלשון כתובה. הם האמינו שהסטיות מלשון התקן יתוקנו עם הזמן, ככל שירכשו הדוברים שליטה טובה יותר בעברית.

המחקר הבלשני המודרני מכיר כיום בקדימותה של לשון הדיבור, הן בהיסטוריה של לשונות והן בהתפתחותו הלשונית של הדובר, ורואה את ההבדלים בין לשון הדיבור ללשון הכתב כהבדלים טבעיים, המתחייבים מאופיים השונה של המדיום הכתוב והמדיום המדובר, כל מדיום, אילוציו ואפשרויותיו. גם המחקר הבלשני של העברית מגלה פתיחות גדלה והולכת ללשון הדיבור, לצרכיה ולמאפייניה. בהקשר זה ברורה ההתעניינות הגוברת בתופעות העברית המדוברת, וברורה נחיצותו של מילון מקיף לשפה המדוברת הכללית ולסלנג.

בין כללי התקן לבין הסטייה הלשונית

תחומי חיינו השונים מוסדרים על-ידי חוקים ונורמות. בלא אלה לא יוכל לשרור סדר חברתי. ועם זאת, האדם מפיק הנאה מסטייה מהנורמות, משבירה של האוטומטי והשגור. בדרך זו נוצרים סגנונות חדשים באמנות, בארכיטקטורה, בגינון, בלבוש. גם הלשון מוסדרת על-ידי כללים ונורמות, וההנאה מהסטייה מורגשת על רקע הכללים המחייבים. איזון עדין ומתח מתמיד מתקיימים בין יסודות הסלנג, אותן סטיות לשוניות מכוונות שהתקבלו בקרב הדוברים, לבין כללי הדקדוק ואוצר המילים של המילון הרשמי. ההנאה מהסטייה הלשונית מורגשת על רקע הלשון התקנית. דיסוננס יכול להיות מורגש רק על רקע אסונָנס, שהוא התאמת צלילים שהיא פרי קיום הרמוני של הכללים.

תהא זו טעות לחשוב שהסלנג הוא שפה שלמה, וכי ניתן לדבר רק בסלנג, בלא להיזקק ללשון התקנית. גם דיבור המשופע בסלנג הוא למעשה שילוב של יסודות סלנג בלשון תקנית בעיקרה, המוסדרת על-ידי הכללים המחייבים. יתרה מזו: הסטיות המכוּונות מכללי הלשון התקנית דורשות מהדובר הבנה וידע במבנה הלשון ובמרכיביה הדקדוקיים השונים, למן ההגאים היחידים, דרך תבניות המילים, ועד הצירופים והמשפטים. לדוגמה, דובר העונה לשאלה 'מה שלומך?' במילה 'חָרָגיל' (כרגיל), בהגיית כ' רפה בראש המילה, יודע גם יודע שהעיצור כ' במילה 'כרגיל' הגוי בתנאים מסוימים כרפה גם בעברית התקנית, לדוגמה, לאחר ו' החיבור: 'וכרגיל'. היגוי זה, הנשמע בנסיבות פורמאליות, מהדהד ברקע היסוד הסלנגי ההומוריסטי חרגיל/כרגיל (ב-כ' רפה, האמורה להיות דגושה בראש מילה). מובן שבסטייה פונטית מכוונת זו הרוויח הדובר משמעות חדשה: שילוב של 'חרה' עם 'כרגיל', בדרך של מיזוג (הֶלחם) בין מילים.

המשפט הסלנגי 'מה העניינות?' יכול להמחיש היטב את נטייתו של הדובר לסטות מכללי הלשון כשעשוע לשמו, גם אם אינו מרוויח באמצעות הסטייה משמעויות נוספות. החלפת הריבוי התקני 'עניינים' ב'עניינות' הוא סטייה דקדוקית נטו, בלא שינוי משמעות במילה. ברקע השימוש הזה עומד כמובן הידע של הדובר על שני הצורנים העיקריים של הריבוי הדקדוקי בעברית, Xים ו-Xות, ועל החילופים הרווחים ביניהם: עולמות/עולמים, אוּלמות/אוּלמים, שָנים/שנות (שנות המלחמה), ימים/ימות (ימות המשיח), וכד'.

מהדוגמות לעיל ניתן לראות שיסודות סלנג נוצרים לא רק ממשחק באוצר מילים וביטויים, אלא גם ממשחק בדקדוק. הדקדוק מטיל על הדובר כללים הן במבטא ההגאים ובדרכי ההצטרפות שלהם (פונטיקה ופונולוגיה), הן בדרכי נטיית המילים, נטיית פעלים, נטיית שמות, שימוש בצורני הנקבה, הרבים ועוד (מורפולוגיה), והן בדרכי הצטרפות המילים אלה לאלה, לצירופים ולמשפטים (תחביר). סטייה מכוונת מהכללים הדקדוקיים מספקת יסודות סלנג משעשעים, מעין ממזרים לשוניים, המנהלים דיאלוג עם אחיהם החוקיים, על-פי-רוב בלי לבגוד בהם יתר על המידה. עובדה מעניינת היא שכמעט אין בנמצא יסודות סלנג המומצאים יש מאין. יתרה מזאת: הדוברים המשתמשים ביסודות סלנג, לא רק שהם מודעים לכללי הלשון התקנית, אלא גם קשובים לסגנונות עממיים גדושי שיבושי לשון, הרווחים בקבוצות חברתיות שונות: לשון מעוטי השכלה, לשון עולים חדשים, לשון ילדים. מסגנונות אלה שואלים הדוברים שיבושי לשון רווחים ומחקים אותם להנאתם. בכך הם הופכים משיבושים שבתום לב, לחלק מאוצר יסודות הסלנג.

סלנג דקדוקי: אלכנוס, התפוטר, אותו כנ"ל

כאשר אנו מדברים על סלנג דקדוקי אנו מתייחסים כאמור לסלנג פונטי, סלנג מורפולוגי וסלנג תחבירי.

להלן דוגמאות לסלנג פונטי, היינו סטיות פונטיות מכוונות מהתקן.

אינטליגנָט. שינוי מכוון בהיגוי התנועות של מילה שאולה זו. הסטייה הפונטית גוררת משמעות לוואי שלילית.

אלכנוס, מיש מיצמיץ. החלפה מכוונת של סדר העיצורים במילה או בצירוף (שיכול עיצורים).

מַניינים [מה העניינים]. וגם: יללה תְראות [יללה להתראות], בֶצֶפר [בית-ספר], יומוּלדת [יום הולדת], זְתוֹמֶרֶת [זאת אומרת] - חיקוי של קיצורים פונטיים הרווחים בלשון הדיבור הכללית.

אינטרטֶט. חיקוי של אופן היגוי מילה זו בפי ילדים.

טרומביל, סטרומנטים. חיקוי של היגוי מילים הנחשבות קשות בפי חסרי השכלה.

מפונדרק. הוספת מעין עיצור חוצץ למילה 'מפונק', ועל-ידי כך מיזוג המילים 'מפונק' ו'דרֶק'.

גועליציה. שינוי פונטי קל בהיגוי המילה 'קואליציה', ועל-ידי כך החדרת המשמעות של 'גועל' למילה.

להלן דוגמאות לסלנג מורפולוגי, סטיות מכוונות מהצורות הדקדוקיות של המילים ומדרכי הנטייה שלהן.

גאונה. במילון הרשמי מתועדת רק צורת הזכר, גאון.

דֶפֶק, נֶבֶז, אַפְסוּס. שורשים קיימים המוכנסים למשקלים שבהם אינם נהוגים בעברית התקנית.

התפוּטַר, התנוּדַב. המצאת בניין חדש המאגד את משמעויות שני הבניינים, פיעל האקטיבי ופוּעַל הפאסיבי.

אינֶנָם [אינם]. נטיית מילת השלילה 'אין' בנון יתרה, באנאלוגיה ל'אינני'. שָם הנון הכפולה היא תקנית.

אנשימים. תוספת מיותרת של צורן הריבוי.

פלפולציה. וגם: קשקושציה, כיסאולוגיה, בזיונר, ביצועיסט, כלומניק, נהגוס. הדבקת סופית לועזית למילה עברית.

להלן דוגמאות לסלנג תחבירי, היינו סטיות מכוונות מכללי צירוף המילים אלה לאלה.

זה מה יש, עשה מה בראש שלו. השמטה מכוונת של מילת הזיקה ש' בביטוי 'זה מה שיש'. השמטה זו החלה כנראה כחיקוי לאופן צירוף המילים בפי חלק מבני עדות המזרח.

למה מי מת? משפט הפותח בשתי מילות שאלה ודוחס משמעות של משפטים אחדים במשפט תמציתי אחד.

על בטוח, על יבש. תיאור הפועל, הנבנה מצירוף מילת יחס ושם תואר, במקום ממילת יחס ושם עצם. והשוו לצירופים תקניים שגרעינם שם עצם: על דעתו, על חשבונו, על הארץ וכד'.

יש מֵבין. חיקוי אופן הדיבור של עולים חדשים.

אותו כנ"ל. השלמת המילה 'אותו', במקום בשם עצם, בצירוף הפותח במילת יחס, וכן כפילות סמנטית.

לא הכי הכי. צירוף קטוע שממנו הושמט שם תואר, בהכפלה מיותרת של מילת ההפלגה.

נְטול [נטול קפאין]. צירוף קטוע שממנו הושמט הסומך.

סלנג מילוני: סמטוחה, לפרגן, עושה שכל

תחום המילון, אוצר המילים והביטויים על משמעויותיהם, הוא כר נרחב לחידושי סלנג. שני המשאבים העיקריים להעשרה המילונית של הסלנג הם השפות הלועזיות, שמהן שואלים הדוברים מלוא חופניים, והלשון העברית, שבחלק גדול מהמילים שלה הדוברים יוצרים במכוון שינויים סמנטיים, או שהם מצרפים מילים קיימות בה ובונים מהן ביטויים חדשים.

לשאילה משפות זרות דרכים מגוונות.

דרך אחת היא שאילת מילים זרות כלשונן. כגון מיידיש: חרופ, צוציק, נודניק, בְּרוך, גֶשֶפט, דרֶק, קוטֶר, סֶמָטוחה, פלונטר, נֶבֶּך, יַכְנֶה, פְליק. מערבית: חְתִיָאר, אַבְּלָה, רַבָּק, סַבָּבָּה, אַחְלָה, יַללה, מַסְטוּל, בָּאסָה, ג'יפָה, בִּחְיָאת, פַשְלָה, סַחְבָּק, אָחוּק, יא מָנָאיֶק. מאנגלית: קוּל, לארג', בולשיט, גֵיי, גימיק, סְטַייל, פֵיר, פַייטֶר, אִין, אָאוּט. מרוסית: בלגן, ז'וליק, מוז'יק. מפולנית: בוחטה, ברנז'ה. מלדינו: פוסטמה, צ'פצ'ולה, בולמה, דֶמיקולו, מוקו.

דרך נוספת לשאילה מלועזית, שדוברי העברית מנצלים אותה באופן אינטנסיבי ויצירתי להעשרת מילון הסלנג, היא הסְגָלָה של יסודות לועזיים למערכת הדקדוק העברי, כלומר, התאמת המילים הלועזיות למערכת הבניינים והמשקלים של העברית ולדרכי הנטייה שלה. לדוגמה: הפעלים בילף, דִסְקֵס, דִפְּרֵס נוטים בבניין פיעל או פוּעַל כפעלים עבריים לכל דבר, אך הם מבוססים על מילים אנגליות שמהן חולץ מעין שורש, הבנוי רק מהמרכיבים העיצוריים במילה האנגלית, תוך התעלמות מהתנועות שלה. בדרך זו, של חילוץ מעין שורש ממילה לועזית, הכנסתו למשקל עברי והטייתו בזמנים ובגופים שונים, נכנסו לסלנג העברי אינספור פעלים משפות זרות. לדוגמה, מיידיש: השוויץ, השפריץ, פִרְגֵן, קיטֵר, הפליק, חָרַפּ. מערבית: ביאס, התבאס, פישל, התמסטל, התפנן. מאנגלית: בילף, הסניף, פינש, קִמבן, קִמבק, וכדומה. שאילה פורה מסוג זה, המבייתת יסודות לשוניים זרים בדרך של שילוב שורש ומשקל, מראה גם היא שהדוברים שולטים בכללי הדקדוק של הלשון התקנית, ומפעילים כללים אלה ביצירה משעשעת של יסודות סלנג.

הסלנג שואב משפות זרות גם בדרך של תרגום שאִילה (קאלק), תרגום מילולי של יסוד לועזי תוך חיקוי אופן הצירוף שלו. למשל, הצירוף 'עושה שכל' הוא תרגום מילולי מכוון של הצירוף האנגלי it makes sense; 'לעשות אהבה' מתרגם מילולית את to make love; 'קח את הזמן שלך' הוא תרגום מילולי של take your time. העברית המדוברת משופעת בתרגומי שאילה מן היידיש. לדוגמה: חסר לו בורג, גילה את אמריקה, נהיה לו שחור בעיניים, הלך לו קלף, ליקק את האצבעות, ועוד.

אפיק נוסף לחדירת הלועזית לסלנג העברי הוא אפיק צלילי. הדוברים מחדשים יסודות לשוניים כחיקוי צלילי ליסודות לועזיים מקבילים. לדוגמה: הקריאה 'יש!' היא חיקוי צלילי של הקריאה האנגלית yes. המילה 'קלֶטָה' היא חיקוי צלילי ל'קסטה', המילה האנגלית cassette בצירוף סופית הנקבה בעברית. הצירוף 'סֶחֶר-מֶכֶר' מחקה את צליל הצירוף היידי 'שאַכער מאַכער'. משעשע במיוחד הוא הצירוף הסלנגי המומצא 'ככי ככה' (בהיגוי מלרעי של שתי המילים המרכיבות אותו), המחקה את צליל הצירוף הצרפתי comme ci comme ca.

דרך נוספת היא יצירת יסודות סלנג חדשים בדרכים פנים-עבריות. היא נעשית, כאמור, בעיקר בשתי דרכים: מעתק סמנטי (שינוי משמעות) במילים עבריות קיימות, ויצירת ביטויים חדשים ממילים עבריות קיימות.

דוגמאות למעתק סמנטי: דפוק, שפוך, זרוק, מרובע, מרחף, חתיכה, מדליק, פצצה, מִסְפר, מסננת, דָפַק, נפנף, העיף, התקפל, הרים, התלבש על, ירד על, שפשף.

דוגמאות לביטויים חדשים הנבנים מצירוף של מילים קיימות: עשה גלים, קיפל את הזנב, קרע את הכביש, לא הולך ברגל, חסר לו בורג, תפס ראש קטן, שטף את העיניים, דפוק בשכל, מִסדר דמעות, מדעי הדשא.

הדוגמאות מראות בבירור שהסלנג נמשך אל המבע הציורי. מילים וצירופי מילים קונקרטיים מהמילון התקני מגויסים בסלנג לתיאור מטאפורי חי של תכונות, מצבים או פעולות, ובכך מקבלים משמעות חדשה.

מיזוגים וצרימות: בלבולציה, חלשלוש, לנפנף

דובר הלשון משתמש אפוא הן באמצעים דקדוקיים לסוגיהם השונים, והן באמצעים מילוניים, לקסיקליים-סמנטיים, ליצירת יסודות סלנג חדשים. לעיתים קרובות מופעלים אמצעים דקדוקיים ומילוניים במשולב בתצורה מיוחדת. לדוגמה: המילה 'מומחוּי' היא סלנג פונטי-מורפולוגי-סמנטי מתוחכם. מילה זו היא תוצר של עיוות ההיגוי של המילה התקנית 'מומחה', אך אין זו סטייה פונטית גרידא, אלא גם מיזוג משעשע של שני מרכיבים צורניים: המילה התקנית 'מומחה' והקללה הרוסית 'חוי'. מיזוג זה יוצר למעשה פריט מילוני חדש, שמשמעות הגנאי שלו אינה זהה כמובן למשמעות המילה 'מומחה'. דוגמה נוספת: המילה 'כֵּלה' היא יצירה דקדוקית חדשה, שהרי בדקדוק התקני אין להטות צורת נקבה מצורת הזכר 'כלי', וגם פריט מילוני חדש במשמעות אישה חזקה וכוחנית.

הצרימה המכוּונת או הדיסוננס שבסלנג מְפֵרים את כללי המשחק הלשוני בשני אופנים בעיקר: צרימה בצליל ו/או בצורת המילה עצמה, וצרימה במשמעות.

צרימה בצליל ובצורה מתרחשת כאשר יסודות סלנג נשמעים זרים או שונים מדרך ארגון הצלילים והתבניות בלשון התקנית. מילים משפות זרות, לדוגמה, מספקות מלכתחילה את הצרימה, בהיותן בנויות לפי כללי הגה וצורה שונים מאלה של השפה השואלת. גם שילוב מיוחד של יסוד עברי ולועזי, כמו במילה 'בלבולציה', מספק את הצרימה. אם באמצעים פנים-עבריים מדובר, הרי שגם כאן יש שפע ואריאציות לצרימות צליליות-צורניות. המילה 'דיכּי' מעוררת תשומת לב הן כקיצור של 'דיכאון', והן כמילה הגזורה במשקל עברי שאינו מתועד במצאי המשקלים של הדקדוק התקני. אפילו מלים כגון 'נֶבֶז', 'חלשלוש', 'הָעֳזַב', הנראות כשרות למהדרין בצורתן, מפנות תשומת לב לעצמן מהיותן שילוב חדש של שורש ומשקל. שורש עברי המוכנס למשקל שבו אינו נוהג בלשון התקנית. צורת המילה ו/או צלילה יוצרות אפוא את הצרימה.

אשר לדיסוננס במשמעות, עצם סימונו של עניין ידוע ומוכר על-ידי תוכן חדש יוצר תפנית בראיית אותו עניין. לדוגמה: כשדובר נוקט את הפועל 'נפנף' במקום לומר 'סילק' או 'גירש', הרי שפעולה זו, המסומנת בעברית התקנית על-ידי מילים מופשטות, מצטיירת כתמונה קונקרטית חדשה. כשאדם שוויתר על מאבק מתואר באמצעות הביטוי הסלנגי 'קיפל את הזנב', מופנה המבט לסצנה ציורית-קונקרטית, המפגישה חדש וישן במשחק סמנטי משעשע.

בין הלא תקני לשיבוש המכוון

מהו אם כן הקו המבדיל בין לשון הדיבור הכללית לבין הסלנג?

בדיבור הספונטני שבעל-פה, גם בפי האדם המשכיל, מרובות הסטיות מהלשון התקנית. חלקן הגדול, כאמור, הן סטיות לא מוּדעות, הנעשות בתום לב, ומקובל לראותן כמאפיינות דיבור באופן כללי, אך לא בהכרח כיסודות סלנג. גורמים המיוחדים לסיטואציה של שיחה חיה לא פורמאלית מביאים לאי הקפדה על כללי הלשון התקנית, ומעודדים חיסכון במאמץ הדיבור, באמצעות נטייה להבליע הגאים, לקצר במילים, להתבטא במבעים פחות מפורשים מאשר בלשון הכתובה.

קו הגבול בין סטיות מכוונות שהן סלנג לבין שיבושים טבעיים של דיבור אינו חד וברור. עם זאת אפשר להעמיד בין שני הסוגים את עקרון האבחנה בין שיבושים שבתום לב לבין סטיות מכוונות, שמטרתן משחק לשוני לצורך ההנאה האסתטית מהאפשרויות הגלומות בלשון. נקודת המוצא לאבחנה אינה צורתו של היסוד הלשוני, אלא תפקידו וההקשר החברתי שבו הוא מופיע. הצורות הלא-תקניות 'מקדימה' ו'מאחורה', לדוגמה, כשהן משמשות בפיהם של ילדים ובני נוער או בפיהם של מעוטי השכלה, אין לראותן כיסודות סלנג. אולם אותן צורות עצמן, כשהדובר המשכיל מודע לשיבוש שבהן ומחקה אותן, יכולות להיחשב כיסודות סלנג. בדומה לכך אפשר להתבונן בקיצורים פונטיים. לשון הדיבור משופעת בהם, וברוב המקרים הדובר אינו מודע להבלעות הפונטיות הרבות המאפיינות את דיבורו, כגון: 'כוכך' (כל-כך), 'ציך'/'צך' (צריך), 'מזתומרת' (מה זאת אומרת), 'תראות' (להתראות), אך כשהדובר בעל האוזן הרגישה קולט הבלעות אלה ומבליט אותן במודע. הוא משחק כבר בתחומי הסלנג. יש גם סטיות לשוניות רבות שלגביהן אין ספק שנוצרו כהמצאה מודעת, ואין הן נשמעות באקראי בדיבור הספונטני. לדוגמה: בפנוכו, מה העניינות, אנשימים, אִימים, כֵּלה, תענוז, מה נשמץ, טבחוס, ועוד ועוד.

מילון הסלנג המקיף מכיל הן יסודות סלנג, מובהקים ופחות מובהקים, והן סטיות או שיבושים הרווחים בלשון הדיבור הכללית או בלשון הילדים, לשון העולים החדשים ולשון מעוטי ההשכלה. יש אמנם המצֵרים על ריבוי שיבושי הלשון שבפי הצעירים או מעוטי ההשכלה, אך הם יכולים למצוא נחמה בעושרו של הסלנג העברי, המגלה שדוברי הלשון ניחנו ברגישות לשונית, ביצירתיות לשונית, ובהומור שחבל על הזמן.


1
מאמרים קודמים